אסחאב אל אוח'דוד (13) – אפילוג: המבחן האחרון.

 

לאחר שהאנשים הצהירו על אמונתם בריבונו של הנער הצעיר, ניגשו יועצי המלך אליו ואמרו לו: "אינך רואה שאללה עשה בדיוק את הדבר שרצית למנוע?" הפחד שלך הביא עליך את אותו הדבר שפחדת ממנו!

המלך היה חסר אונים. הוא הורה לאנשיו לחפור תעלות בכל הדרכים שמובילות לעיר כדי שהאנשים לא יוכלו להימלט. לאחר מכן הוא הורה להבעיר אש בתוך התעלות ופקד לזרוק לתוכה את כל מי שלא חוזר בו מדתו. האנשים המשיכו להאמין והם נזרקו אחד אחרי השני לתוך האש.

ואז הגיעה אישה אחת עם בנה הפעוט בידיה. והיא היססה לגשת את האש מתוך החשש לבנה. אבל הילד דיבר ואמר לה: "הו אימי שאי בסבל כי אנחנו על האמת".

מדוע המלך שרף אותם חיים? הוא עשה זאת רק בשל העובדה שהם האמינו באללה (סובחאנהו ותעלה), היחיד שראוי לסגוד לו- בעל העוצמה והכוח בשמיים ובארץ.

ואכן, המבחן למאמינים הוא כמו האש לגוש הזהב. כאשר מוציאים זהב מתחת לאדמה הוא מלא בחומרים לא טהורים. כאשר שורפים וממיסים אותו, כל מה שלא טהור מופרד ממנו. וכך כאשר המאמינים מועמדים למבחן, הם מטוהרים מגאווה, יהירות ושאר חטאיהם. הם הופכים להיות כמו אותו אחד שהנביא מוחמד עליו השלום הזכיר : "המוסלמי נבחן עד אשר הוא עוזב את העולם ללא כל פגם בו".

ذَٰلِكَ الْفَوْزُ الْكَبِيرُ

בסוף הפסוק האחד עשרה בסורת אל בורוג', אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר: "זוהי הזכייה הכבירה!" (ד'אליכ אל פאווז אל כביר)

כיצד ניתן לכנות את מצבם של האנשים הללו כזכייה כבירה בעוד הם נזרקו חיים להישרף בתוך התעלות? זכייתם בכך היא שהם לא ויתרו על אמונתם והם עמדו עליה עד הרגע האחרון. הם אולי הפסידו במונחים של העולם הזה, אבל הם ניצחו ניצחון כביר לעולם הבא.

המאמינים אם כן יכולים להפסיד בכמה קרבות, אך הם יכולים גם להגיע לניצחון גדול במלחמה על אמונתם. ניצחון שבא לידי ביטוי בזכייה כבירה – גן העדן שנהרות זורמים למרגלותיו.

וכך באה לסיומה סדרת הפוסטים שלנו על אסחאב אל אוח'דוד. אלחמדולילה.

הו אללה עזור לנו לעמוד במבחנים אשר לפנינו כשם שעזרת לאנשים אשר היו לפנינו. והענק לנו את הזכייה הכבירה ברחמיך ריבון העולמים.

לכל הפוסטים הקודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|

|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|חלק 11|חלק 12|

לקריאה נוספת הורידו את הספר: (The People of the Ditch by Sheikh Rifa'i Surur (pdf

ולצפייה בסרט אנימציה על הסיפור לחצו כאן.

אסחאב אל אוח'דוד (12) – אמונה

 

לאחר שגבר בעזרת אללה על שני קבוצות החיילים, הנער פנה אל המלך ואמר לו: "לא תוכל להרוג אותי עד אשר תעשה את מה שאבקש ממך לעשות"

המלך הסכים ושאל את הנער מה עליו לעשות. שימו לב אל מי עברה השליטה כעת.

הנער השיב לו: "עליך לאסוף את האנשים ולקשור אותי על גזע העץ. ואז עליך לשים את החץ בתוך הקשת ולומר- 'בשם אללה, ריבון העולמים' ולירות". וכך המלך עשה בדיוק את מה שהנער אמר לו. הוא היה כל כך נחוש להרוג אותו עד אשר הוא לא הבין את ההשלכות שיכולות להיות במעשה הזה. הוא תיכנן תוכניות, ואללה תיכנן תוכניות, ואללה הוא הטוב במתכננים.

המלך ירה בנער והנער מת. ומייד לאחר מכן החלו האנשים לומר: "אנו מצהירים על אמונתנו בריבונו של הנער הצעיר, אנו מצהירים על אמונתינו בריבונו של הנער הצעיר". וכך בפעולה אחת, כל תושבי העיר הפכו למוסלמים.

אבל האם האנשים לא האמינו לנער קודם לכן?

התושבים האמינו במי שיש לו כוח. וכאשר הם ראו שהמלך לא יכול להרוג את הנער לבדו, והוא חסר כוח בלי הפנייה לאללה – הם האמינו לחלוטין. האירוניה היא שאם המלך היה מניח לנער לנפשו- ואללה יודע יותר טוב מכולם – הנער לא היה מצליח להשיג את ההשפעה הזאת כל כך מהר כמו שהמוות שלו השפיע על האנשים.

 

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|חלק 11|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (11) – מהי מטרתך בעולם?

 

לאחר שהמלך רצח את הנזיר, הוא זימן את הנער ואמר לו: "חזור בך מדתך!". הנער סירב והמלך הורה לחייליו לקחת אותו להר הגבוה ביותר ואם הוא לא יחזור בו מדתו, עליהם לזרוק אותו ממנו.

מדוע הוא לא חתך אותו לשניים מייד כפי שעשה לנזיר? מדוע צריך לקחת אותו עד ההר הגבוה ביותר? מכיוון שהנער יכול להיות שימושי ויש לו השפעה על האנשים. האנשים אוהבים אותו ואם הוא יצטרף למלך, הרבה ילכו בעקבותיו. ההליכה הארוכה אל ההר הגבוה ביותר תתן לו זמן לחשוב שנית וייתכן והוא יחליף את עמדתו.

וכך לקחו אותו החיילים לעבר ההר והנער פנה לאללה ואמר: "הו אללה הצל אותי מהם בכל דרך שתוכל". ואז ההר החל לרעוד וכולם נפלו ממנו למוות למעט הנער.

זה היה דועא' אמיתי עם תגובה מיידית. לנער הייתה אמונה מוחלטת בריבונו.

לאחר שניצל הנער הוא חזר אל המלך ששאל אותו: "מה קרה לחבריך?" והנער השיב: "אללה הציל אותי מהם". כעת המלך נמצא על צומת דרכים- או שהוא יודה בכך שהנער הוא אדם מיוחד במינו וילך בעקבותיו, או שהוא יסרב לכך מתוך יהירותו.

המלך מסרב להכיר בו והוא שולח קבוצה נוספת של חיילים, הפעם כדי לקחת את הנער לעבר הים. קחו אותו עד לאמצע הים, ואם הוא מסרב לחזור בו מדתו הטביעו אותו, הוא אומר להם.

וכך קורה אותו הדבר- הנער פונה לאללה בדועא', כל החיילים טובעים והוא חוזר בחזרה אל המלך.

מדוע הנער ממשיך לחזור אל המלך? למה הוא לא נמלט לארץ אחרת? מכיוון שהוא יודע מהי מטרתו בחיים- לתת דעווה (הזמנה לאמונה) לאנשים ולא משנה מה יקרה.

אז שאלו את עצמכם: איך אני יכול לשרת את אללה בדרך הטובה ביותר? מצאו את מטרתכם בעולם הזה והתמידו בכך! אל תברחו מהאחריות.

הנער ידע זאת, וזה מה שהוא בדיוק עשה.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (10) – חנופה ועינויים

 

בפוסט הקודם סיפרנו כיצד המלך עינה את יועצו עד שהוא הסגיר את שמו של הנער.

מדוע אם כן הוא לא שמר על פיו? ויתרה מזאת, מדוע לאחר שהביאו את הנער, גם הוא חשף בתורו את שמו של הנזיר?

ובכן גם לנחישות יש את הגבולות שלה. האימאם איבן תיימיה אמר פעם: רוב הנחישות אובדת בזמן של עינוי. הנחישות וכוח הרצון שלנו מתמוססים ככול שהעינוי חזק יותר. לכן גם היועץ הסגיר את שמו של הנער, הוא לא יכל לסבול יותר את העינוי.

ואז כאשר החיילים הביאו את הנער אל מול המלך, הוא אמר לו: "הו בני, נודע לי על כך שהפכת כה מומחה בכישוף עד שאתה מרפא את העיוור ואת המצורע…", השיטה הראשונה  שהמלך משתמש בה היא חנופה ושבח. כאשר משבחים מישהו ומחניפים לו מכניסים את הגאווה לתוך ליבו ובכך מטשטשים את קו מחשבתו. גאווה הופכת את האדם להיות פגיע לניצול.

אבל לנער הייתה יותר מידי אמונה. הוא אמר: "אני אינני מרפא איש, זהו אללה אשר מרפא…"

המלך הבין שהעניין לא מתקדם לטובתו והוא עבר מחנופה לעינויים. וכך נחישותו של הנער נכנעה ולבסוף הוא הסגיר את שמו של הנזיר.

כאשר הנזיר הובא בפני המלך, הוא אמר לו: "חזור בך מדתך!". הנזיר סירב והם הביאו מסור גדול וחתכו אותו לשניים.

מדוע המלך לא ניסה קודם את דרך החנופה כלפי הנזיר? מכיוון שהנזיר הוא אדם בעל ידע, ואי אפשר להוליך שולל אנשים כמוהו. לא ניתן לבלבל אנשים בעלי ידע עם מידע מוטעה. הם רואים מעבר לכך.

אם כן, עלינו לחזק את האמונה שלנו על ידי רכישת ידע, ועלינו לפעול על פי הידע שרכשנו. כך לא נחטא בגאווה וכך יהיה קשה לפתות אותנו.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (9) – הרודן המנצל

 

כאשר יועצו של המלך חזר, כולם הבינו שהוא הבריא. הרי קודם לכן הם היו עוזרים לו להיכנס לאולם ומנחים אותו בדרכו, ועכשיו הוא פוסע פנימה ללא שום עזרה.

המלך אמר לו: "מי השיב לך את ראייתך?"

והיועץ ענה: "ריבוני השיב לי את ראייתי"

על כך המלך השיב: "כלומר יש לך ריבון מלבדי?"

והיועץ ענה שוב: "ריבוני וריבונך הוא אללה"

וכך עינה אותו המלך עד אשר הוא הסגיר את שמו של הנער.

אצל מלכים ושליטים עריצים, נאמנות היא לא מילה שנמצאת במילון שלהם. לפחות לא מצידם. כל מה שהם עושים הוא לנצל את האנשים לתועלתם, ואז להיפטר מהם כשהם לא צריכים אותם יותר.

חישבו על זה לרגע, מדובר ביועצו הקרוב של המלך, מישהו שהיה נוהג לשבת לצידו למשך שנים. ברגע הראשון שהמלך חשב שהוא לא מועיל לו יותר, הוא עינה אותו.

וזאת הסיבה שמלומדי האיסלאם אמרו כי המלכים לעולם לא יתנו לכם משהו מהעולם הזה, אלא אם כן הם ייקחו לכם משהו מהדת שלכם (ומהעולם הבא).

זה מזכיר לי את הסיפור של פרעה עם עדת מכשפיו. כאשר הפסידו המכשפים מול משה עליו השלום, הם ידעו שאין מדובר כאן בכישוף. הם נפלו אפיים ארצה ואמרו- "מאמינים אנו בריבונם של הארון ומוסא". ומה פרעה השיב להם?

قَالَ آمَنتُمْ لَهُ قَبْلَ أَنْ آذَنَ لَكُمْ إِنَّهُ لَكَبِيرُكُمُ الَّذِي عَلَّمَكُمُ السِّحْرَ  فَلَأُقَطِّعَنَّ أَيْدِيَكُمْ

وَأَرْجُلَكُم مِّنْ خِلَافٍ وَلَأُصَلِّبَنَّكُمْ فِي جُذُوعِ النَّخْلِ وَلَتَعْلَمُنَّ أَيُّنَا أَشَدُّ عَذَابًا وَأَبْقَىٰ

﴿٧١﴾

"אמר [פרעה], האומנם תאמינו לו בלא רשותי? הן הוא הגדול שבכם אשר לימד אתכם את הכישוף! כרות אכרות את ידיכם ורגליכם לסירוגין ואצלוב אתכם על גזעי דקלים, וכך תדעו מי משנינו מטיל עונש כבד ונצחי יותר." (סורת ט.ה – 20, פסוק 71)

מבחינתו של פרעה העריץ, נתיניו הם רכושו והוא ריבונם! אין להם רשות להאמין בשום דבר לפני אישור ממנו! אך בשני הפסוקים הבאים לאחר מכן הם עונים לו:

"אמרו: לעולם לא נבחר אותך על פני האותות הנהירים אשר הוא הביא לנו ועל פני מי שיצר אותנו, חרוץ את הדין כאשר תחרוץ, ואולם דינך יחול רק בעולם הזה. האמנו בריבוננו למען יסלח לנו על חטאינו ועל מה שכפית עלינו לעשות מהכשפים. ואללה טוב יותר ונצחי [ממך]".

סובחאנאללה! כך צריכה לבוא לידי ביטוי האמונה.

הו אללה! סלח לנו על חטאינו והגן עלינו מכל עריץ ומכל רודן. ושמור עלינו שלא נאבד דבר מדתנו בעבור העולם הזה.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|

לפוסט הבא בסדרה–>

אחסאב אל אוח'דוד (8) – כאראמה ומועג'יזה

 

סיפרנו קודם שהנער נהג לרפא את המצורעים והעיוורים. ממש כמו אותו הנס שניתן לעיסא (ישוע) עליו השלום.

האם מכך אנו מסיקים שהנער היה נביא?

התשובה לכך היא- לא.

ההבדל הוא שאללה נתן לנער מופת מסוג כאראמה, שמילולית פירושו כבוד. הכאראמה ברוב המקרים היא מופת חלש יותר בעוצמתו מהמועג'יזה והיא ניתנת למאמינים אדוקים כאות כבוד מאללה, על מנת להוכיח את עמידתם האיתנה על האמת. המועג'יזה היא מופת מיוחד שניתן אך ורק לנביאים שאללה שולח והיא ניתנת להם בין השאר על מנת שיוכיחו את היותם נביאים בהתרחשויות יוצאות דופן ויחודיות.

הכארמה של הנער אם כן הייתה חיקוי של הנס אשר ניתן לעיסא, רק שהיא הייתה בעוצמה קטנה יותר שכן בניגוד לעיסא למשל, הנער לא הצליח להקים חיים מהמתים.

בהיסטוריה של הסאחאבא מתוארים לא מעט מקרים בהם אללה נתן להם כאראמה. אחד מהסיפורים הוא לגבי סאחאבי תאביעי אחד שהלך לעשות דעווה לאחד המלכים אשר כפרו לאחר מות הנביא. המלך תפס אותו וזרק אותו לתוך האש, אבל במקום שהאש תשרוף אותו הוא יצא ממנה ללא פגע. וזו הייתה כאראמה מאללה אשר ניתנה לו בדומה למועג'יזה שנתנה לנביא איבראהים.

כאשר אתם הולכים בדרך הנביאים וקוראים לעשות את הטוב ולהימנע מהרע, אללה יבחן אתכם במבחנים קשים ממש כשם שבחן אותם. ואינשאללה גם אתם תקבלו ממנו כאראמה יום אחד.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (7) – כוחן של מילים

 

א-סאלאמו עליכום,

אנחנו ממשיכים בפוסט נוסף על הלקחים מסיפור חברי התעלה.

הנער נהג לרפא את העיוורים והמצורעים שבאנשים. (למרות שהוא לא היה נביא: ראו בפוסט הבא) יועצו העיוור של המלך בא אליו עם מתנות ואמר לו: "כל אלה בשבילך אם תרפא אותי", הנער השיב: "אני אינני מרפא איש, המרפא הוא אללה, ואם תאמין באללה אתפלל אליו שירפא אותך". וכך היועץ האמין, הנער התפלל לאללה, ואללה ריפא אותו.

שימו לב שנער לא אמר: "אני ארפא אותך". הוא הפנה זאת לאללה (סובחאנהו ותעלה) ואחת מהסיבות לכך היא לא ליצור מצב שהם יסגדו לו ישירות.

היזהרו מכוחן של המילים. אנשים נכנסים לאיסלאם דרך מילים- באמצעות השאהאדה (הצהרת המשפט: אין אלוהים זולת אללה ומוחמד הוא עבדו ושליחו). אנשים יוצאים מהאיסלאם גם דרך מילים- באמצעות מילות כפירה ויהירות. הנישואין נעשים מחייבים דרך מילים וגם הגירושין מתרחשים בעקבות מילים. הכל בחיינו סובב סביב מילים.

הסאחאבי סהל איבן סעד מספר לנו על חדית' מפי הנביא מוחמד עליו השלום שאמר: "מי שיכול להבטיח לי לשמור על (טהרת) מה שבין רגליו ומה שבין לסתותיו, אני מבטיח לו את גן העדן". (סחיח אל בוכארי)

הנער הצעיר היה מודע לחשיבות בשמירה על טוהר הלשון ועל כוחן של המילים. לכן בדעווה שלו לעבר האנשים הוא תמיד דאג להזכיר להם את קיומו של אללה בעולם, ושהוא רק עבד מעבדיו על פני כדור הארץ.

הו אללה שמור עלינו ועל שאר האנשים מכל רוע אשר נגרם מלשוננו, וחזק את פיותינו בלשון איתנה על דברי האמת.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (6) – אללה בוחן את אנשי האמת

 

כאשר הנער סיפר לנזיר על הרג החיה, הנזיר כזכור אמר לו: "בקרוב תעבור מבחן…"

אללה סובחאנהו ותעלה תמיד בוחן את בעלי האמונה:

الم ﴿١﴾ أَحَسِبَ النَّاسُ أَن يُتْرَكُوا أَن يَقُولُوا آمَنَّا وَهُمْ لَا يُفْتَنُونَ ﴿٢﴾ وَلَقَدْ فَتَنَّا الَّذِينَ

مِن قَبْلِهِمْ فَلَيَعْلَمَنَّ اللَّهُ الَّذِينَ صَدَقُوا وَلَيَعْلَمَنَّ الْكَاذِبِينَ ﴿٣﴾ أَمْ حَسِبَ الَّذِينَ يَعْمَلُونَ

السَّيِّئَاتِ أَن يَسْبِقُونَا سَاءَ مَا يَحْكُمُونَ ﴿٤﴾

"א.ל.מ. הסבורים האנשים כי יונח להם להגיד, הֶאמַנּו והם לא יועמדו בניסיון? הרי כבר ניסינו את אשר היו לפניהם, וידוֹע ידע אללה מי הם דוברי האמת וידוע ידע מי הם המכזבים. האם סבורים עושי הרעה כי יעלה בידם לחמוק מאתנו? זהו שיפוט מעוות." (סורת אל ענקאבות – 29, פסוקים 1-4)

לאחר שהנביא מוחמד עליו השלום קיבל את ההתגלות לראשונה, הוא ביקר את ווראק'ה שאמר לו: "הלוואי והיה לי הכוח לחיות עד אותו הזמן שאנשיך יגרשו אותך".

מוחמד (עליו השלום) אמר: "האם הם יגרשו אותי?" (כמו אומר, איך אתה יודע)

ווראק'ה השיב: "אין אדם שבא עם משהו דומה לכך, ולא באו האנשים לפגוע בו".

עלינו לזכור אם כן שהאמונה שלנו תעמוד למבחן, והמבחנים שנעמוד בהם יהיו כמשקל האמונה שלנו. זכרו גם את מה שאמר לוק'מאן לבנו:

يَا بُنَيَّ أَقِمِ الصَّلَاةَ وَأْمُرْ بِالْمَعْرُوفِ وَانْهَ عَنِ الْمُنكَرِ وَاصْبِرْ عَلَىٰ مَا أَصَابَكَ 

إِنَّ ذَٰلِكَ مِنْ عَزْمِ الْأُمُورِ ﴿١٧﴾

"הו בני קיים את התפילה, וצַווה לנהוג בדרך ארץ ואֱסור את המגונה, ושׂא כל פֶגע בעוז רוח. זו הנחישות הראויה". (סורת לוק'מאן – 31, פסוק 17)

עוז הרוח והסבלנות הם המגן הטוב ביותר לקשיים הבאים לקראתנו, ואין כל ספק… הם באים.

הו אללה עשה אותנו בין עזי הרוח ובין נושאי האמת, ועזור לנו ברחמיך לעמוד בקשיים שלפנינו.

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (5) – ענווה ויהירות

 

לאחר שהנער הרג את החיה, החדשות החלו להתפשט כמו האש בשדה הקוצים.

וכאשר הנער נפגש עם הנזיר וסיפר לו על מה שקרה, הנזיר אמר לו: "הו בני, היום אתה נעלה יותר ממני, ובקרוב תעבור מבחן, וכאשר תיבחן אל תחשוף אותי (כלומר אל תלשין עלי)"

כיצד הנער הפך לנעלה יותר מהנזיר? בכך שהוא למד את הידע והבין כיצד ליישם אותו; וכתוצאה  מכך הוא גם התחזק בענווה שלו.

אולם אחד מהסוגים המסוכנים של ענווה, היא ענווה מהולה ביהירות. מה פירוש הדבר? כאשר אדם פועל בצניעות ובענווה רק על מנת שבני האדם יחשיבו אותו כאדם צדיק ועניו, ובעקבות כך ילכו בדרכו. מהבחינה הזאת אין הדבר שונה מהאדם היהיר אשר רוצה את אותו הדבר, רק שהוא פועל בדרך אחרת.

מלומדי האיסלאם אמרו: "יתכן ומעשה טוב למען אללה יוביל לגאוותנות וליהירות". לכן אסור לו למוסלמי לחשוב שמעשה מסוים שהוא עשה מעלה אותו בדרגה על האנשים האחרים. שכן רק אללה יודע את מה שבללבות האנשים ורק הוא ישפוט אותם על מעשיהם. אל לו לאדם אשר חזר ממצות החאג' לחשוב שעתה יש בידיו את המפתחות לגן עדן. ההפך הוא הנכון, ועליו להמשיך ולעבוד את אללה אף ברצינות יותר מבעבר. כל מה שאנחנו עושים, הוא למען עצמנו בלבד. ובכך אנחנו לא מוסיפים לאללה ולא גורעים ממנו שום דבר.

בתקופת הנביא מוחמד עליו השלום, רבים מהנוודים הבדווים נהגו כך. הם עשו מעשים טובים, ואז הם באו אל הנביא עליו השלום וביקשו ממנו רכוש ודברים חומריים באומרם : "האם לא קיבלנו את האיסלאם למענך?". על כך אללה משיב בקוראן: "אמור להם: התמסרותכם איננה חסד אשר בו תחוננו אותי. אללה הוא המחונן אתכם בחסדו, בהנחותו אתכם אל האמונה, אם כנים אתם."  (להרחבה ראו סורת אל חוג'וראת- 49, פסוקים 14-18)

אם כן ככול שעולים יותר באדיקות, עלינו להגביר יותר את תודתנו. אחרי הכל, לולא ההנחיה של אללה והרחמים ממנו, איפה היינו עכשיו?

מי ייתן ואללה ינחה אותנו אל דרך האמת ויאפשר לנו לחיות ולמות על האיסלאם.

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (4) – הנזיר, הנער והחיה

 

אם קראתם את הפוסט האחרון, ודאי הבנתם כבר שהשקר שהנזיר עודד את הנער לומר נופל תחת הקטיגוריה השלישית של השקרים המותרים – שקר בזמן מלחמה. זו הייתה הדרך היחידה למניעת (או לפחות עיכוב) תפיסתם של הנער והנזיר גם יחד על ידי המלך.

כאשר חסמה החיה את הדרך, הנער פנה לאללה ואמר: "הו אללה, אם העניין עם הנזיר אהוב יותר אליך מהעניין עם המכשף, גרום מוות לחיה על מנת שהאנשים יוכלו לעבור בשלווה". הוא זרק את האבן, פגע בחיה והיא נפלה ומתה [וכך הוא הפך לגיבור בעיני האנשים שהוא עזר להם].

ראשית, שימו לב לנטייה הטבעית של הנער- לעזור לבני האדם. הוא מחובר אל האנשים, הוא יודע את האמת והוא רוצה לעזור להם להגיע אליה. שנית, שימו לב גם לנטייה שלו כלפי הנזיר. כאשר הוא עושה את הדועא' שלו, הוא מבקש למען הנזיר. הוא לא אמר: "הו אללה, אם אתה שונא את המכשף…" או "אם אתה אוהב את המכשף…" . הנער למעשה קושר את האהבה שלו לאללה עם האהבה שלו לנזיר. סובחאנללה.

טכניקת דעווה בסיסית: הפכו את עצמכם לאהובים על מי שמקבלים את הדעווה. בעיני האנשים, זה כמעט בלתי אפשרי להפריד בין המסר ובין מי שמוסר אותו. לכן שאפו להיות קרובים ככל האפשר למוסר שאליו אתם קוראים, ושאפו להתחבב על שומעיכם בגבולות שאללה הציב לכם.

אינשאללה כולנו נלמד מדוגמת האמונה של הנער הצעיר.

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (3) – עריצות, כישוף והנזיר

 

א-סאלאמו עליכום,

בפוסט הפתיחה של הסדרה ראינו עד כמה עריץ ומתנשא היה המלך של חברי התעלה. ובדומה למלך פרעה שבקוראן, גם הוא טען שהוא אל.

"אין עריצות השומרת על כוחה ללא כישוף"

השאלה המתבקשת היא- 'האם זה כך גם היום?' והתשובה היא כן! גם היום.

אללה סובחנהו ותעלה אומר בקוראן:

قَالَ أَلْقُوا  فَلَمَّا أَلْقَوْا سَحَرُوا أَعْيُنَ النَّاسِ وَاسْتَرْهَبُوهُمْ وَجَاءُوا بِسِحْرٍ عَظِيمٍ ﴿١١٦﴾

"אמר להם (משה): 'השליכו אתם! (ראשונים)'. וכאשר השליכו, איחֲזו את עיני האנשים וזרעו בהם אימה ובאו בכישוף כבּיר". (סורת אל אעראף – 7, פסוק 116)

כמו כן, הנביא מוחמד עליו השלום אמר: "צחות לשון מסוימת יעילה כמו כישוף".              (סחיח אל בוכארי)

בימינו, כאשר בוחנים את הטלוויזיה ואת התקשורת תוך בדיקת השפעתם על ההמונים, אנו מוצאים שיש להן השפעות שאין לערער עליהן. וזוהי דוגמא לכישוף שמתקיים בצורתו המודרנית.

אבל הטלוויזיה והתקשורת הם לא הכלים היחידים לזריעת האימה. לשליטים יש גם למשל סוכנים חשאיים. הסוכנים החשאיים מרמים את האנשים ומתמרנים אותם להיכנע לשליט. אבל הסוכנים הללו הם העלובים ביותר- אפילו יותר מהשליט עצמו. למה? כי השליט לפחות מעסיק את הסוכנים כדי לזכות בכוח ובתהילה- מהעולם הזה. אך הסוכנים לא נהנים מהעולם הזה, ועל מעשיהם הבזויים בעולם הזה הם מאבדים גם את העולם הבא.

זה מזכיר לי סיפור מפורסם על איזה בנאי גדול אשר בנה למלך שלו ארמון כפי שלא נבנה אף פעם. לאחר שסיים את הבנייה הוא ניגש למלך ואמר: 'בניתי לך ארמון מדהים, אבל יש בו אבן אחת שרק אני יודע את מיקומה, ואם אסיר אותה הארמון כולו יקרוס. אני שומר עליה מכל משמר, האם אני מדהים או לא?' ואז המלך שאל אותו: 'האם רק אתה יודע על מיקומה?' וכאשר הבנאי ענה שכן אז הוא הרג אותו. למה? כי למלך לא אכפת ממנו ולפני הכל הוא מגן על האינטרסים שלו.

***

בחדית' שצוטט בפוסט הראשון, המילה המשמשת לתיאור הנזיר – ראהיבּ – מרמזת לנו שמדובר באדם מתקופתו של עיסא (ישוע עליו השלום) או אחריו. המילה מצביעה גם על כך שהוא היה אדם מלומד, ולא רק 'סתם' אדם מאמין.

אבל כאשר הנער בא אליו וסיפר לו שהמכשף הכה אותו בגלל שאיחר (בעקבות הפגישה עם הנזיר), ושמשפחתו היכתה אותו בגלל שאיחר (שוב בעקבות הפגישה עם הנזיר), הנזיר הציע לו: "כאשר תפחד מהמכשף אמור לו: משפחתי עיכבה אותי. וכאשר תפחד ממשפחתך, אמור: המכשף עיכב אותי".

הנזיר היה אדם צדיק, מהמוסלמים של בני תקופתו. מדוע אם כן הוא עודד את הנער לשקר?

על כך ועל עוד דברים, בפוסט הבא בסדרה אינשאללה.

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (2) – השנאה של ק'ורייש

 

בפוסט הקודם התחלנו בסיפור על המלך, המכשף, הנזיר והנער. וראינו עד כמה קשה יכולה להיות השנאה כלפי המאמינים באללה סובחנהו ותעלה. דוגמא נוספת לשנאה כזאת היא השנאה של ק'ורייש כלפי ראשוני המוסלמים במכה.

כאשר הנביא מוחמד עליו השלום הצהיר לראשונה על נבואתו, אבו ד'אר (רדיאללהו ענהו)שלח את אחיו למכה כדי לחקור את העניין ולחזור עם חדשות עדכניות. לאחר שהאח בירר את המקרה וחזר, הוא אמר: "מישהו הצהיר שהוא נביא, והאנשים קוראים לו שקרן". אבו ד'אר אמר: "זה לא מידע מספק, אני אלך בעצמי ואברר עוד." אבו ד'אר חזר למכה, והוא שיער שהנביא – מי שזה לא יהיה – בוודאי יגיע לבסוף למתחם הכעבה שהיא המקום הקדוש במכה גם באותה תקופה. הוא התגנב ליד המתחם והחל לצפות באנשים בניסיון לזהותו בין האנשים, אבל הוא לא ידע איך הנביא נראה והוא גם לא העז לשאול.

הוא הסתתר והסתתר ולבסוף, לאחר שחש לא בטוח מהאנשים הוא פנה לאיש הקטן ביותר מהם על מנת שלא יכו אותו או משהו ושאל: "מי זה האדם שטוען שהוא נביא?". באותו הרגע שהאיש שמע זאת הוא החל לצעוק: "אסאבי! אסאבי! (כלומר הצביע עליו כאחד מתומכי מוחמד עליו השלום) והאנשים קפצו להכות אותו עד אשר איבד את ההכרה.

כאשר הוא התעורר, הוא הרגיש כמו "פסל אדום" בתוך הכעבה- בתוך בריכה של דם שנשפכה לידו והוא עצמו היה מכוסה בדם.

כזאת הייתה העוצמה של השנאה כלפי הנביא מוחמד עליו השלום. הנה אדם שאפילו עדיין לא תמך בו, הוכה נמרצות עד אובדן הכרה רק מפני ששאל עליו.

סובחנאללה. כמה אנחנו שואלים על הנביא מוחמד? והאם מישהו מחכה להכות אותנו עד אובדן הכרה?

משהו לחשוב עליו אינשאללה.

לפוסט הבא בסדרה–>