"חודש הרמדאן לשאר החודשים דומה ליוסף (עליו השלום) ולשאר אחיו. כשם שיוסף היה הבן האהוב ביותר על יעקוב (עליו השלום), כך חודש הרמדאן הוא האהוב ביותר על אללה.
נקודה מעניינת לאומת מוחמד (עליו השלום והברכה) להרהר בה היא- אם ליוסף (עליו השלום) היו הרחמים והחמלה לומר: ' …لاَ تَثْرَيبَ عَلَيْكُمُ الْيَوْمَ…' (…אין אשמה עליכם היום…), כך גם רמדאן הוא חודש של רחמים, ברכה, טוב והצלה מן האש. ומחילה מן המלך, אשר עולה על כל שאר החודשים ומה שנוכל להשיג בהם ביום ובליל.
נקודה נוספת לחשוב עליה היא שאחיו של יוסף (עליו השלום) באו אליו תוך שהם סומכים כי הוא יעזור להם לתקן את חטאיהם הקודמים. ואכן, הוא פגש אותם בנדיבות והוא עזר להם. הוא האכיל אותם כאשר הם היו רעבים, והוא אמר לעוזריו- 'נשאו את חפציהם אתכם על מנת שלא יאבדו אותם'. אם כן, אדם אחד מילא את המחסור בין אחד עשרה האחים, וכך גם חודש הרמדאן הוא חודש אחד אשר ממלא את המחסור במעשינו בכל אחד עשר החודשים. דמיינו את המחסור והליקויים שיש לנו בציות לאללה!
אנו מקווים שברמדאן נוכל לכפר על כל המחסור של שאר החודשים, לתקן את טעויותינו ולחפות עליהם בשמחה ובנחישות בעזרת חבלו של המלך הסולח.
דבר נוסף להרהר בו – ליעקוב (עליו השלום) היו אחד עשר בנים אשר חיו איתו ואת מעשיהם הוא היה רואה כל הזמן וראייתו לא שבה אליו בעקבות אף בגד מבגדיהם. לעומת זאת, היא שבה אליו בעקבות בגדו של יוסף. ראייתו חזרה במלוא כוחה והוא עצמו חזר להיות חזק לאחר שהיה חלש, ורואה לאחר שהיה עיוור. בדומה לכך, אם החוטא מריח את ריח הרמדאן, יושב עם אלה שמזכירים לו את אללה, קורא בקוראן, מתיידד בשם האיסלאם והאמונה, נמנע מריכולים ודברי סרק, הוא יהיה (בעזרת אללה) בין אלו שנסלח להם לאחר שחטאו, והוא יהיה קרוב יותר לאחר שהיה רחוק. הוא יוכל לראות בליבו לאחר שהיה עיוור, נוכחותו תתקבל בשמחה לאחר שהייתה מתקבלת בתיעוב. הוא יתקבל בברכה לאחר שהתקבל בבוז, יוענק לו ללא הגבלה מבלי מאמץ מצידו, הוא יודרך למשך כל חיו, נפשו תילקח ממנו ברכות כאשר ימות. והוא יבורך ברחמים מאללה כאשר יפגוש אותו והוא יקבל את הדרגה הגבוהה ביותר בגן העדן.
לכן באללה, נצלו את הגדולה שבימים המועטים הללו ובקרוב תראו ברכה שופעת, כמויות גדולות של גמול, ותקופה ארוכה של מנוחה ומרגוע בעזרת אללה.
באללה זהו אכן מרגוע אמיתי…"
*מעובד מספרו של איבן אל ג'אווזי - "בוסתאן אל ואעיד'ין וריאד א-סאמיעין" עמ' 213-214.
"וכך עשינו אתכם אומת צדק [מילולית: אמצע] למען תהיו עדים על האנשים ויהיה השליח עליכם כעד. ולא קבענו את הק'יבלה [כיוון התפילה] אשר היית עליה אלא למען נדע מי הולך בעקבות השליח ומי חוזר על עקבותיו. ואכן הדבר היה קשה אלא רק על אלו שהונחו על ידי אללה, ואין אללה יגרע מאמונתכם [תפילתכם], אכן אללה נוהג באנשים בחמלה וברחמים" (סורת אל בק'רה – 2, איה 143).
אחת מהתפיסות המוטעות לגבי מתינות באיסלאם, היא שתמיד יש לקחת את דרך האמצע בין שני דרכי הקיצון. אבל אם בוחנים את הדברים כפי שהם היום, ניתן לראות כי לא כל מה שמוגדר כ"מתון" או "קיצוני" מתאים למה שהוגדר כך לפני עשר שנים. לעומת זאת, בקוראן ובסונה ישנם ציווים או איסורים מסוימים אשר נחשבים למוחלטים, והם לא מאפשרים מקום למתינות (או למתירנות) ביחס אליהם.
למשל על פי האיסלאם, אין דבר כזה שתיית אלכוהול מתונה והאיסור המוחלט לגבי האלכוהול איננו נחשב לדבר קיצוני. מוסלמי ששותה אלכוהול – גם אם בצורה "מתונה" ולא משתכר ממנו – עדיין נחשב למוסלמי חוטא, ומוסלמי שטוען ששתיית האלכוהול איננה אסורה באיסלאם, נחשב למוסלמי שמבצע אקט של כפירה.
כך גם הדבר לגבי יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים. כל יחסי המין מחוץ למסגרת הנישואין (לגברים או לנשים, לרווקים או לנשואים) אסורים על פי האיסלאם, ואף מוסלמי שמקיים אותם לא הופך להיות מוסלמי מתון. ישנם ציווים שמגדירים את המוסלמי על פי הקוראן והסונה של הנביא מוחמד, והם אינם יכולים להשתנות על פי רוח התקופה.
מה שאני רוצה לעשות כאן, הוא לתת דרך אחרת לבחינת מתינות וקיצוניות. אני לא אומר שזו הדרך היחידה לבחון מתינות או קיצוניות ולבטח ישנם דרכים נוספות לעשות זאת, אבל אני חושב שזוהי דרך מאוד יעילה לזיהוי מה מתון ומה קיצוני ביחס לתפיסות האיסלאם.
הדרך שאני רוצה להשתמש בה היא דרך אשר נקראת לוגיקת הקצנה (logical extreme). לוגיקת הקצנה היא שימוש בהצהרה קיצונית (ולעיתים אף מגוחכת) על מנת לבחון השערה מסוימת. כך שאם העמדה הקיצונית מופרכת לחלוטין, אז גם ההשערה שבחנו מופרכת גם כן.
למשל, בואו נניח שיש לנו שלוש נקודות (A,B,C). ונאמר שההשערה שלנו היא שהמרחק הקצר בין A ל- C תמיד עובר דרך B. על מנת לבחון את ההשערה הזאת בלוגיקת ההקצנה נאמר שנקודה A היא חיפה, נקודה C היא תל-אביב ונקודה B היא מאדים. אין ספק שאנחנו יכולים לראות בוודאות שהמרחק הקצר ביותר A ל- C לא עובר תמיד דרך B ולמעשה בדוגמא שלנו עדיף לא לעבור דרך B בכלל. אני מאמין שרוב האנשים יסכימו לחשיבה הזאת, והם לא יצטרכו ממש למדוד את המרחק בקילומטרים על מנת להשתכנע. לעומת זאת, חשוב גם לזכור שככל שהדוגמה מוקצנת פחות, כך יהיה קשה יותר לאנשים לתפוס את ההפרכה באופן מנטאלי. למשל אם נאמר שנקודה B היא ירושלים ולא מאדים, ייתכן ויהיו יותר אנשים שירצו ממש לבדוק את המרחק על מנת להיות בטוחים.
ישנם מוסלמים שמאמינים שעליהם למנוע מהנשים שלהם לצאת מהבית והטיעון שלהם הוא הגיוני מאוד. "האיסלאם מצווה על הגנת הנשים מכל נזק ורוע" הם אומרים, ואם נאפשר לנשים לצאת מבתיהם יהיו גברים שירצו להרע להם ולפגוע בהם. לכן יש לשמור שהנשים תישארנה בבתיהן. ועל מנת להבטיח שנשים לא תצאנה מבתיהן, יש למנוע את הדברים שגורמים להן לצאת מלכתחילה. כך נסגרים בתי הספר ומקומות העבודה לנשים. וכך נמנעת מהן ההשכלה ואפשרויות תעסוקה, הכל בשם ההגנה עליהן כמובן.
אם נביט על הטיעון הזה לבדו, נראה שהוא מאוד הגיוני: אם יש סכנה בחוץ – כדאי למנוע את היציאה.
אבל הבעיה בטיעון הזה הוא שהוא לא מתחשב בכל הדברים אשר מסביב לו. וכאשר המוסלמים מיישמים את ההלכה המוסלמית בחייהם עליהם להתחשב במגוון הגורמים המשפיעים והם לא יכולים להתחשב רק בגורם אחד.
לפני שנתחיל למנות גורמים אחרים אפשריים במקרה הספציפי הזה, בואו נחשוב קודם כיצד יש להבטיח שגורמים כאלו יילקחו בחשבון מלכתחילה. אם יש לנו למשל קבוצה של אנשים בעלי אותם מאפיינים סוציולוגיים כמו: רמת חינוך זהה, מעמד כלכלי חברתי זהה, מגדר זהה וכדומה, סביר להניח שנמצא כי על סמך הניסיון שלהם, ישנם הרבה נושאים שבהם יש להם הסכמה כללית רחבה לגביהם. פשוט מהסיבה שהם רואים את הדברים באותה הדרך. אבל אם נוסיף לקבוצה הזאת אנשים מרקעים שונים, חינוך שונה, מגדר שונה (יש רק שניים אז אתם בטח מבינים איזה) וכך הלאה, נראה כי האנשים שהתווספו ייקחו בחשבון דברים נוספים שחברי הקבוצה הקודמת לא חשבו עליהם.
ואם נחזור לדוגמא שלנו, אחד מהאנשים המצטרפים לקבוצה בעודם דנים בדרכים להגן על הנשים המוסלמיות ועל כך שיש לאסור על יציאתם מהבית, יכול לומר: "אתם בהחלט צודקים, אבל עליכם לקחת בחשבון גם את כל הנזקים שיכולים להיגרם אם נמנע מהנשים השכלה". "אם נמנע מהנשים גישה להשכלה גבוהה" הוא יגיד, "לא יהיו נשים שעוסקות ברפואה, וכאשר נשים או ילדות יחלו, לא נמצא נשים שיטפלו בהן". אדם אחר שאולי מבין בפסיכולוגיה, יסביר להם על הנזקים שיכולים להיגרם לנשים אם ימנעו מהן לצאת החוצה כמו דיכאון קליני, וידוע שדיכאון הוא אחד הגורמים המביאים לאיבוד האמונה. ואילו אחת המטרות העיקריות של ההלכה המוסלמית היא לשמור על האמונה לפני כל דבר אחר.
כאשר יהיה מגוון בקבוצת האנשים, נקבל מגוון דעות ומגוון גורמים שיש להתחשב בהם, ורק כאשר נתחשב בכל הגורמים האפשריים, נגיע לדרך האמצע אשר מבטיחה את שלא תהיה קיצוניות לכל כיוון.
אין ספק כמובן, שאת הקיצוניות ניתן לייחס למגוון גורמים כמו: גורמים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, פוליטיים וכדומה. אבל אני חושב שרוב האנשים אשר משתכנעים מטיעוניהם של הקיצוניים נשבים בהם מכיוון שהם נשמעים להם מאוד הגיוניים, והם מתייחסים אליהם באופן מבודד מכל שאר הגורמים האחרים. זו הסיבה שהאיסלאם מייחס חשיבות רבה לעיקרון השורא, שבו מגוון אנשים עם ניסיון ורקע שונים מביעים את דעותיהם וביחד מגיעים לנקודת האמצע המטיבה עם כל חברי הקהילה.
הטיעונים של הארגונים הקיצוניים הם מאוד פשוטים ומאוד הגיוניים אם הם עומדים לבדם. בואו ניקח לדוגמא שלוש מדינות שכובשות ומפעילות דיכוי כלפי מוסלמים: ארה"ב (בעיראק ואפגניסטן), רוסיה (בעיקר באזור הקווקז) וישראל. מטיף יתיר את דמם של כל אזרחי המדינות הללו ויצדיק פגיעה ב'מגדלי התאומים' בניו-יורק, ברכבת התחתית של מוסקבה או באוטובוסים ובמסעדות של תל אביב, מכיוון שכולם שותפים בעוול הזה (ועל כן גם שותפים באחריות) מעצם העובדה שגם המדינות שלהם תוקפות אנשים שלא משתתפים בלחימה או מעצם העובדה שהם משלמים את מיסיהם למדינות הללו. ובכל האזרחים הכוונה גם למוסלמים שבהם. הראשונים נחשבים בעיניו לכופרים שנלחמים בו והאחרונים נחשבים למוסלמים עלובים במקרה הטוב, או לאנשים ש'מכרו את דתם' במקרה הרע.
אבל זהו טיעון קיצוני ולא מקובל מכיוון שהוא לא לוקח בחשבון דברים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת. ראשית, מעולם בהיסטוריה המוסלמית לא נחשבו כל תושבי הארץ האויבת כלוחמים שדמם מותר, ותמיד נעשתה הבחנה בין לוחמים לאזרחים. שנית, עיקרון תשלום המיסים הוא לא עיקרון חדש ולמעשה הוא קיים כבר אלפי שנים. אזרחים רבים משלמים מיסים מתוקף חוק למרות שלא כולם מסכימים עם המדיניות הממשלתית של המדינה בה הם חיים. ובין האזרחים הללו ישנם כמובן גם מוסלמים. חשוב לציין גם כי מעולם לא היה מצב בהיסטוריה המוסלמית שבו כמות כל כך גדולה של מוסלמים נמצאים תחת שלטון שאיננו מוסלמי. כך שהנושא מורכב מידי מכדי להטיף בצורה פשטנית לגבי מה שצריך לעשות או לא לעשות.
מוסלמים ולא מוסלמים שבוחנים את המצב תוך שקילת כל הגורמים המעורבים בעניין, יוכלו לזהות בקלות מהי הדרך הקיצונית ומהי הדרך המתונה.
אחד החדית'ים המפורסמים של הנביא מוחמד עליו השלום הוא:
من كانيؤمن بالله واليوم الآخر فليقل خيرا أو ليصمت
"כל מי שמאמין באללה וביום הדין, שיאמר את הטוב או יישאר בשקט" [סחיח אל בוכארי ומוסלים]
אם ננתח את החדית' הזה על פי המילים שלו בשפה הערבית, נמצא כי מדובר בחדית' מאוד משמעותי.
הדבר החשוב הראשון שיש לשים לב אליו בטקסט, הוא השימוש של הנביא מוחמד עליו השלום במה שנקרא בערבית 'לָאם אַלְ אַמְר' – ל' הציווי. ל' הציווי מופיעה בשתי המילים: פַלְיַקֻ'לְ – "שיאמר" ו-לִיַצְמֻתְ – "יישאר בשקט".
כלומר הנביא מוחמד עליו השלום לא רק מייעץ למאמינים, אלא זהו ציווי והוראה לומר רק את מה שטוב או לשתוק.
הדבר החשוב השני בחדית' הזה מהפרספקטיבה הלשונית, הוא הבחירה המיוחדת של המילים. בנוסח הזה של החדית', הנביא מוחמד עליו השלום אומר- " שיאמר טוב או לִיַצְמֻתְ ". ולעומת זאת בחדית' מהימן נוסף, הנביא מצוטט כמי שאומר: " שיאמר טוב או לִיַסְקֻתְ ". המילה יַצְמֻת באה מהמילה צַמְת והמילה יַסְקֻת באה מהמילה סֻוקֻות, ושתיהן מתורגמות כשתיקה. אבל מה ההבדל בין המילים הללו ואיזו מהם בעלת משמעות חזקה יותר?
למרות שברוב הפעמים בשפה הערבית משתמשים בשתי המילים הללו לסירוגין כדי לתאר שתיקה, ישנו הבדל משמעותי בין שתיהן. בעוד שסֻוקֻות מייצג מישהו שיש לו את היכולת לדבר אבל הוא לא עושה זאת מתוך בחירה, צַמְת מייצג אדם שאין לו אפילו את היכולת לדבר, ממש כמו אדם אילם. הסוג הזה של שתיקה לא נובע מתוך בחירה, אלא מתוך כך שהשתיקה היא בעצם האופציה היחידה.
אם כן על פי גרסת החדית' הזה, הנביא מוחמד עליו השלום אומר שעל המאמינים לומר את הטוב או לשתוק, עד כדי כך אפילו שיהיו כמו האדם האילם שאין לו את היכולת לדבר, וההישארות בשקט היא כל מה שיש באפשרותו לעשות. סובחאנאללה, כמה אנשים באמת מיישמים את הדבר הזה היום?
פירוש קצר של החדית'
האימאם א-שאפיעי אומר כי הפירוש של החדית' הזה הוא שאם האדם רוצה לדבר, עליו לומר רק את מה שטוב. אך אם הוא יודע בבירור כי הדיבור שלו יכול לגרום לנזק, עליו להימנע מכך ולהישאר בשקט.
השייח' סאלח איבן עות'יימין אומר כי זה כאילו שהנביא מוחמד עליו השלום אומר לנו, 'אם אתם באמת מאמינים באללה וביום הדין, עליכם לדבר רק את הטוב או לשתוק'.
בנוסף לכך הוא ממשיך ומונה כמה מהתועלות שבחדית' הזה,
השתיקה מחויבת אלא אם כן יש טוב בדיבור של האדם. הדיבור של האדם מחולק לשלושה סוגים:
חַ'יְיר (טוב): זה מה שהחדית' הזה מצווה עליו.
שַׁרְ (רע) : זהו סוג הדיבור האסור והמגונה.
לַעְ'ו (שווא) : סוג הדיבור הזה הוא לא טוב ולא רע בעיקרו. כלומר אין איסור על האדם לדבר לַעְ'ו אך מומלץ לו להישאר בשקט ולהימנע מכך.
כמאמר הפתגם הנודע: "אם הדיבור שווה כסף, השתיקה שווה זהב".
דבר נוסף שאנו לומדים מהחדית' הזה הוא החשיבות הגדולה שיש לשמירה על הלשון. הנביא מוחמד עליו השלום אמר פעם לסחאבי מועאד' (רדיאללהו ענהו), "והאם לא אומר לך מה שולט על הכל?" אמרתי, "כן שליחו של אללה". ואז הוא החזיק את לשונו ואמר: "רסן את זה". אמרתי, "הוי שליחו של אללה, האם נעמוד לחשבון על הדברים שנאמר?" , הוא אמר, "שאמך תשכול אותך! האם יש משהו שממוטט אנשים על פניהם (או על אפיהם) לתוך הגיהינום יותר מאשר עליצות לשונותיהם?" [סונן א-תירמיד'י, סחיח]
שימו לב אם כן לדברים שאתם אומרים. השתדלו מאוד לומר את הטוב והתרחקו מדיבורים רעים וחסרי טעם. אמצו את כוח השתיקה אל לשונותיכם והדבר יטיב עמם בעולם הזה ובעולם הבא.
היחס לחיות בתרבויות השונות קשור בראש ובראשונה לתפישות הבסיסיות לגבי הדומה והשונה בין בני-אדם לבעלי-חיים, ובשאלה הנגזרת מכך, לגבי ההקשר או התחום שבו חלים כללי המוסר המקובלים בתרבות זו או אחרת ביחס לבני-האדם. סוגיות אלה זכו להתייחסויות שונות בתרבויות שונות, בהתאם לתפישה המקובלת בהן ביחס לטבע החיות, ובמיוחד באשר למשותף ו/או השונה בינן לבין בני-האדם. לכל אלה מלווה, כמובן, משמעות מעשית הקשורה לקוד ההתנהגות המקובל או הנחשב לראוי בהתייחסות לבעלי-חיים, בכל זירות הפעולה האפשרויות.
במקרים רבים, הגישות השונות המאפיינות שאלות אלה קשורות במסורות דתיות. בעולם האסלאם, יש לדת ולאנשי הדת משקל רב בקביעה של מה ראוי או בלתי ראוי מבחינה מוסרית. במאמר זה לא ניתן לפרוס את הדיון העשיר שהתפתח בסוגיות אלה בעולם האסלאם מאז ראשיתו. במוקד הדיון יעמדו שאלות המצביעות על לבטים של מוסלמים החיים היום בחלקים שונים בעולם, נוכח תופעות או צרכים העולים מן הקשר בין בני-אדם לחיות בנסיבות שונות, וההדרכה הניתנת על ידי חכמי דת בסוגיות אלה.
[...]
בתשובה אחרת על סוגית צער בעלי-חיים באסלאם אנו מוצאים פירוט של מספר כללי יסוד להתנהגות המוסלמים כלפי חיות. כללים אלה, לטענת המשיב, עולים על החוקים שארגוני צער בעלי-חיים במערב מנסים לקדם ולחוקק. מבין החוקים שנקבעו על פי ההלכה המוסלמית ניתן לציין:
אסור למנוע אוכל ושתייה ולגרום להרעבת חיות או אפילו לזנוח את הטיפול בהן.
יש לדאוג למזונן של החיות ולטפל בהן כראוי.
אסור לגרום נזק גופני לחיה. מבין הנזקים המוסברים בסעיף זה המשיב מתייחס, למשל, לנזק כתוצאה ממשא כבד מעבר ליכולתה, או מניצול-יתר של בהמות עבודה.
אסור להפוך חיה לכלי לשעשוע, או למטרה ליריית חצים.
יש להתחשב בחיה בעת שחיטתה (ראה פירוט להלן)
יש להימנע מפגיעה ברגשותיהם של בעלי-חיים.
באשר לסוגיה האחרונה, מודגש באותה תשובה, כי על-פי ההלכה המוסלמית, ההתייחסות לחיות היא לרוב כאל יצורים בעלי רגשות, החווים עצב, אומללות, צער ועוד. לפי מסורת אחת המובאת בהקשר זה, מתואר אירוע שבו חברי הנביא לכדו שני אפרוחים והאם חגה מעל ראשיהם. הנביא, שלא נכח בעת מעשה לכידתם, הוכיחם על כך באומרו: "מי מכם צִעֵר את האם וגרם לה אבל בלקיחת בניה?" הוא הורה להחזיר מייד את שני הגוזלים לחיק אימם.
"נמאס מהלימודים… אני כבר לא יכול לחכות לגמור ת'אוניברסיטה", הוא כתב בסטטוס הפייסבוק שלו. "מעניין מה הוא יכתוב שם אחרי שהוא באמת יסיים, הרי לא נשאר לו הרבה זמן", חשבתי לעצמי. "האם באמת כל כך רע לו, כמו שהוא חושב?"
עכשיו אתם בטח חושבים… נו אז מה הסיפור? אז כתוב. וחוצמזה ההצהרה הזאת לא כל כך נדירה בכל הקמפוסים ברחבי העולם. לימודים זה עניין קשה, ולרוב האנשים נמאס מכך בשלב מסוים.
אז בואו ואני אסביר למה אני חושב שיש בעיה עם ההצהרה הזאת.
חשבו רגע לעצמכם, כמה פעמים שמעתם מישהו מתחיל משפט במילים: “אני לא יכול לחכות עד ש…”
או יותר מכך, כמה פעמים אתם אמרתם משפטים כאלה?
בטח שמעתם ואמרתם את המילים הללו יותר פעמים מאשר תוכלו לספור.
הבעיה בהצהרה הזאת כמובן, היא לא בהצהרה עצמה, אלא במשמעות שיש מאחוריה. כי אם אנחנו אומרים "אני לא יכול לחכות עד ש…” – מלאו את החסר (סיום לימודים, עבודה חדשה, קידום, חתונה, מסך חדש, רכב חדש, בית חדש, בעל או אישה חדשים וכד') – אנחנו בעצם מאבדים את האפשרות להעריךאת מה שקורה עכשיו. אנחנו פשוט הופכים להיות עיוורים למצבנו, ואנחנו נכשלים לראות את כל הדברים המדהימים שאללה בירך אותנו בהם. הגישה הזאת היא כפוית טובה מיסודה וזאת בעצם הבעיה מאחורי ההצהרה.
במקום להסתכל כל הזמן לכל מה שנמצא אל מה שמעבר, עלינו להודות למה שיש לנו כאן ועכשיו. הנביא מוחמד עליו השלום לימד אותנו כי בכל מה שקשור בעולם הזה, עלינו תמיד להשוות את עצמנו לאלו שיש להם פחות מאיתנו, ובכל הנוגע לאמונה ולמעשים שלנו, עלינו להשוות את עצמנו לאלו הטובים מאיתנו. המילים הפשוטות, אך המדהימות הללו, מזכירות לנו שלא משנה כמה זמן נחשוב על כל הדברים שאין לנו, עדיין נראה שיש לנו הרבה יותר מרוב בני האדם בעולם. עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם, “הנה הוא הולך להזכיר את אפריקה עכשיו". ובכן, גם אם נרצה או לא נרצה לחשוב על כך, זאת המציאות! אפריקה הפכה לשם נרדף לעוני, רעב ומחסור, כל כך נרדף עד כדי כך שזה כבר לא מזיז לנו. אבל העובדות מדברות בעד עצמן! בעוד שאנחנו חושבים בטירוף על שדרוג המסך שלנו מ-32 אינטש ל-50 אינטש, מחצית מאוכלוסיית בני האדם בעולם לא יודעים איפה הם הולכים למצוא את הפירור הבא.
מזה חודשים ארוכים, בקצה השמאלי העליון של הבלוג מופיע קישור למצגת "העולם המיניאטורי" שמכניסה לנו לפרופורציות את התפיסות שלנו לגבי העולם שבו אנחנו חיים היום. את המצגת הזאת ראיתי לפני קצת פחות מ-10 שנים, וההשפעה שלה ממשיכה איתי עד עצם היום הזה. זהו לא סתם עוד קישור כדי להעביר בו את הזמן. זהו קישור למידע שיש ללמוד וללמד, להפנים ולהפיץ, ולחיות את החיים שלנו מתוך זיכרון מתמיד לגביו. זהו העולם שבו אנחנו חיים וגם אם נעצום את העיניים לעובדות הללו, הן עדיין תישארנה שם כאשר נפקח אותן.
יום אחד, חבר שלי ביקש מהתלמידים שלו לעשות תרגיל מסוים. הוא ביקש מהם לקחת דף נייר ולהתחיל לרשום את כל הברכות שהם מעלים על הדעת שאללה נתן להם. לאחר מספר דקות, הוא ביקש מהם להפסיק לכתוב, מכיוון שזה היה ברור לכולם שאין להם שום סיכוי להצליח לכתוב את כל הברכות כולן. וזה מה שבדיוק אללה אומר לנו בקוראן.
מטרת התרגיל הייתה להראות לתלמידים שיש להם הרבה יותר דברים להודות עליהם מאשר להתלונן עליהם.
אז בואו ננסה גם אנחנו להיות אסירי תודה מידי יום, על כל הדברים שאללה בירך אותנו בהם. בואו ננסה להעריך את המצב הטוב שבו אנחנו נמצאים אל מול כל שאר האנשים.
אם נתמיד בגישה הזאת, אני בטוח שנהנה יותר מהחיים שלנו. וכך נוכל להעריך את העובדה שאנחנו נמצאים באוניברסיטה בעוד שישנם רבים שמעולם לא ראו איך נראה אולם הרצאות.
נוכל להעריך את העובדה שיש לנו אישה או בעל שדואגים לנו ואוהבים אותנו, למרות כל החסרונות שיש לנו.
נוכל להעריך את הצרחות של התינוק שלנו בשעת לילה מאוחרת, מכיוון שנדע כמה מבורכים אנחנו שבכלל יש לנו ילד, וכמה אנשים בעולם כל כך רוצים ילד ואין להם.
נוכל להעריך את העבודה שלנו ונודה לאללה על כך, כי נדע שיש מאות אלפי אנשים בארץ הזאת שאין להם אפילו עבודה.
נוכל להעריך את העובדה שיש לנו רכב שנוסע, בעוד שאנשים רבים עומדים בחוץ בקור או בחום, בצפייה שהאוטובוס כבר יגיע.
נבין סוף סוף שאין כל כך הבדל בין 32 או 50 אינטש, ואנחנו יכולים לחיות טוב מאוד בלי אף אינטש בכלל.
וכאשר נעריך את כל אלה, נעריך גם את העובדה שיש לנו בכלל גג מעל ראשנו, ואנחנו יושבים בחדר שלנו מול המחשב, מרחק לחיצת עכבר מהתמונות האחרונות מהאיטי או מצ'ילה.
אחרי הכל, הדבר הוודאי היחידי הוא מה שקורה עכשיו. שכן אין לנו מושג אם מחר נמשיך לחיות על העולם הזה, ועלינו לנצל את היום ולהעריך אותו בדרך הטובה ביותר שאפשר.
אני פונה לאללה א-שכור (מי שראוי לכל התודה) על כל הדברים שבהם הוא בירך אותי ואת משפחתי.
אני פונה לאללה אל-האדי (מי שמנחה בדרך הנכונה) להנחות אותי ולהראות לי את הדרך הטובה ביותר להודות לו על כל ברכותיו.
אני פונה לאללה ומבקש שיגרום לכולנו להעריך ולקבל את גורלנו כפי שנקבע לנו,
ושיעשה אותנו בין אלו שיודעים להעריך את מה שיש להם עכשיו.
"[ללא ספק] אללה שמע את דבריה של המתנצחת עמך על בעלה, והמתלוננת אל אללה. ואללה שומע את חילופי דבריכם, אכן אללה שומע מבחין" (סורת אל מוג'אדילה – 58, איה 1).
הרקע של סורת אל מוג'דילה הוא מאוד מעניין. הוא מזכיר לנו כיצד יום אחד ניגשה לנביא מוחמד (עליו השלום) אישה מנשות המוסלמים, והתלוננה בפניו על מעשה הד'יהאר שבעלה עשה לה קודם לכן. על פי המסורת הערבית באותה תקופה, ד'יהאר היה למעשה אקט של גירושין שבו גבר (זועם ברוב המקרים) היה אומר לאישתו: "את בעבורי כמו הגב של אימי". וכך מאותו הרגע האישה הייתה מאבדת את זכותה הטבעית ותמיכתו הכלכלית. הדבר הזה השאיר את האישה תלושה מבלי כל אפשרות להינשא מחדש, ובעלה יכול היה לשאת אישה אחרת במקומה.
האישה שבעלה התגרש ממנה
האישה הייתה חַ'וִולַה בינת תַ'עְלַבַּה (רדיאללהו ענהא), ועד היום הזה היא מכובדת בתור האישה שקריאתה לצדק נשמעה על ידי אללה וקיבלה את תגובתו. זאת מכיוון שהקוראן עצמו מעיד כיצד אללה שמע את תלונתה.
בואו ננתח את המילים בערבית:
סַמִעַ אלַּלהֻ < سَمِعَ اللَّهُ > : המוסלמים אומרים את צמד המילים הזה כתחילה של משפט, בכל פעם שהם חוזרים מהרכּיעה לעמידה הזקופה בתפילה. באיה שלעיל, פירוש הביטוי בפשטות – "אללה שמע אותה".
תֻוגָ'אדִלֻכַּ < تُجَادِلُكَ > : "האישה אשר התנצחה עמך" – שורש המילה: ג'ים – דאל – לאם , מתואר בצורה נרחבת בלקסיקון הערבי-אנגלי של Lane ואתם יכולים להתרשם מהתיאור בדפים שמצורפים למטה.
הסיבה שלי להתמקדות בעומק של המילה הזאת כפי שהוא מופיע בלקסיקון, היא כדי שהקוראים יוכלו לדמיין כיצד ח'וולה בינת ת'עלבה "הציגה את המקרה שלה" בפני הנביא מוחמד עליו השלום.
די אם נאמר שהאומץ שלה היה ראוי מאוד להערכה. ואין ספק שהיא שונה מכל הסטריאוטיפ הטיפוסי של האישה המוסלמית המדוכאת מתחת למעטה הבד, לא כך?
תַשְתַכִּי < تَشْتَكِى > "מתלוננת". ונסו כעת לחשוב כמה פעמים נשים חשופות לביקורת על כך שהן "כל הזמן מתלוננות!".
שלא במקרה, הסורה הזאת נקראת "אַלְ מֻוגָ'אדַלַה" וידועה גם בשם "אַלְ מֻוגָ'אדִילַה", הפירוש של השם הראשון הוא: "עתירה וויכוח" והפירוש של השם השני הוא : "האישה אשר עתרה והתווכחה". שני הפירושים מתייחסים למקרה של הסחאביה ח'וולה בינת ת'עלבה, ולכך שהוא היה הרקע להתגלות הסורה הזאת.
ח'וולה יכלה להישאר בביתה ולבכות על מר גורלה, על כך שבעלה הכריז עליה את הד'יהר ועזב אותה. אך משהו גרם לה לקום ולערער על כך באופן ישיר בפני הנביא מוחמד עליו השלום. שלושת המילים שאללה משתמש בהם לתאר אותה: תוג'אדילו (מתנצחת) , תשתכּי (מתלוננת) ותחאוור (חילופי דברים) – מדגישים כי הוא אכן שמע אותה, והיא עשתה משהו מעורר שבח והערצה, ולא מעשה אסור או מרדני.
כמו כן, המילה תוג'אדילו מראה כי ח'וולה (רדיאללהו ענהא) הייתה בטוחה ורהוטה בדבריה, והיא הציגה את המקרה שלה על הצד הטוב ביותר. האיה הזאת בקוראן מראה את ההוכחה הניצחת לעובדה שאם הבעל מתייחס בצורה רעה לאשתו ונוהג בה בעוול, יש לה את מלוא הזכות להתלונן למישהו בעל סמכות גבוהה יותר, אשר יכול לפתור את המצב.
ובמעבר מהיר לימים שלנו, מצבם של אין ספור הנשים אשר סופגות התעללויות מתמשכות בתוך המשפחה בכל רחבי העולם, גורם לד'יהאר ההוא להיראות כמשהו לא כל כך נורא. נכון שויכוחים וחילוקי דעות הם עניין נורמאלי בין בני זוג, אולם במקרים מסוימים הקווים נחצים, והעלבות מילוליות סוללות את הדרך לאלימות הפיזית.
ודאי שכל מקרה הוא שונה ואי אפשר ליישם פתרון זהה על כולם, אלא אם לוקחים בחשבון את הנסיבות של כל מקרה. אבל מה שהאישה המוסלמית יכולה ללמוד מהמקרה של ח'וולה בינת ת'עלבה, הוא שעליה לעמוד באומץ מול האתגרים שהחיים מציבים בפניה (בין אם היא נשואה או רווקה). ולא יהיה לה מנוס לעיתים, מלאסוף את כל כוחה הפנימי ולעמוד מול אי הצדק, מתוך הסתמכות מלאה באללה (סובחאנהו ותעלה) ומתוך תקווה לעתיד טוב יותר.
יום אחד, כאשר הח'ליף עומר איבן אל ח'טאב התהלך ברחובות העיר מדינה, אישה אחת ניגשה אליו ועצרה אותו. היא אמרה לו: 'הו עומר, אני זוכרת את הימים שהיו קוראים לך עומייר ("עומר קטן") והיית מחזיק איתך מקל ומפחיד את הילדים, ולאחר מכן נקרא שמך עומר והימים חלפו והנה עכשיו אתה נקרא "אמיר אל מואמינין" (מנהיג המאמינים) על כן גלה יראה מאללה, וגלה יראה מאללה באנשיך, וזכור את יום הדין…' וכך היא המשיכה והמשיכה לומר לו דברי תוכחה. ועומר עמד זקוף והקשיב מבלי להפריע לה כלל. אדם אחד שעמד לצידו של עומר אמר לה: הפסיקי לדבר כך לאמיר אל מואמינין. עומר פנה אליו ואמר לו: 'הפסק אתה! אם האישה הזאת תמשיך לדבר אני אמשיך לעמוד ולהקשיב, ואני אעזוב אותה רק כדי לעשות תפילה ולשוב חזרה, וכי מדוע לא אקשיב לאישה שאללה ישתבח ויתעלה הקשיב לתלונותיה מעל לשבע הרקיעים'.
האישה הזאת הייתה ח'וולה בינת ת'עלבה, האישה שבעלה גרם לה עוול והיא פנתה לצדק מאללה סובחאנהו ותעלה.
האישה שנעזבה על ידי בעלה
"אללה לא יזנח אותנו אם כן!"
הג'ר, אשתו של הנביא איבראהים עליו השלום, הושארה עם בנה הקטן איסמאעיל לבד על ידי בעלה בעמק מבודד ובלתי מיושב, שהיום ידוע בתור העיר המשגשגת מַכַּה.
היא אמרה לו: "הוי איבראהים, האם תלך ותשאיר אותנו בעמק הזה שבו אין איש ואין דבר?" וכך היא המשיכה לומר זאת כמה וכמה פעמים מבלי לקבל תשובה. לאחר מכן אמרה לו: "האם אללה הוא שציווה עליך לעשות את הדבר הזה?" והוא ענה לה: "כן". על כך אמרה: "אללה לא יזנח אותנו אם כן!". (סחיח אל בוכארי).
שוב, הג'ר לא ישבה ובכתה על מר גורלה על כך שבעלה עזב אותה והשאיר אותה לבד במדבר. היא גם לא פנתה לאללה ואמרה : "למה עשית לנו את זה?", אלא המילים שלה הביעו את מלוא האמונה והביטחון באללה (סובחאנהו ותעלה). יחד עם זאת, היא גם עשתה ככל שביכולה לחפש מים בעבור הבן שלה בעודה רצה מגבעה לגבעה. עד אשר אללה (סובחאנהו ותעלה) גרם למים לנבוע באורח פלאי מתחת לרגלי התינוק. ולאות הערכה לעמידתה במבחן הזה, אללה (סובחאנהו ותעלה) ציווה את ה- סַעִיְ , ההליכה החוזרת בין שני הגבעות אל סאפא ואל מרווה – ממש כפי שהג'ר עשתה – כמעשה חובה לכל אדם אשר עולה לרגל למכה (בעומרה או בחג') עד סוף האנושות.
בפעם הראשונה שהייתי בעומרה, בעודי צועדת בין הסאפא למרווה, התרשמתי מאוד מאבני השיש הקרירות שמתחת לרגלי, ממי הזמזם אשר היו קרובים לי כשהייתי צמאה ומהאוויר הקר מהמזגנים שמעליי. ואז בכיתי. בכיתי כי הרגליים שלי החלו לכאוב כבר אחרי הסיבוב הרביעי, וחשבתי על האימא הצעירה אשר רצה בדיוק במקום הזה מגבעה לגבעה, נואשת למצוא מים ועזרה לתינוק שלה. שיערתי לעצמי כמה קשה היה זה עבורה וכמה נחישות הייתה לה. היא לא הלכה בין שתי הגבעות עם ספר תפילה בידיה על רצפת שיש מבריקה כמו שאנחנו עושים. היא רצה הלוך ושוב תחת השמש הלוהטת על אדמת החול והסלעים השורפים. בלי טיפת מים ומבלי לראות נפש חיה ברדיוס של עשרות קילומטרים.
מה היא חשבה כאשר היא טיפסה על הגבעות הסלעיות הללו שוב ושוב, ומה היא הרגישה כאשר היא לא ראתה אף אדם באופק? מדוע היא לא וויתרה על עזרתו של אללה, ומדוע אנחנו עושים זאת כל כך בקלות? התשובה לכך היא שהייתה לה אמונה מוחלטת בריבון שלה. והאמונה שלה הייתה אמיתית. אותה אמונה נתנה לה את העוצמה והנחישות לא לוותר. ולבסוף לעמוד במבחן הזה בהצלחה ולקבל עליו את הגמול כבר בעולם הזה.
האישה שילדה לבדה מכיוון שלא היה לה בעל
"הלוואי והייתי מתה ונשכחת"
הוסיפו לשני הדוגמאות הללו את סיפורה המדהים של מַרְיַם בִּינְת עִימְרָאן, כפי שהוא מוזכר בקוראן. כיצד היא הלכה לבדה למקום מרוחק, כדי ללדת את בנה:
"וחבלי הלידה הביאו אותה אל גזע עץ הדקל ואמרה [בכאב]: הלוואי והייתי מתה לפי כן והייתי נשכחת בתהום הנשייה" (סורת מרים – 19, איה 23).
אישה אשר יולדת את בנה לבד ביער? במיוחד כזאת שלא ילדה מעולם, או כזאת שגבר מעולם נגע בה? מה גרם לה להיות כל כך חזקה כדי לעשות זאת לבדה? הסיבה העיקרית להתבודדותה הייתה האופי המיוחד והפלאי של הריונה. כיצד היא תוכל להסביר למישהו איך היא נכנסה להיריון? מי יאמין לה כשתגיד שאף גבר לא נגע בה מעולם?
כמי ששמעה את פרטי הלידה של עשרות נשים אחרות, הבנתי שכיום האפשרות לקחת אפידורל הקלה בצורה משמעותית את תהליך הלידה וכתוצאה מכך כאבי הלידה נסבלים יותר מבעבר. אבל אישה שבכל זאת בחרה לא לקחת משככי כאבים עדיין תצטרך צוות של אחיות מיומנות אשר יעזרו לה בתהליך הזה. ובכל מקרה, צריך צוות שלם כולל הבעל, כדי לעודד את האישה להמשיך לדחוף ולהתאמץ למשך כמה שעות עד אשר היא לבסוף יולדת.
העובדה הזאת רק הופכת את המקרה של מרים בינת עימראן למקרה יותר מדהים. כיצד היא יכלה ללדת כפי שילדה מבלי שיהיה לצידה אף אדם שיעזור לה? אין ספק שהיה לה כוח פנימי יוצא דופן וביטחון מלא באללה (סובחאנהו ותעלה). כתוצאה מהביטחון הזה, אללה שלח אליה מלאך אשר סיפק לה תמרים ומים במהלך הריונה ואחריו. ממש כפי שהוא סיפק לה מזון כאשר היא הייתה סוגדת לבדה במיחראבּ.
ובנוסף לכך, הוא גרם לכך שהתינוק אשר הביאה לחיים – הנביא עיסא עליו השלום – יגן עליה ועל כבודה בפני אנשי העיר כאשר הוא נישא בין ידיה והצהיר על נבואתו בעודו תינוק:
"אמר: הנני עבדו של אללה, [אשר] נתן לי את הספר ועשה אותי נביא" (סורת מרים – 19, איה 30)
זה היה רגע האמת – הרגע שהוכיח את מה שאללה הזכיר במקום אחר בקוראן על התינוקת שנולדה לאימא של מרים, כאשר היא קראה בקול שהיא ילדה נקבה (בעודה מצפה לבן זכר כדי להקדישו לעבודת האל).
…وَلَيْسَ الذَّكَرُ كَالْأُنثَىٰ… ﴿٣٦﴾
"ואין הזכר כנקבה" (סורת אלעימראן – 3, איה 36).
פרשן הקוראן איבן כת'יר מסביר כי הכוונה של אללה בהצהרה הזו היא שהילדה המבורכת הזאת, מרים, תהייה זאת שתביא לעולם ילד בעודה בתולה וזהו דבר שאין באפשרות הזכר לעשות. וכמו כן, הילדה הזו תהייה טובה יותר מהילד, בסגידתה ובמסירותה בשירות המסגד שבירושלים.
האם יש צורך להוסיף משהו אחרי ההצהרה האלוהית הזאת?
האישה שהוכפשה ואיבדה את חיבתו של בעלה למשך חודש
"אני נשבעת באללה, אני לא אלך אליו ואני לא אשבח אף אחד פרט לאללה- ישתבח ויתעלה. כי הוא היחיד שהוכיח את חפותי"
מקרה מעורר השראה נוסף הוא המקרה אשר קרה בחייה של עאישה (רדיאללהו ענהא) והיווה מבחן קשה מאוד בעבורה. זהו מקרה האִיפְק (ההכפשה) שבו למשך חודש שלם התרוצצו שמועות באל-מדינה על חוסר צניעותה לכאורה. השמועות הללו הופצו על ידי המונאפיק'ין (סורת א-נור – 31, איה 11 והלאה) והשפיעו על כל המוסלמים בעיר. כתוצאה מכך גם הנביא מוחמד הסתגר ממנה רגשית. בהמשך היא נהייתה חולה וההתגלות האלוהית למוחמד נעצרה למשך חודש שלם. אכן זו הייתה שעת מבחן לכל הקהילה המוסלמית.
במשך הזמן הזה, עאישה חשה את האדישות של בעלה כלפיה, והיא בקשה ממנו ללכת לבית הוריה. היא שהתה שם רוב הזמן בעודה בוכה מצער ומחוסר אונים. ורק אישה שבאמת שומרת על הכבוד והצניעות שלה, יכולה לדמיין באיזה קושי הייתה נתונה באותו הזמן, האישה הצעירה של נביא האיסלאם. להיות מואשמת בפשע שהיא לא ביצעה (וזכרו כי ההשלכות של ניאוף לאשת נביא, חמורות יותר בהשוואה לנשים אחרות), להיות מרוחקת מבעלה האהוב ולהיות מושא לרכילות של כל בני העיר למשך חודש – אכן מבחן עצום.
אך עצום לא פחות, היה כוחה הפנימי שנבע ממנה בנסיבות שאליהן נקלעה… ואלה הם פרטי המקרה כפי שתועדו מפיה:
באותו היום, המשכתי לבכות בצורה כל כך עזה, עד שדמעותיי לא פסקו ולא הצלחתי לישון בכלל. הורי חשבו שהכבד שלי יתפוצץ מרוב כל הבכי. בעודם יושבים לצידי ואני בוכה, אישה מהאַנְסָר ("העוזרים" – כינוי למוסלמים שמקורם באל-מדינה) ביקשה רשות להיכנס ולראות אותי. הרשתי לה להיכנס והיא ישבה לצידי ובכתה עימי. בעודנו במצב הזה, שליחו של אללה נכנס, בירך אותנו לשלום והתיישב. הוא לא ישב עימי מאז שהחלו השמועות, וחודש שלם עבר מבלי שאף התגלות ירדה אליו כדי לחשוף את המקרה שלי. שליחו של אללה קרא את התַשַהֻוד כאשר הוא התיישב ואמר-
'ואחרי כן, הוי עאישה, נאמר לי כך וכך עלייך. ואם חפה מפשע את, אז אללה יחשוף את חפותך. אך אם ביצעת חטא, בקשי מחילה מאללה וחזרי אליו בתשובה. שכן אם העבד מכיר בחטאו וחוזר בתשובה, אללה מקבל את כפרתו'.
כאשר שליחו של אללה סיים את מה שהיה לו לומר, דמעותיי נפסקו לגמרי וכבר לא הרגשתי אפילו טיפה אחת. ואז פניתי לאבי ואמרתי, 'ענה לשליחו של אללה בשמי'. והוא אמר, 'אינני יודע מה עליי לומר לשליחו של אללה'. ואז פניתי לאימי ואמרתי, 'עני לשליחו של אללה בשמי'. והיא אמרה, 'אינני יודעת מה עליי לומר לשליחו של אללה'.
ולמרות שהייתי ילדה צעירה שעוד לא שיננה הרבה מהקוראן, אמרתי: 'אני נשבעת באללה, אני יודעת ששמעתם כל כך הרבה מהסיפור הזה עד אשר הוא נשתל בראשכם ואתם מאמינים בו. וכעת, אם אומר לכם שאני חפה מפשע – ואללה יודע שאני חפה מפשע – לא תאמינו בי; אך אם אודה לכם במשהו – ואללה יודע שאני חפה מפשע – אתם תאמינו לי. אני נשבעת באללה, אינני מוצאת אף דוגמא לתת לכם פרט למה שאביו של הנביא יוסף אמר:
"…ואולם עלי לעמוד בעוז רוח. ואללה הוא זה שיעזור לי מפני [השקר] שאתם מתארים" (סורת יוסף – 12, איה 18)
ואז הזזתי את פני הצידה ונשכבתי על מיטתי. באללה אני נשבעת, באותו הרגע ידעתי שאני חפה מפשע ועל כך שאללה יוכיח את חפותי מכיוון שהייתי חפה מפשע, אבל אני נשבעת שלא חשבתי שאללה יוריד קוראן אשר יקרא לעד ביחס למצבי, מכיוון שחשבתי שאינני משמעותית מספיק בעבור אללה כדי להוריד משהו בענייני. אבל קיוויתי ששליחו של אללה יראה חלום שבו אללה יוכיח את חפותי. באללה אני נשבעת, שליחו של אללה לא זז מהמקום בו ישב ואף אחד לא עזב את הבית לפני שאללה הוריד את ההתגלות לנביא שלו ; והוא נכנס למצב שאליו תמיד היה נכנס כאשר ההתגלות ירדה עליו, עד אשר טיפות זיעה כמו פנינים זלגו עליו, גם ביום חורפי ; וזה היה מכובד המשקל של המילים שירדו עליו. כאשר המצב הזה עבר – ושליחו של אללה חייך – הדבר הראשון שהוא אמר היה:
עאישה אפילו לא חשבה שהיא משמעותית מספיק- לדבריה, כדי שירדו איאת מהקוראן אשר יחשפו את חפותה. וסובחאנאללה, זה מה שבדיוק קרה! מי הגן עליה על ידי הורדת האיאת הללו? אותו אחד שהיא סמכה עליו; האחד שהיא פנתה אליו במהלך המבחן הקשה הזה- אללה סובחאנהו ותעלה. ואללה עזר לה גם כאשר בעלה לא היה לצידה.
הדוגמאות הללו מהקוראן והחדית'- של ח'וולה בינת ת'עלבה, הג'ר, מרים בינת עימראן ועאישה [שאללה יהיה מרוצה מכולן] – מספקות לקחים חשובים לאישה המודרנית של ימינו – ששייכת כביכול ל"מין החלש"- על הדרכים להתמודד עם האתגרים השונים בחייה. לא משנה אם אנחנו נשואות או רווקות, העובדה היא, שפתירת בעיות קשות ומורכבות מבלי לקבל כל עזרה פיזית מגברים, היא משהו שהנשים האדוקות שקדמו לנו התמודדו עימו בהצלחה. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, "אם הן הצליחו לעשות זאת, מדוע שאנחנו לא? מדוע אנחנו נתלות כל כך בנוכחותם של הגברים כדי להרגיש חזקות בעצמנו?"
אללה סובחאנהו ותעלה פירט את האירועים הקשים הללו, ואת הדרך שבה ארבעת נשות הברזל הללו התמודדו איתם, כמבחן לאמונה ולביטחון באללה, על מנת שנוכל לחשוב כיצד עזרתו האלוהית מגיעה למי שיש לה אמונה חזקה בו, גם ברגע שהכל נחשב לאבוד. לא משנה אם זו אישה שבעלה התרחק ממנה לאחר שהכפישו אותה, או אישה שנאלצה ללדת לבדה מכיוון שלא היה לה בעל. או אישה שחיפשה בכל כוחה אחרי מים במדבר, מכיוון שבעלה עזב אותה ואת הילד שלה לבד. או אישה שקריאתה לצדק נשמעה ונענתה על ידי אללה, והניחה את היסודות לזכויותיה של האישה בנישואין ובגירושין.
תיקון סדר העדיפויות
האישה המוסלמית אוהבת ומצייתת לריבונה ולשליחו יותר מאשר היא אוהבת ומצייתת לבעלה, או כל גבר ואישה אחרים. האישה המוסלמית החזקה, לא צריכה את האישרור מאף אחד, אפילו לא מבעלה, כדי להרגיש טוב לגבי עצמה ולגבי מה שהיא עושה על מנת לרצות את אללה, כל עוד שהיא נמצאת על דרך האדיקות מתוך כוונה לרצות רק אותו. היא יודעת שאללה מעריך את מעשיה הטובים, ושהוא יגמול לה על סבלנותה כאשר היא מתמודדת עם הקשיים והמבחנים שהוא מציב בפניה, גם אם בעלה נשאר לצידה וגם אם הוא עוזב אותה בעבור מנעמים אחרים בעולם הזה.
הנה כמה שאלות שהאישה המוסלמית, יכולה לשאול את עצמה:
כאשר אני עושה את מה שאני עושה, ממי אני רוצה לקבל את האישור והתמיכה למעשי יותר מכל?
מי אני חושבת ומאמינה ששולט בכל המצבים בחיי, שבלעדיו אני אהיה חסרת בית, חסרת פרנסה ואבודה בחיי? האם זהו בעלי?
אם לא הייתי נשואה, מה הייתי עושה בחיי, בכישוריי ובזמני החופשי?
האם אני חושבת שעבודות הבית הם הדרך הטובה ביותר להשיג את שביעות רצונו של אללה בעולם הבא?
האם אני חושבת שנשים לא נשואות או ללא ילדים, הן בכל מצב נשים חסרות מזל יותר מאחיותיהן האימהות והנשואות? האם אני חושבת שהן לא יכולות להוביל חיים פוריים ומשמעותיים כמו האחרות?
היה זה אללה אשר שמע את ההתלוננות של האישה והגיב בעשיית צדק כלפיה ובהטלת עונש על בעלה בעבור מעשיו. היה זה אללה אשר העריך את מאמציה של האישה אשר ניסתה להציל את בנה, והגיב בכך שהוא ציווה על המיליונים לצעוד בין שני הגבעות ממש כשם שהיא צעדה, והיה זה אללה אשר נתן לה מקור מים ממעיין פלאי, אשר עדיין מסקרן את חוקרי ימינו לגבי טבעו ומקורותיו. היה זה אללה אשר גרם לתינוק הפעוט לדבר בהגנה על כבודה של אימו בפני ההמון המכפיש, רגע אחרי שהיא ילדה אותו לבדה ביער. והיה זה אללה אשר הצהיר על חפותה של האישה הצעירה מפני ניאוף, תוך שהוא חושף את אשמתם של השקרנים בקרב קהילתה לכל הזמנים שיבואו.
לכל מי שעדיין חושב שהנשים הן "המין החלש", אני אומרת: "כוחנו לא מצוי במבנה הפיזי שלנו, אלא בכוח סבלנו ובעמידתנו לספוג כאב, ובקשר שלנו עם הבורא. היו זהירים אם כן מהקשר הזה, אותו הקשר יכול להזיז את ההרים!"
אני אוהב ציטוטים טובים. אני אוהב להרהר על האמרות וההצהרות המדהימות שנאמרו על ידי סופרים, פוליטיקאים, פילוסופים, אנשי דת וכדומה. אני כל כך אוהב אותם, עד שלמעשה יש לי אפילו תיקייה במחשב אשר מוקדשת כולה לאוסף כזה של ציטוטים. הצהרות מדהימות גורמות לנו לחשוב על מובנים רבים בחיים שלנו בצורה עמוקה יותר. ציטוטים אלו הם חלק מהתרבות האנושית, וגם אני כמו רבים מכם, שיננתי כמה וכמה במהלך חיי, והשתמשתי בהם כאשר הייתי צריך השראה או הדרכה.
לאחרונה, הציטוט המפורסם הזה (שאני לא זוכר בדיוק מי אמר אותו) נתקע בראש שלי: "כשהחיים נותנים לך לימונים…עשה מהם לימונדה". כולנו שמענו את הציטוט הזה ורובנו מבינים גם את המשמעות שלו. אבל כאשר אנחנו באמת עוברים תקופה קשה בחיים, הציטוט הזה באמת יכול לעורר השראה.
החיים באמת יתנו לנו לימונים מפעם לפעם. אנחנו נתמודד עם קשיים ומבחנים שמעולם לא דמיינו שיקרו לנו. אבל הציטוט הזה מזכיר לנו את הדרך הפשוטה להתמודד עם הקשיים הללו ברגע שהם מגיעים. לעשות לימונדה, כלומר להפוך את הדבר הרע למשהו טוב ולנסות ולהפוך את החיסרון ליתרון בעבורנו.
אחד מהציטוטים המדהימים של הנביא מוחמד עליו השלום מדבר על המאמין:
"כמה מפליא מצבו של המאמין, שכן כל דבר הוא טוב בעבורו. ואין כך הדבר אלא רק למאמין. כאשר קורה לו דבר טוב, הוא מודה [לאללה] והדבר הופך לטוב בעבורו. וכאשר קורה לו דבר רע, הוא נוהג בסבלנות, והדבר הופך לטוב בעבורו" (סחיח מוסלים).
המילים העמוקות הללו מביאות כל כך הרבה נחמה וביטחון ללב, במיוחד ברגעים שבהם אנחנו הכי פגיעים והכי עצובים. שכן לא משנה מה קורה בחיים שלנו, אם אנחנו מאמינים באללה ובמה שהוא לימד אותנו, אז הכל טוב בשבילנו. וכאשר קורה לנו משהו רע, ואנחנו מתמודדים עם כך בסבלנות, אנחנו לרוב מבינים מאוחר יותר מדוע אללה העמיד אותנו במבחן הזה. אנחנו מבינים שאם לא היינו עוברים את המבחן הזה, לא היינו יכולים ללמוד ממנו את מה שלמדנו. חלק מהדברים המשמעותיים שלמדתי בחיי היו בעקבות מבחנים ומצבים קשים. וכמה מהרגעים המפכחים ביותר של חיי באו ברגע שעמדתי במבחנים קשים.
עוד ציטוט שעוזר לי ברגעים של קושי, נמצא בספר הקוראן שבו אללה אומר:
"ואכן אחר הקושי באה הקלה, אכן אחר הקושי באה הקלה" (סורת א-שרח – 94, איאת 5-6).
אללה סובחאנהו ותעלה אומר זאת פעמיים כדי להדגיש ולהזכיר שלחיים יש את הקשיים שלהם, אבל לאחר הקשיים הללו תמיד באה ההקלה. ושימו לב שהמילה קושי באה בצירוף ה' הידיעה (الْعُسْرِ אַל עֻסְר). כלומר זהו קושי ספציפי ומסוים, ואילו המילה הקלה (يُسْرًا) באה ללא יידוע והיא לא בהכרח מוגבלת למשהו ספציפי.
אז בכל פעם שאני נתקל בקשיים בחיים הללו, אני משתדל לשמור קור רוח ויציבות, ואני מנסה לפעול על פי ההצהרות ההחלטיות הללו. שכן עד עכשיו הם תמיד נתנו לי את ההשראה ואת העזרה לשמור על השלווה גם ברגעים הקשים ביותר.
אני מתפלל לאללה שיעזור לנו לזכור תמיד להכין לימונדה כאשר החיים נותנים לנו לימונים.
לפני כשבוע צפיתי בסרט "מזון בע"מ" והחוויה הזאת הייתה, איך לומר, לא הייתה בדיוק מרנינה. הרגשתי כל מיני תחושות של כעס, גועל וחוסר אונים אל מול העובדה שאנחנו רק אנשים קטנים העומדים מול חברות ענק וכוח עצום שמכתיב כיצד מנוהלים החיים שלנו. אבל אם חושבים על זה שוב, נמצא שיש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות ולשפר את המצב.
בתרבות המערבית של היום, רובנו חיים במנטאליות של: "מה שאני לא יודע לא יכול להזיק לי". לכן צפייה בסרטים מהסוג של "מזון בע"מ" מהווה בעבורנו חוויה פוקחת עיניים ומעוררת מחשבה. במיוחד אם אנחנו לא יודעים דבר על תעשיית המזון והשפעתה על הכלכלה העולמית.
הסרט מפנה את הזרקור להרבה נושאים שלאמריקאי הממוצע אין מושג לגביהם. תעשיית המזון בעיני רבים מהם היא תעשייה מאוד פשוטה שבה מגדלים את האוכל בחוות, מעבדים אותו במפעלים ומעבירים אותו למכירה בחנויות. אבל העניין לא פשוט כמו שזה נשמע, והתעשייה המושחתת הזאת עושה ככל שביכולתה להונות את הציבור.
כל מי שצפה בסרטים דומים כמו "לאכול בגדול" ו"פאסט פוד" שעסקו בעיקר ברשתות המזון המהיר, ודאי ימצא בו הרבה דברים שהוא כבר יודע עליהם. אבל מה שטוב בסרט הזה הוא בכך שהוא אורז את כל הנושאים לחבילה אחת מתומצתת אשר נותנת לנו את התמונה המלאה של כל התעשייה.
יוצר 'מזון בע"מ', רוברט קנר, חושף בסרטו כיצד תעשיית המזון האמריקאית מנוהלת כיום בידי מספר בודד של תאגידים ענקיים, אשר לעיתים קרובות (מדי!) מקדמים את הצורך בעשיית רווחים מעל בריאות הציבור, זכותם של החקלאים הפשוטים לפרנסה והשמירה על הבריאות של עובדיהם והסביבה. וכל זאת בלי הרבה התנגדות מהסוכנויות הממשלתיות כמו ה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי) וה- USDA (מחלקת החקלאות של ארצות הברית).
אז יחד עם תרנגולות נפוחות חזה, נתחי בשר מעולים, עגבניות בעלות חיי מדף ארוכים וזרעים עמידים בפני ריסוס,תעשיית המזון האמריקאית של המאה ה-21 גאה להציג גם את ההשפעה ההרסנית של בקטריות אשר גורמות לתחלואה של עשרות אלפי בני אדם בשנה, את התופעה המדאיגה של השמנת יתר (במיוחד בקרב ילדים) ואת המגפה ששמה סכרת בקרב מבוגרים.
הסרט עוסק במובנים רבים של תעשיית המזון שאין מספיק מקום כדי לפרט אותם כאן. לכן מה שאעשה זה להציג כמה נקודות אשר נראו לי חשובות.
תו מחיר
תעשיית האוכל המוצגת בסרט היא כל כך מעוותת, עד אשר ארוחת בורגר שלמה עולה פחות מברוקולי. כך נוצר מצב שבו למשפחה עם ארבע ילדים, זול יותר לאכול במקדונלדס מאשר לקנות ולבשל ארוחה בריאה. הסרט מציין כי אחד מכל שלושה ילדים אמריקאים שנולדו לאחר שנת 2000 יאובחן כסובל מסכרת, ובקרב המיעוטים (היספאנים או שחורים) השיעור הוא אחד מתוך שניים.
הבריאות של המעמד הבינוני והנמוך באמריקה מתדרדרת מכיוון שהאוכל הלא בריא זול יותר ומהיר יותר, בעוד שהאוכל הבריא עולה לרוב כפליים. ועל פי המחקרים האחרונים, עוני מהווה מאפיין חשוב במקרים של השמנת יתר. למרות שהמשפחות חוסכות כסף רב כאשר הן קונות את המזון הזול יותר, הן בעצם מוציאות כפליים כדי לממן את הכדורים והתרופות לטיפול במחלות שהוא יוצר.
מאיפה בא הבשר?
מי שצופה בסרט, מבין כי בכל הנוגע למזון באמריקה, מדובר בייצור אוכל ולא בגידול אוכל. התעשייה הזאת ממש מייצרת עופות ופרות והיא משפיעה גם על שאר הגידולים החקלאיים כמו: תירס, תפוחי אדמה ועוד. שתי הסצינות המטרידות ביותר בכל הסרט היא כאשר המצלמות הורשו להיכנס לחוות עופות של אחת מחברות המזון הגדולות ולאחד ממפעלי עיבוד בשר הבקר.
באופן נורמאלי, הזמן הדרוש לגדילת העופות הוא כשלושה חודשים. המצב הזה לא היה משתלם כלכלית בעבור חברות המזון, אז הפתרון שנמצא היה להנדס את העופות כך שהזמן הדרוש לגדילתן יהיה 49 ימים בלבד. הדבר הזה מביא למומים ולהשמנת יתר אצל העופות, עד אשר הן אינן מסוגלות לעמוד על הרגליים מכיוון שהעצמות והשרירים שלהן עוד לא התפתחו כראוי. במשך כל זמן גדילתן הן נשמרות בכלובים חשוכים (אחד מהחוואים אומר בסרט שהעופות שלו מעולם לא ראו את אור השמש). לאחר שהן גדלות מספיק, מעמיסים אותן למשאיות לשחיטה ולאחר מכן מעבדים אותן עד אשר הן מגיעות לסופרמרקט הקרוב לביתנו.
הסיפור של הבקר מזעזע לא פחות. מתברר שהחוות הענקיות שמגדלות פרות (באלפים) לא מאכילות אותן בעשב אלא בתירס. ופרות כידוע, לא נבראו לאכול תירס, לכן יש לכך השלכות מאוד משמעותיות. ראשית, בגלל שהפרות הללו לא יוצאות לרעות בשדה כדי לאכול עשב, חיידקי האי-קולי נשארים בגוף שלהן, והם לא יוצאים מהמערכת שלהן באופן טבעי.
שנית, הפרות מסוגרות בתוך רפתות שהצואה בהן מגיעה עד הברכיים, מה שמאפשר להפצת חיידקי האי-קולי עוד יותר. כלומר במקום שהפרות ירעו בשדה באופן טבעי – ובתוך כך יפרו את האדמה ויפטרו מהחיידקים בקיבתם - הן מתבוססות בצואה של עצמן ומפיצות חיידקים מסוכנים.
שלישית, החיידקים הללו עוברים יחד עם הפרות אל בית המטבחיים ומופצים גם שם. ולבסוף, בגלל שהחיידקים הללו לא מתים במים, הם נשטפים ועוברים לזהם חוות אחרות, ואיכשהו הם גם מגיעים לגידולים חקלאיים אחרים. במקום שהחברות הגדולות יפתרו את הבעיה בכך שהם יתנו לפרות לרעות ולאכול עשב, הם מצאו פיתרון "גאוני"! להעלמת חיידקי האי-קולי- הם מרססים את הבשר לפני העיבוד שלו באמוניה. כן, אמוניה!
מה גישת האיסלאם בעניין?
מכיוון שהאיסלאם הוא דרך חיים מלאה, אללה סובחאנהו ותעלה ונביאו מוחמד עליו השלום לא חסכו מאיתנו את הידע לגבי חשיבות השמירה על הסביבה בה אנו חיים ולגבי הדרך הנכונה שבה עלינו לנצל את המשאבים העומדים לרשותנו.לכן כאשר צפיתי בסרט הזה, נוכחתי לדעת שרבים מהבעיות אשר מוצגות בו, ניתנות לפתרון על ידי דרך האיסלאם.
"…אכלו מן הטוב ועשו מעשים טובים, כי הנני יודע את אשר תעשו" (סורת אל מואמינון – 23, איה 51).
אכילה בריאה ועשיית מעשים טובים מוזכרים על ידי אללה זה לצד זה, ומכך אנו מבינים כיצד הם קשורים בקשר הדוק. אחד הדברים החשובים ביותר על המוסלמי לעשות הוא, לאכול את מה שבריא, טהור וטוב בעבורו. אללה סובחאנהו ותעלה מזכיר אוכל "טַייבּ", כלומר אוכל שנראה טוב, בעל טעם טוב ויש בו טוב (כלומר בריא). כל שלושת התנאים הללו צריכים להתקיים על מנת שהאוכל יקרא "טייב". האימאם איבן תיימיה מחמיר ואומר אפילו שאסור על האדם לאכול אוכל אם הוא יודע שהאוכל הזה לא בריא בעבורו.
"הוי בני האדם, קחו את יופייכם לעבר כל מסגד ואכלו ושתו אך אל תפריזו, אכן הוא לא אוהב את המפריזים" (סורת אל אעראף – 7, איה 31).
המילה אִיסְרָאף, מתורגמת כאן כהפרזה. אולם הפירוש שלה רחב יותר והיא מדברת גם על הבזבוז והפזרנות של האוכל. האימאם איבן אל-ק'יים מציג שני מצבי קיצון להם ניתן לקרוא איסראף באכילה:
1. אדם אשר לא מציית לאיה אשר אומרת "אכלו ושתו". והוא ממעיט באוכל ובשתייה שלו עד שהוא מגיע למצב של חוסר תזונה. דבר אשר מזיק לו ולבריאותו. 2. אדם אשר מגזים ואוכל יותר ממה שהוא צריך. הנביא מוחמד עליו השלום לימד אותנו כי: "אין כלי קיבול גרוע יותר לבן האדם למלא, יותר מהבטן שלו. אולם אם עליו למלא אותו, עליו למלא שליש באוכל, שליש במים ושליש באוויר" (מוסנד אחמד).
על המוסלמי להימנע אם כן, משני מצבי הקיצון הללו ולשמור על האיזון התזונתי אשר לא יזיק לבריאותו.
מה אפשר לעשות?
אחרי שהסרט סיפק את כל המידע על התעשייה, יוצרי הסרט נתנו לצופים כמה עצות טובות ושימושיות אשר יכולים לשפר את הטירוף שמוצג בו. ואני הוספתי עוד כמה שיהיו שימושיות בעבור המוסלמים אינשאללה:
1. בדקו את תוויות המזון של האוכל שאתם קונים. למרות שהתוצרת המשווקת בארץ לא עוברת הנדוס גנטי אלא רק השבחה, קרוב ל-70% מהמזון שנמכר בארה"ב כן עובר הנדוס גנטי, אז קחו זאת בחשבון כשאתם קונים מוצרים מיובאים. בנוסף לכך, כל נושא התוויות הוא נושא די סוער בעולם וישנה דרישה גוברת לסמן את המוצרים המהונדסים גנטית בסימן מיוחד. למיטב ידיעתי אין עדיין חוק כזה לסימון המוצרים בארץ, אבל ישנה פעילות להסדרת הנושא. אז תעקבו אחרי ההתפתחויות.
2. תמכו בחוות ומגדלים מקומיים. הכי טוב כמובן לגדל בחצר את הירקות שאתם אוכלים. אבל אם אין באפשרותכם לעשות זאת, נסו למצוא חקלאים אשר יספקו לכם תוצרת אורגנית. שוק האיכרים הוא פתרון טוב לעירוניים.
3. אכלו אוכל שנשחט כהלכה. בין אם מדובר בהכשר יהודי או מוסלמי, בדקו אצל ספקי הבשר שלכם מהיכן הם משיגים את הבשר. הכי טוב כמובן להשיג את הבשר ישירות מחווה שאתם מכירים.
4. שימו לב למה שהילדים אוכלים. אם בבתי הספר של ילדיכם יש קפיטריות, מכונות משקה או ארוחות מסובסדות, דאגו שהאוכל יהיה כמה שיותר מגוון וכמה שיותר בריא.
אלו הם כמה עצות שעולות לי עכשיו בראש, אתם יכולים לחשוב על דברים נוספים בעצמכם ולהוסיף אותם בתגובות.
על כל פנים, הצפייה מומלצת מאוד! אבל לא אחרי אוכל ולא לבעלי קיבה רגישה.
איבן עבאס מספר כי כאשר הנביא מוחמד עליו השלום הגיע למדינה הוא מצא כי היהודים צמים ביום העשירי לחודש מוחרם. כאשר הוא שאל אותם על כך הם ענו: "זהו יום טוב. זהו יום שבו אללה הציל את בני ישראל מהאויב שלהם. לכן משה צם אותו". הנביא עליו השלום השיב: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם". והוא הורה למוסלמים לצום את היום הזה.
החודש לפני כמה אלפי שנים, אללה הציל את אחד מנביאיו ואת ההולכים עימו מהמדיניות המדכאת של אחד מהעריצים הגדולים בעולם. הנביא משה עליו השלום ובני ישראל שעליהם הוא בא להגן, היו נתונים תחת רדיפה ממושכת וחסרת רחמים עד אשר ניתן היה לחשוב שהסוף לא נראה באופק. אולם כאשר הסוף בכל זאת הגיע והביא לשקיעתו של פרעה, היום הזה נחשב להקלה גדולה ולברכה, עד אשר הוא נקבע כיום צום בדתנו כדי לציין גם את התודה לאללה וגם את הסולידריות שלנו עם אחינו המוסלמים אשר שמרו על אמונתם תחת העריצות.
בעודנו ממשיכים לצום את העשירי לחודש מוחרם כמה אלפי שנים לאחר מכן, אני חושב שזה רק מתאים להוציא מסיפורם של בני ישראל תחת שלטונו של פרעה כמה תובנות רלבנטיות, על מנת להבין ממה באמת בני ישראל ניצלו. אולי על ידי הבאת כמה דוגמאות מהדרכים בהם נהג פרעה לרדוף את בני ישראל, נוכל להסיק כמה דברים בין המציאות שעמדה בני ישראל לפני אלפי שנים לבין המציאות שעומדת בפני האומה המוסלמית היום. ואולי על ידי כך נוכל להעריך טוב יותר, מדוע אנחנו צמים ביום הזה ואיזה מקום צריך לפנות לו בלבנו.
בואו אם כן נבחן כמה משיטותיו של פרעה לפי הקוראן:
1. דמוניזציה
בסורת עא'פיר, איה 26, פרעה אומר: "…הניחו לי להרוג את משה, ולו גם יזעיק את ריבונו. אכן אני חושש שהוא ישנה את דתכם או שיפיץ על הארץ את הרעה".
כאן אנחנו רואים שפרעה מאשים את משה בשתי האשמות: א) הוא רוצה לשנות את דרכי חייכם. ב) הוא רוצה להפיץ הרס ורעה על הארץ. נשמע מוכר? למעשה, משה נשלח על ידי אללה לפרעה בעבור שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של בני ישראל על ידי פרעה, ולקרוא לפרעה לסגוד לבורא. אם כן, המשימה שלו הייתה בדיוק ההפך ממה שפרעה האשים אותו בעוד שפרעה עצמו עשה בדיוק את אותם הדברים בהם הוא האשים את משה. זהו מקרה קלאסי של מה שנקרא בפסיכולוגיה השלכה (תבדקו את זה מעניין).
לאחר מכן, פרעה בצורה אירונית מציב את עצמו כמגן של ה'טוב' אל מול ה'רוע' שמשה מביא עמו: "…אינני מראה לכם אלא רק את מה שאני רואה לנכון, ולא אוביל אתכם אלא בדרך הישר". (סורת עא'פיר – 40, איה 29). ממש כפי שאללה ציין באיה 11 בסורת אל בק'רה: "בהיאמר להם, 'אל תחמסו את הארץ!' יגידו, אין אנו אלא דורשי שלום".
כפי שניתן לראות, המנהג של דמוניזציה והאשמת הקורבן באלימות, שחיתות וכדומה הוא מנהג די עתיק. היום המושגים האופנתיים הם: 'קיצוניות', 'רדיקאליזם', 'טרוריזם' וכדומה. אם פרעה היה יודע את המילים הללו, הוא כנראה היה משתמש בהם נגד משה בעצמו.
2. זלזול
בסורת א-זוח'רוף, איאת 51-53, פרעה אומר: "וקרא פרעה אל בני עמו לאמור: 'הוי בני עמי, האם לא לי המלכות במצרים והנהרות הללו זורמים מתחתי? האם אינכם רואים? האין אני טוב מחסר הערך הזה אשר לא מדבר ברורות? מדוע לא עוטר בצמידי זהב או באו עמו מלאכים מאוחדים?"
משה הלך לפרעה בגלל שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של האחרים ולקרוא לו לסגוד לבורא. פרעה יודע שאין לו שום טיעון מוסרי או הגיוני לאף אחת מהדרישות הללו של משה. אז המוצא היחיד שלו הוא לזלזל במשה על מנת להסית את תשומת הלב של הציבור מעבר לעובדות. במקום לגשת לדרישות הללו באחריות ובהגינות, הוא מציג את עצמו כסמכות חזקה ומבוססת העומדת מול אדם מגמגם, חלש ומנודה, אשר לא מציע שום יוקרה או מעמד לאותו אדם חסר מזל שיצטרף אליו. כל זאת בניסיון לסתור את הלגיטימיות של הדרישות שנאמרו.
גם היום משתמשים באותה טקטיקה. אנחנו שומעים לרוב כי חלקים מסוימים מהשריעה מתוקפים כמיושנים, ברבריים, לא תרבותיים, לא אנושיים וכדומה. אנחנו תמיד שומעים על הצורך שיש למוסלמים במקומות מסוימים בעולם ללמוד כיצד לחיות במדינות שיש בהם 'חופש' וכדומה. תמיד מלמדים את המוסלמים שהם צריכים לתת לאחרים לפתור את הבעיות שלהם מכיוון שהם חלשים ותלותיים במעצמות ובשום פנים ואופן הם לא י כ ו ל י ם להסתדר בלעדיהם. על המוסלמים להיות חסרי משמעות, מתגוננים ומתנצלים ועוד ועוד.
שום דבר מזה הוא לא מקרי. זוהי טקטיקה מכוונת אשר שאולה מדרכי הפעולה של לא אחרת מפרעה, והמטרה שלה היא כפולה: ליצור תסביך נחיתות במוחות המוסלמים ובאותה העת ליצור מסך עשן על מנת למנוע מאלו שאינם מוסלמים להימשך לאמת. המסר של משה היה מאוד ברור והגיוני: הפסק מייד עם הדיכוי של האחרים והתחל לסגוד לריבונך. הזלזול של פרעה הוא לא אחרת מאשר פעולה של ייאוש וטקטיקה של מניפולציה כדי לפצות על כך. כפי שמצויין באיה 54: "כך הסית את בני עמו והם צייתו לו…"
3. מאסר
בסורת א-שועארא', איה 29, פרעה אומר: "…אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים".
האיום הזה בא באמצע העימות הפומבי בין משה לפרעה, בעוד שמשה הציג ברהיטות טיעון אחרי טיעון אודות האמונה באל אחד. האנשים החלו לשמוע את המסר המוזר והחדש הזה, ופרעה לא אהב זאת בלשון המעטה. זה היה מסר רדיקלי ('המגיע אל השורש' לפי ההגדרה במילון ולא 'קיצוני'), וזה בדיוק מה שהקריאה לתווחיד הייתה כפי שהוצגה על ידי משה וכל שאר הנביאים. זהו מסר פשוט וחד משמעי לאלו אשר מחפשים ענווה, אך זהו גם מסר ברור ואזהרה לכל מי שחושב שהוא בדרגה של אל, כמו פרעה. הדרך היחידה להשתיק את משה ואת המסר שלו הייתה לכלוא אותו. האיום במאסר תמיד מגיע כאשר ישנם כאלה שמביעים אמונות ועמדות לא פופולאריות, ולא חסרות דוגמאות גם מהאומה המוסלמית בעבר ובהווה. כליאה אם כן, באה כדי לשמש כעוד כלי לדיכוי והכנעה.
לעומת זאת, האיום בכליאה יכול לשמש גם ככלי לכפייה של מעשים מסוימים, בדרך כלל מעשים מבישים מטבעם. בסורת יוסוף, איה 32, אנחנו קוראים כי הנביא יוסוף היה נתון תחת איום מכיוון שהוא סירב לשכב עם אשתו של האדון: "…אכן שידלתי אותו על נפשי והוא כבש את יצרו. אולם אם לא יעשה כדברי, יושלך ללא ספק לכלא ויהיה מן המושפלים". תשובתו של יוסוף הייתה פשוט לומר: " אמר: ריבוני הכלא אהוב עליי מלעשות את אשר הן מבקשות". וכך קרה, כאשר הוא נכלא בעודו מסרב לציית לדרישה המבישה והבוגדנית: "וכך נראה להם לאחר שהם ראו את האותות לאסור אותו לזמן מה".
מי ייתן ואללה ישחרר את כל המוסלמים הכלואים מתוך דיכוי וכפייה בכל העולם, אמין.
4. החדרת פחד חברתי
בסורת יונוס, איה 83, אללה סובחאנהו ותעלה אומר: "ואיש לא האמין למשה זולת מתי מעט מבני עמו, מתוך חשש מפרעה ונכבדיהם על כך שירדפו אותם…"
פחד הוא אחד האמצעים היעילים ביותר כדי להתמודד עם נוכחות לא רצויה מהעובדה הפשוטה שזהו צעד מניעתי אשר מיועד לשמור את היחיד, הקבוצה או החברה כולה על המשמר. במקום לחכות עד שהמסר מופץ או עד שתנועה מסוימת מפרה את הסטטוס-קוו, קל יותר להפחיד את כולם ולגרום להם ליישר קו עד לקונפורמיות מלאה. במקום לאפשר למשה את החופש ללמד את המסר שלו ולאבד תוך כדי כך מספר רב של תומכים, פרעה מתחיל בקמפיין של הפחדה אשר ידכא כל השפעה או אפילו כל גילוי של סימפטיה כלפי משה ותומכיו. בדרך הזאת, לא רק שמשה לא יוכל להפיץ את המסר שלו, אלא גם לא יהיה שום רמז פומבי לתמיכה במסר שלו. מדוע? מכיוון שהמסר של משה תוקף ישירות את היהירות של פרעה ואת הדיכוי שהוא מפעיל כלפי האחרים. הוא חייב להשתיק את המסר הזה כדי להמשיך את השליטה שלו. כל גילוי ולו הקטן ביותר אשר יכול להפריע לשליטה המוחלטת חייב להיות מזוהה, מבודד ומחוסל. פרעה למעשה הפך להיות מאסטר באומנות השליטה באמצעות טרוריזם. שפירושה: 'השימוש הפוליטי של טרור או הפחדה'.
המילים של סייד ק'וטוב מתארים היטב את מצבו של משה:
לחברה יש היגיון שלטוני ומצב קיים, הלחץ שלה חזק, והמשקל שלה כבד על כל אחד אשר לא מוגן על ידי חברים חזקים בחברה או על כל מי שמאתגר אותה ללא עוצמה מספקת… האדם אשר עומד מול כיוונה של החברה – מול ההיגיון השלטוני שלה, מול הסטנדרטים שלה, מול התפיסות שלה, מול חוליה וסטיותיה – ימצא את עצמו זר וחסר אונים אלא אם כן הסמכות עליה הוא נשען באה ממקור חזק יותר מאנשיה, תמידי יותר מן הארץ, ואציל יותר מהחיים…
זה בדיוק היה המצב של משה עליו השלום. הקמפיין של פרעה היה נגדו ונגד המסר שלו, נגד אמונתו ונגד מילותיו ודרך חייו – למרות שהוא ספג דמוניזציה, זלזול ואיומים במאסר ועינויים, ולמרות שהחברה כולה פחדה אפילו לגלות שבריר של אהדה כלפיו, הוא לא סטה לרגע מהמסר שלו.
יתרה מזאת, למרות מסע ההפחדה של פרעה, היו מספר אנשים אשר בלעו את פחדיהם ועמדו באומץ כדי להגן על משה עד כדי קבלת המסר שלו, כפי שאנחנו למדים מסורת ע'אפיר, איה 28: "ואז אמר מאמין מבני משפחת פרעה, אשר הסתיר את אמונתו, האם תהרגו אדם אשר אומר: 'ריבוני הוא אללה' והוא הביא אותות מעם ריבונכם?…"
האדם הזה היה אם כן קרוב קרבת דם לפרעה, והוא בא להגן על האמת למרות שכל שאר החברה מפחדת או מתעלמת מכך. ובאותה נשימה, אם נביט על מצבים שונים בהם מעורבים היום מוסלמים, נמצא כי הרבה אנשים שאינם מוסלמים עומדים באומץ על מנת להגן עליהם יותר מאשר אחיהם המוסלמים. היינו עדים אפילו לכמה כאלה, ממש כמו בן משפחתו של פרעה, אשר בחרו להתאסלם כפי שקרה עם לוחמים בצבא נגד עיראק או עם סוהרים בבית הכלא שבגואנטמו למשל.
אלו הם רק כמה דוגמאות מתוך רבים, אבל ההצהרה של הנביא מוחמד ליהודים במדינה: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם" כאשר הוא ציווה על המוסלמים לצום באותו היום, צריכה להיות בעלת משמעות רבה יותר בעבורנו, בעודנו רואים ממה ניצלו בני ישראל ומול מה אנחנו מתמודדים אלפי שנים מאוחר יותר. באותה מידה אנו מתפללים לאותה עזרה וניצחון מאללה כפי שניתן להם, ואנו מבקשים מאללה שיעשה אותנו איתנים באמונתנו גם ברגעים הקשים ביותר, ממש כמה משה שנייה אחת לפני שים סוף נחצה לנגד עיניו.
בעבור הרבה אנשים, ציור של מונה הוא לא יותר מאוסף של נקודות. ואילו בעבור אחרים מדובר ביצירת מופת. בעבור הרבה אנשים, האיסלאם הוא לא יותר מאשר חוקים וציווים המגבילים אותם. אולם בעבור אלו שמבינים, מדובר בחזון מושלם לחיים.
אנו כמוסלמים, מתמקדים רוב הזמן במותר ובאסור ואנחנו שוכחים לראות את התמונה המלאה. האיסלאם בא לשכלל את ההתנהגות שלנו, ולמרות זאת אנחנו מוכנים לצעוק ולהשתולל על מנת לזכות בויכוח כלשהו על הדת. האיסלאם בא לחזק את הקשר שלנו עם הבורא, אך למרות שאנחנו לובשים את החיג'אב ומגדלים זקן, אנחנו מאחרים את התפילות שלנו.
האיסלאם בא ליצור קהילה של מאמינים, ובעוד שאנחנו מקשטים את המסגדים שלנו בזהב ובכסף, שורות התפילה שלנו נראות ריקות. האיסלאם בא ללמד אותנו על אללה, ובעוד שאנחנו תולים את שמותיו כשרשראות על צווארינו ואת מילותיו כתמונות על קירות בתינו, הלבבות שלנו לא מגיבים אליהם וחיינו לא משתנים.
האיסלאם גם בא ליצור בינינו את האחווה, אך אנחנו עדיין מתעקשים להתחלק למחנות ולקבוצות רק כדי להתווכח על נושאים כמו מולד הירח או הצבעה בבחירות.
כל זה כמובן לא אומר שהמותר והאסור אינם חשובים. חשיבותם מכרעת מאוד. אבל הבעיה היא ששכחנו מהי המהות מאחוריהם. למשל, אסור לנו להמעיט מחשיבותו של קוד הלבוש האיסלאמי. אבל אנחנו שוכחים כי החיג'אב (והזקן לצורך העניין) הוא רק סמל למסירות גדולה יותר כלפי אללה. אם אנחנו לובשים את החיג'אב או מגדלים זקן ועדיין אין לכך השפעה על ההתנהגות שלנו, אנחנו מפספסים את כל העניין.
אם נבזבז אלפי שנים בקישוט המסגדים שלנו ונשתמש בכך על מנת להראות את מעמדנו או על מנת לזכות בויכוחים, אנחנו ללא ספק מאבדים את המטרה לשמה הם הוקמו. ואם נשנן כל מרכיב של חראם או חלאל בקרם הפנים שלנו בעוד שהעסקים בבעלותנו מבוססים על ריבית או מוכרים אלכוהול, האם אנחנו לא לועגים לדת של אללה?
הדת היא זו שמעלה את האנושות מהתחתית שבתחתית עד למעמד של נציגיו של אללה על האדמה. הקוראן אומר לנו: "וזכור כאשר אללה אמר למלאכים: 'הנני שולח לארץ נציג…'" (סורת אל בק'רה – 2, איה 30).
וכנציגים של אללה על פני האדמה, ניתנת לנו אחריות גדולה מאוד. זהו משא כה כבד, שאפילו ההרים דחו אותו. אללה אומר לנו בקוראן: "אכן הצענו את האַמַנַה (האחריות המוסרית או הכנות כלפי כל החובות שאללה הורה עליהם) לשמים ולארץ ולהרים אולם הם דחו אותה ונחרדו לקבל אותה. אך האדם קיבל אותה כי הוא ללא ספק בן עוולה ונבער מדעת" (סורת אל אחזאב – 33, איה 72).
כמאמינים, אסור לנו לעולם לשכוח את האחריות הזאת. שכן העמידה במשימה, היא זו שמעבירה אותנו מ- אַסְפַלַה סָאפִילִין – הנחות שבנחותים (סורת א-תין – 95, איה 5), לעבר – חַ'יְירה אֻומַּתִין אֻוחְ'ריגַ'ת לִנָּאס -האומה הטובה ביותר שנשלחה לאנושות מעולם (סורת אלעימראן – 3, איה 110).
אבל מהי הדרך להיות האומה הטובה ביותר? אללה מתאר זאת בקוראן: "אתם האומה הטובה ביותר שנשלחה לאנושות מעולם, אתם מצווים לנהוג בדרך הישר ואוסרים על המגונה ומאמינים באללה…" (סורת אלעימראן – 3, איה 110).
המהות של המאבק הזה הוא האמונה באללה, המאבק למען האמת והמאבק נגד המגונה. ברגע שנוותר על המאבק הזה, אנחנו נהיה כמו האנשים שאללה מתאר בסורת אל עַסְר – "אכן האדם נמצא במחסור". אללה מתאר בקוראן שהיחידים אשר ינצלו מהמצב הזה הם רק המאמינים והעושים מעשים טובים, המייעצים (איש לרעהו) על האמת והמייעצים לעוז רוח (סורת אל עסר – 103, איאת 2-3).
וכך, אם נזנח את המשימה הגדולה הזאת ונתעלם מהמטרה שלה, נהפוך את החזון הנפלא הזה ללא יותר מאשר אוסף של נקודות.
הדרך הטובה ביותר לעודד מישהו שנמצא בבעיה היא להגיד לו: 'אל תדאג, זה יעבור'. והדרך הטובה לייעץ למישהו שמבורך בזמנים טובים היא להגיד לו: 'אל תשכח! זה יעבור'.
הירשמו לאיסלאמיבלוג במייל
התגובות שלכם...