תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 42 – 44

 

תקציר:

• 1. כאב, צער, חרטה ויגון עמוק: כמה מהמאפיינים של אלו שאינם מאמינים באללה ולא מייחסים את הצלחתם אליו.
• 2. העזרה האמיתית והניצחון תמיד באים מאללה.
• 3. סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'.

—-

כאב, צער, חרטה ויגון עמוק

חברו של בעל שני הגנים הזהיר אותו על גאוותו וכפירתו, ואזהרתו התממשה:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَأُحِيطَ بِثَمَرِهِ فَأَصْبَحَ يُقَلِّبُ كَفَّيْهِ عَلَىٰ مَا أَنفَقَ فِيهَا وَهِيَ خَاوِيَةٌ

عَلَىٰ عُرُوشِهَا وَيَقُولُ يَا لَيْتَنِي لَمْ أُشْرِكْ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٤٢﴾

 

"והנה ניחת אסון על פריו [ממונו], בהשכימו עם בוקר ספק את כפיו על כל אשר הוציא על גניו והיו לעיי חורבות. ויאמר: 'הלוואי שלא צירפתי אף לא שותף אחד לריבוני" (סורת אל כאהף – 18, איה 42 ).

אם נבחן את עבודתם של החקלאים, נראה כי הם קמים בשעות הבוקר המוקדמות והם משקיעים את כל מרצם וכוחם בעיבוד האדמה במשך כל היום והם כמובן גם משקיעים כסף רב. לחקלאי כמעט ואין יום חופש או יום מנוחה, מכיוון שאם יעשה זאת, האדמה שלו לא תניב כמו שצריך. בעל שני הגנים החל למרוח את ידיו מתוך צער ויגון עמוק: כל הזמן, המאמץ, ההשקעה והעבודה שהוא הקריב למען הגנים שלו, ירדו לטמיון מסיבה אחת פשוטה- הוא כפר באללה והסתמך רק על עושרו וילדיו.

הצער שלו כל כך עמוק שהוא אומר- יַא לַיְיתַנִי < يَا لَيْتَنِي >. המילה הכי קרוב לביטוי הזה בעברית היא: הלוואי. אולם היא לבדה איננה מספיקה מכיוון שמי שאומר את הביטוי הזה רוצה להביע חרטה כל כך עמוקה על מה שהוא עשה, עד כדי כך שהוא היה עושה כל מה שביכולתו כדי להחזיר את המצב לקדמותו. כפירוש פשוט, יא לייתני היא כמו לבכות על חלב שכבר נשפך.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר על אבו להב בסורת אל מסד (111:2) : "ולא יעמדו לו הונו וכל אשר זכה לו". אם בעולם הזה לא נכיר תודה לברכות שאללה הרעיף עלינו, אף אחד לא יוכל לעזור לנו, ולא משנה כמה הון או ילדים היו לנו. זכרו שסורת אל כאהף היא סורה אשר התגלתה עוד בעיר מכה וככזו היא מפנה מראה לעבר בני שבט ק'ורייש; היא מזכירה להם כי לבעל שני הגנים היה הון רב, ילדים ומשרתים רבים, אבל הוא כפר בריבונו ולכן כל אדמתו נחרבה. ומה קרה לשבט ק'ורייש כמה שנים לאחר מכן? הם סבלו מבצורת ומרעב.

 

وَلَمْ تَكُن لَّهُ فِئَةٌ يَنصُرُونَهُ مِن دُونِ اللَّهِ وَمَا كَانَ مُنتَصِرًا  ﴿٤٣﴾

 

"ולא קמה לו עדת מושיעים מפני אללה והוא לא נושע" (סורת אל כאהף – 18, איה 43 ).

אם כן העושר של בעל שני הגנים אבד לו וכמו כן לא היה מי שיעזור לו או יציל אותו מהאסון שנחת עליו. לא משנה כמה יגון או כעס הוא הביע, הוא לא יכול היה לשנות את המצב. בימינו, כאשר קורה לנו עוול מסוים, אנו מספרים עליו לאנשים מסביבנו על מנת שיתמכו בנו ויעמדו לצידנו, אנו לפעמים גם מאיימים לתבוע ולהשיג חזרה את מה שנלקח מאיתנו. אולם בעל שני הגנים לא יכול היה לתבוע אף אחד והוא לא יכול היה להחזיר את גנו. שכן העוול שקרה לו לא היה מאללה כי אם מעצמו.

ההרגשה הזאת של חוסר אונים וצער עמוק היא הרגשה שמתוארת רבות בקוראן כאשר היא מזכירה את מצבם של אלו שכפרו בברכותיו של אללה. האנשים הללו מתוארים במקרים רבים כמי שתופסים את ראשם או נוגסים בידיהם ובוכים- יַא לַיְיתַנִי! אולם לרוב זה מאוחר מידי.

העזרה והניצחון תמיד באים מאללה

هُنَالِكَ الْوَلَايَةُ لِلَّهِ الْحَقِّ هُوَ خَيْرٌ ثَوَابًا وَخَيْرٌ عُقْبًا  ﴿٤٤﴾

 

"הנה כי כן, ההגנה [היחידה] היא מאללה, אשר הוא האמת. הוא הטוב בנותני השכר והטוב בגומלים" (סורת אל כאהף – 18, איה 44 ).

העזרה היחידה היא העזרה של אללה, והניצחון האמיתי הוא הניצחון מאללה. אנו נוכחים לראות זאת שוב ושוב בהרבה  מאוד מקרים.

האדם הצטער על כך שהוא לא האמין באללה רק לאחר שהוא איבד את הגן שלו. כך גם העמים הקדמונים אשר הושמדו ונכחדו האמינו שאללה הוא האל האמיתי והריבון רק לאחר שהם ראו את העונש. וגם כאשר פרעה גסס למוות הוא הודה כי אללה הוא ריבונו. אולם "אמונה ברגע האחרון" כזאת, לא תעזור לאף אחד. ורק המעשים שנעשים בעבור אללה ברצינות ובכנות, הם אלו שעליהם נקבל את הגמול הראוי. ואללה הוא הטוב שבגומלים.

 

סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'

בואו אם כן נסכם את הסיפור על בעל שני הגנים:

אללה (סובחאנהו ותעלה) מתחיל באומרו לנביא מוחמד כי עליו לספר לאנשים את הסיפור על שני האנשים הללו. הדבר הזה מראה לנו כי סיפור סיפורים היא דרך מאוד אפקטיבית להעברת המסר וזהו גם הציווי מאללה: "ומשול להם את המשל…". זוהי דרך אפקטיבית ללמידה לא רק בעבור ילדים אלא בעבור כולם. סיפורים טובים עם מוסר השכל עוזרים לנו להשליך אותם על החיים שלנו ולשפר את עצמנו. כולם אוהבים סיפורים טובים, והסיפורים הטובים ביותר הם הסיפורים שאללה שיתף אותנו בהם.

לאחר הציווי, אללה (סובחאנהו ותעלה) מתאר את הגנים לפרטי פרטים עד אשר אנחנו יכולים לדמיין כיצד הם נראו. מדוע יש צורך בכל כך הרבה פרטים? מכיוון שאם המטרה היא להראות את הברכות בבריאה של אללה, זוהי דרך טובה שיכולה לעזור לנו להרהר בכך.

הגנים- רוב האנשים בעולם חיים היום בג'ונגלים העשויים בטון ואספלט ובצפיפות אשר מלווה בזיהום אוויר ורעש. נסו לדמיין כמה מדהימים היו הגנים הללו. הם היו מלאי פריחה ויבול, עם זרימה בלתי פוסקת של הנהרות.

הפשע של בעל הגנים לא היה כפירה מוחלטת בריבונו. הכפירה שלו הייתה בכך שהוא התכחש כי הברכות הללו הן מאללה. הוא אומר באיה 36: "ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני", כלומר הוא ידע שאללה הוא ריבונו אבל הוא התכחש לברכתו.

החברות בין שני האנשים- בעוד שאחד מהם היה עסוק ברכושו בעולם הזה, השני היה אדם מאמין אשר הסתפק במה שיש לו וסמך בכך על אללה. לאחד לא הייתה אמונה בעולם הבא והשני היה מאוד ממוקד בעולם הבא. האחד היה קשור אל הגן שלו והשני היה קשור אל ריבונו. למרות כל ההפכים הללו, הם עדיין מתוארים על ידי אללה כ- חברים.

אין מדובר במקריות, שכן הסיפור הזה עוזר לנו ללמוד כיצד עלינו להתמודד עם אלו אשר אוהבים את העולם הזה יותר מכל דבר אחר. הוא מלמד אותנו כיצד לתת את העצה הטובה וכיצד להעביר את המסר שלנו אל האחרים. חברו של בעל שני הגנים מייעץ לו לומר: 'מאשאללה' על כל הברכות שהוא קיבל. פעמים רבות אנשים מרגישים שלא בנוח לומר מאשאללה בסביבת קרובי משפחה או חברים שלא קרובים יותר מידי לדת, אבל זוהי הזכות של החברות: להזכיר אחד לשני את אללה סובחאנהו ותעלה. בנוסף לכך, חברו של בעל שני הגנים משתמש באנלוגיות ובדוגמאות על מנת לעזור לו להבין כמה עוול הוא עושה לעצמו.

התוצאה היא בכך שהגנים הושמדו כעונש על חוסר התודה, והחבר נותר חסר כל. וזוהי התזכורת לכך שאללה הוא זה שנותן והוא זה שבקלות לוקח. אולם זאת לא התוצאה הסופית שכן העונש שבעל שני הגנים קיבל היה בעודו נמצא בעולם הזה. עדיין יש לו את האפשרות  לחזור לריבונו ולעשות מעשים טובים. ללא ספק, עונש שמתעכב וניתן ביום הדין, חמור יותר מכל עונש אחר.

ואללהו אעלם.

לאלו מכם אשר מעדיפים אודיו על טקסט, אני ממליץ לכם 2 קבצים המפרשים את הסיפור, להורדה ישירה:

בערבית- נביל אל עוואדי – 15mb.

באנגלית – יאסיר ק'אדי – 7mb.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 37 – 41

 

תקציר:

• 1. מאיפה כל הגאווה הזאת?!
• 2. אמירת 'מאשאללה' היא הדרך להביע את השמחה על קבלת הברכה.
• 3. הדרך הטובה ביותר לתת עצה.

—-

"מאיפה כל הגאווה הזאת?"

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

قَالَ لَهُ صَاحِبُهُ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَكَفَرْتَ بِالَّذِي خَلَقَكَ مِن تُرَابٍ ثُمَّ مِن نُّطْفَةٍ ثُمَّ سَوَّاكَ رَجُلًا  ﴿٣٧﴾

 

"אמר לו חברו בעודו משוחח איתו: 'התכפור באשר ברא אותך מעפר, אַחַר מטיפה, אַחַר עיצב אותך ככל האדם?" (סורת אל כאהף – 18, איה 37 )

בפוסט הקודם, שמענו את דבריו של בעל שני הגנים. כעת האדם השני מתחיל לדבר והוא מתחיל בתהייה על דבריו של בעל שני הגנים: כיצד אתה יכול להתכחש למי שנתן לך את שני הגנים הללו?! הוא מזהיר אותו לא להיות כל כך גאה בעצמו שכן הוא לא שווה יותר מעפר ומטיפה אשר ממנה יצר אותו ריבונו.

הוא במיוחד מזכיר את הבריאה מעפר מכיוון שהיא הסימן לתחיית המתים. האיש בעל שני הגנים, בהיותו עובד אדמה, רואה כי הצמחים גדלים ממנה בכל יום. וחברו מרמז לו כי באותה הדרך שבה הם גדלים ממנה, כך גם כל בני האדם יקומו לתחייה מהאדמה ביום תחיית המתים.

והוא ממשיך,

لَّٰكِنَّا هُوَ اللَّهُ رَبِّي وَلَا أُشْرِكُ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٣٨﴾

"אולם [ללא ספק] הוא אללה ריבוני, ולא אצרף [כל שותף] עם ריבוני אף אחד" (סורת אל כאהף – 18, איה 38 ).

במשפט הראשון, החבר של בעל שני הגנים אומר לו כי אללה הוא ללא ספק ריבונו ובאופן בלתי ישיר הוא גם ממליץ לו להאמין בכך גם. במשפט השני, הוא אומר שהוא לעולם לא יצרף עם ריבונו כל שותף ובאופן בלתי ישיר הוא מרמז לו כי עצם העובדה שהוא מתכחש לכך שריבונו נתן לו את שני הגנים, ועצם העובדה שהוא מתגאה כל כך בעושרו, מקרבת אותו לשִירְכּ (עשיית שותפים עם אללה).

ואז הוא מייעץ לו,

אמירת 'מאשאללה'

وَلَوْلَا إِذْ دَخَلْتَ جَنَّتَكَ قُلْتَ مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ إِن تَرَنِ أَنَا أَقَلَّ مِنكَ مَالًا وَوَلَدًا ﴿٣٩﴾

"מדוע לא אמרת בהיכנסך אל גנך: 'כל אשר רצה אללה [מאשאללה] אין כוח אלא רק באללה'. אם הנך רואה אותי חסר ממך בממון ובילדים" (סורת אל כאהף – 18, איה 39 ).

העצה שלו בדבר האמירה: מַאשַאַלַּלה לַא קֻ'וַותַה אִילַּא בִּילַּלה  <مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ > "כל אשר רצה אללה אין כוח אלא רק  באללה", מזכירה לו כי כל מה שיש לו קיים בזכות הברכה של אללה (סובחאנהו ותעלה) ולא בזכות כוחו שלו.

הלקח למאמינים כאן הוא תמיד לומר מאשאללה כאשר הם מקבלים ברכה מאללה, בין אם מדובר בילדים, ממון או כל דבר אחר שמשמח אותם.

הדרך הטובה ביותר לתת עצה

לקח נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא הדרך הנכונה לתת עצה לאנשים. כאשר כאשר בעל שני הגנים דיבר, הוא עשה זאת בהתנשאות על חברו ובזלזול בממון המועט שיש לו. אולם כאשר חברו דיבר, הוא לא נזף בו ולא צעק עליו אלא הוא אמר לו בדרך בלתי ישירה עד כמה חמורות ההצהרות שהוא מצהיר. באיה 37, הוא פותח את משפטו הראשון בצורה של שאלה, וזאת על מנת לגרום לכך שבעל שני הגנים יהרהר על מצבו . באיה שלאחר מכן הוא מרמז לו עד כמה חמורים הדברים שהוא אומר ועד כמה הוא שונה מחברו באמונתו.

ללא ספק כי החבר של בעל שני הגנים ידע כיצד להציג את הצד שלו והייתה לו גם אמונה חזקה יותר בריבונו. כתוצאה מכך הוא גם פונה לריבונו (מי שמכיר את מצבו יותר טוב ממנו):

فَعَسَىٰ رَبِّي أَن يُؤْتِيَنِ خَيْرًا مِّن جَنَّتِكَ وَيُرْسِلَ عَلَيْهَا حُسْبَانًا مِّنَ السَّمَاءِ فَتُصْبِحَ صَعِيدًا زَلَقًا  ﴿٤٠﴾

"אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני" (סורת אל כאהף – 18, איה 40 ).

אנחנו למדים כי האדם הזה היה בעל חשיבה חיובית. הוא אומר: "אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך". כלומר הוא מודע למצבו הדל ביחס לחברו, אבל הוא לא היה קנאי ולא היו לו רגשי נחיתות בשל כך. אלא הוא סמך על אללה כמי שיודע מה טוב יותר בעבורו בחיים הללו ובחיים שלאחר מכן.

ואז באה האזהרה שלו לחברו: "וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני".  כלומר אללה יכול לשלוח לך אסון מהשמיים בעקבות חוסר התודה שלך והגאווה שלך. המילה זַלַקַ'ה < زَلَقًا > מתארת אדמה שכף הרגל לא יכולה לדרוך עליה. וכך האדמה שפעם הייתה שופעת בצמחייה תהייה כמו חול טובעני שלא ניתן לדרוך עליו ולשתול עליו דבר.

أَوْ يُصْبِحَ مَاؤُهَا غَوْرًا فَلَن تَسْتَطِيعَ لَهُ طَلَبًا  ﴿٤١﴾

"או אולי ישקע מקור מימיו באדמה ולא תוכל לעולם למצואו" (סורת אל כאהף – 18, איה 41 ).

כלומר חברו של בעל שני הגנים אומר לו כי הגן שלו יכול להינזק באופן בלתי הפיך ללא אפשרות לשחזר אותו בעקבות הכפירה שלו וחוסר התודה שלו. זוהי דרך מנומסת לומר זאת אבל היא מכילה בתוכה אזהרה מאוד חשובה מעונשו של אללה. וכך יש לתת את העצה הטובה ביותר.

ואללהו אעלם.

בשבוע הבא, נמשיך אינשאללה את סיפור בעל שני הגנים.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 32-36

 

תקציר:

• 1. הסיפור של בעל שני הגנים.
• 2. המחלה של היהירות: להסתכל מלמעלה על האנשים האחרים בעקבות משהו שאללה נתן לך.
• 3. לחשוב גבוהות על עצמך ולא להכיר תודה לאללה על ברכותיו הוא מעשה עוול לנפש.
• 4. "אם תהייה אחרית הימים, אני אקבל שם את הטוב ביותר מכיוון שאני כל כך מיוחד".

—-

בעל שני הגנים

הסיפור של בעל שני הגנים, הוא הסיפור השני מתוך ארבעה סיפורים מרכזים שמופיעים בסורה הזאת. לאחר שסיימנו את הסיפור עם 'חברי המערה' ועם הלקחים שעלינו להפיק ממנו, אנחנו עוברים אם כן לסיפור הבא:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَاضْرِبْ لَهُم مَّثَلًا رَّجُلَيْنِ جَعَلْنَا لِأَحَدِهِمَا جَنَّتَيْنِ مِنْ أَعْنَابٍ وَحَفَفْنَاهُمَا بِنَخْلٍ وَجَعَلْنَا بَيْنَهُمَا زَرْعًا  ﴿٣٢﴾

"ומשול להם משל על שני האנשים; לאחד מהם נתנו שני גני ענבים ועצי תמר מסביב להם, וביניהם שדה זרע" (סורת אל כאהף – 18, איה 32 ).

לאחר שהזכרנו את הגישה של של בני שבט ק'ורייש בפוסט הקודם, אללה (סובחאנהו ותעלה) מורה לנביא מוחמד עליו השלום לתת להם את המשל של שני האנשים ; סיפור שיש בו לקחים רבים שכולנו יכולים ללמוד מהם.

לאחד משני האנשים הללו, אללה (סובחאנהו ותעלה) נתן שני גנים המלאים במטעים. אללה מתאר לנו תיאור מקיף של הגנים: מלאים בכרמי ענבים, מוקפים בעצי תמרים ומלאים ביניהם ביבול. הסוגים הללו של גידולים היו מאוד בעלי ערך וחשיבות בעיני הערבים באותה תקופה. דמיינו לעצמכם גן אשר מלא בעיקר בענבים, מוקף כולו בעצי תמר ובאמצע ישנם עוד גידולים שונים וחשובים, זה מה שהיה לנגד עיניהם כאשר הם שמעו את האיה הזאת. ובנוסף לכך:

 

كِلْتَا الْجَنَّتَيْنِ آتَتْ أُكُلَهَا وَلَمْ تَظْلِم مِّنْهُ شَيْئًا وَفَجَّرْنَا خِلَالَهُمَا نَهَرًا  ﴿٣٣﴾

"שני הגנים הללו נתנו את פריים ולא מנעו ממנו דבר, והבקענו דרכם אפיק נהר" (סורת אל כאהף – 18, איה 33 ).

היבול שגדל בתוך הגנים היה בתפוקה מקסימאלית ולא היה שום צמח או עץ שנבל או לא נתן פרי. ולא רק זאת, אלא שלכל גן משני הגנים היה נהר משלו, אשר געש עם כמויות אדירות של מים.

דמיינו כמה ענקיים היו הגנים הללו אם הנהרות זרמו בעוצמה כזאת! ומכיוון שהיה שפע כזה של מים, אנחנו יכולים רק לשער כמה ירוק וסבוך היה הגן.

 

وَكَانَ لَهُ ثَمَرٌ فَقَالَ لِصَاحِبِهِ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا وَأَعَزُّ نَفَرًا  ﴿٣٤﴾

"והיה לו עושר [פרי] רב. ואז אמר לחברו בעודו מתווכח איתו: 'לי יש עושר רב יותר ממך, וחבורתי חזקה יותר משלך'" (סורת אל כאהף – 18, איה 34 ).

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את הגן של האיש: היבול מהגן היה רב מאוד וכך היה לו גם עושר רב ממכירתו.

המחלה של היהירות

אם הייתם מקבלים את  כל הברכות הללו: גנים עם נהרות, כרמי ענבים ותמרים, ומגוון גידולים נוספים המביאים שפע של יבול ועושר, כיצד הייתם מתנהגים? אללה (סובחאנהו ותעלה) מראה לנו מה הייתה הגישה של אותו אדם:

הוא אמר לחברו, < أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا > "לי יש עושר רב יותר ממך". חשבו על היהירות בגישתו של האדם הזה; מכיוון שאללה נתן לו כל כך הרבה בעולם הזה, הוא החל להשתחצן על חברו ולהסתכל עליו ממקום גבוה.

והוא הוסיף ואמר: < وَأَعَزُّ نَفَرًا > "וחבורתי חזקה יותר משלך". כלומר הוא מתייחס כעת למשרתיו, ילדיו, חבריו וכל האנשים אשר נמצאים איתו או מאחוריו. בעבר אצילות נמדדה על פי כמות היבול, העושר וכמות המשרתים שיש לאדם מסוים. אז אתם יכולים לשער כמה אציל הוא היה נחשב בעיניהם. בימינו, אדם כזה היה טוען שהוא מאוד "מקושר" ו"קרוב לצלחת".

כפי שאנחנו רואים, העושר והאנשים נקשרים ביחד באיה הזאת מכיוון שברגע שלאדם מסוים יש עושר, כוח המשיכה הגדול של כספו גורם לאנשים להתקבץ סביבו בצורה אוטומטית. אולם ברגע שהעושר מצטמצם, כך גם מצטמצמת אותה חבורה של אנשים.

גרימת עוול לעצמנו

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את האיש הזה:

وَدَخَلَ جَنَّتَهُ وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ قَالَ مَا أَظُنُّ أَن تَبِيدَ هَٰذِهِ أَبَدًا ﴿٣٥﴾

"ונכנס אל גנו בגורמו עוול לעצמו, אמר: 'אין אני סבור כי אאבד זאת אי פעם'" (סורת אל כאהף – 18, איה 35 ).

האיש העשיר נכנס לגן שלו, < وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ > "בגורמו עוול לעצמו".

מהו אותו עוול (ד'ולום) שהוא עשה לעצמו?  היהירות שלו והכפירה שלו כמובן. כאשר האדם לא מכיר תודה לאללה ומתנהג ביהירות, הוא עושה עוול לעצמו וההפסד יהיה עליו.

בגלל שהוא היה כל כך מרוצה ממצבו בעולם הזה, הוא המשיך ואמר שהעושר שלו לעולם לא יגמר. הוא השלה את עצמו והוא חשב שגם העולם הזה לא יגמר:

"אני כל כך מיוחד"

وَمَا أَظُنُّ السَّاعَةَ قَائِمَةً وَلَئِن رُّدِدتُّ إِلَىٰ رَبِّي لَأَجِدَنَّ خَيْرًا مِّنْهَا مُنقَلَبًا ﴿٣٦﴾

"ואין אני סבור כי השעה [יום הדין] תגיע אי פעם, ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני, ללא ספק אמצא שם נחלה טובה יותר" (סורת אל כאהף – 18, איה 36 ).

יש משהו מאוד משמעותי באיה הזאת: למרות שהאדם מכחיש את בוא השעה (יום הדין) הוא מכיר בכך שהגמול בעולם הבא גדול יותר! כלומר לא רק שהוא כופר בעולם הבא, אלא שהוא אומר שאם כבר יהיה עולם הבא, אז הוא בטוח שהגמול שהוא יקבל יהיה טוב יותר בעולם הזה.

מאיפה הביטחון הזה? מכיוון שהוא קיבל ברכות רבות בעולם הזה, הוא מניח שבעולם הבא מצבו יהיה טוב יותר בהרבה. אנשים רבים מניחים כי מכיוון שהם קיבלו מאללה עושר, ילדים והצלחה בעולם הזה, אללה מרוצה מהם ואוהב אותם. וכך הדברים הללו יכולים להוות סימן להצלחתם בעולם הבא. הסוציולוג הקלאסי הנודע, מקס ובר, אף כתב ספר על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", העוסק ממש בנושא הזה ובהשפעותיו על התנהגות האנשים המאמינים בכך. אולם החשיבה הזאת לא מאפיינת רק פרוטסטנטים כמובן.

אנשים מהסוג הזה, מלאים בכל כך הרבה יהירות והכחשה, עד אשר הם חושבים שהם מאוד מיוחדים בעיני אללה. אולם הקוראן מזכיר לנו פעם אחר פעם שהעושר שלנו והילדים שלנו, כלל לא מביאים אותנו קרוב יותר אל אללה והם לא מעלים את יושרו של אף אדם. אלו הם אמונתו (אימאן) ומעשיו הטובים (עמל סאליח), כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, אשר מביאים אותו קרוב יותר לאללה (סובחאנהו ותעלה).

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 29-31

 

תקציר:

• 1. מבט חטוף על הגיהינום ועל השוהים בו – "כמה רע הוא המקום בו הם ימצאו מנוחה".
• 2. מבט חטוף על גן העדן ועל השוהים בו – "כמה טוב הוא המקום בו הם ימצאו מנוחה".

—-

מבט חטוף על הגיהינום

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَقُلِ الْحَقُّ مِن رَّبِّكُمْ  فَمَن شَاءَ فَلْيُؤْمِن وَمَن شَاءَ فَلْيَكْفُرْ إِنَّا أَعْتَدْنَا لِلظَّالِمِينَ نَارًا أَحَاطَ بِهِمْ سُرَادِقُهَا

وَإِن يَسْتَغِيثُوا يُغَاثُوا بِمَاءٍ كَالْمُهْلِ يَشْوِي الْوُجُوهَ بِئْسَ الشَّرَابُ وَسَاءَتْ مُرْتَفَقًا  ﴿٢٩﴾

"אמור: 'האמת היא מעם ריבונכם', החפץ יאמין והחפץ יכפור. אכן הכנו לבני העוולה אש אשר תסגור עליהם כאוהל, ואם ישוועו למשקה הם יושקו במים לוהטים כמתכת רותחת הצולה את הפנים. מה רע הוא המשקה, ומה רע להינפש שם!" (סורת אל כאהף – 18, איה 29 ).

ואמור הו מוחמד – אַלְ חַאקֻ' מִןִ רַבִּיכֻּום <الْحَقُّ مِن رَّبِّكُمْ> "האמת היא מעם ריבונכם" : הקוראן הוא חאק' (אמת), השליח הוא חאק' וכל מה שנשלח מאללה הוא חאק'. ריבונכם שולח רק את מה שהוא חאק', לכן-

פַמַן שָאאַ פַלְ יֻואְמִין < فَمَن شَاءَ فَلْيُؤْمِن > "החפץ יאמין". וַמַן שָאאַ פַלְ יַכְּפֻור < وَمَن شَاءَ فَلْيَكْفُرْ > "והחפץ יכפור". האמת נשארת אמת גם אם אנחנו בוחרים להאמין בה או בוחרים לכפור בה. אלו אינם דברי עידוד לכופרים, אלא זוהי אזהרה רצינית-

<إِنَّا أَعْتَدْنَا لِلظَّالِمِينَ نَارًا أَحَاطَ بِهِمْ سُرَادِقُهَا > "אכן הכנו לבני העוולה אש אשר תסגור עליהם כאוהל". האנשים בגיהינום יהיו מוקפים מכל הכיוונים בלהבות ובעשן כאילו הם נמצאים תוך אוהל אשר צולה אותם מבפנים. האש תהייה המיטה שלהם, הלבוש שלהם והכיסוי שלהם ולא תהייה להם שום אפשרות להימלט ממנה.

וַאִין יַסְתַרִ'יתֻ'ו < وَإِن يَسْتَغِيثُوا > "ואם ישוועו למשקה (או למנוחה)", יֻורָ'אתֻ'ו בִּמָאִין כַּלְמֻוהְל <يُغَاثُوا بِمَاءٍ كَالْمُهْلِ > "הם יושקו במים כמו אל מוהל"

על פי המפרשים, למילה- 'אַלְ מֻוהְל' יש כמה פירושים:

• - איבן עבאס (רדיאללהו ענהו) מציין כי 'אל מוהל' מתייחס לנוזל השחור והסמיך אשר מצטבר בקרקעית השמן.
• - מוג'אהיד מציין כי 'אל מוהל' מתייחס לנוזל המכיל מוגלה ודם.
• - אימאם ראע'יב מציין כי 'אל מוהל' הוא סוג של מתכת מותכת.
• בפירוש שלו לספר הקוראן, איבן כתיר אומר כי אין סתירה בין כל הפירושים הללו שכן אל מוהל מכיל את כל המאפיינים הלא נעימים הללו: הוא שחור, הוא מריח רע והוא סמיך ורותח.

כלומר המנוחה של שוכני הגיהינום והמשקה שהם יקבלו להקלה מהעונש שלהם, יהיה בעצמו עונש אשר- יַשְוִוי אלְ וֻגֻ'וה < يَشْوِي الْوُجُوهَ > "צולה את הפנים". המילה יַשְוִוי <يَشْوِي> היא מהשורש: שין – ואו – יא, והיא משמשת לתיאור צליית בשר או רתיחה של מים.

כאשר הם יקרבו את המשקה הרותח לעברם כדי לשתות אותו, הפנים שלהם יישרפו לחלוטין. אולם בעקבות הצמא האדיר שלהם, הם ישתו אותו וכך הוא ישרוף גם את איבריהם הפנימיים.

בִּיאְסַא א-שַּרָאבֻּו וַסָאאַת מֻורְתַפַקַ'ה <بِئْسَ الشَّرَابُ وَسَاءَتْ مُرْتَفَقًا> "מה רע הוא המשקה ומה רע להינפש שם!". המילה מֻורְתַפַקַ'ה <مُرْتَفَقًا> היא מהשורש: רא – פא – ק'אף. המילה משמשת לתיאור האדם כאשר הוא שוכב על המרפק שלו ברוגע, נוחיות ומנוחה. כלומר השימוש במילה הספציפית הזאת בא לתאר לעג לכופרים: "כמה גרוע המקום בו הם ימצאו מנוחה!"

זהו אכן עונש קשה מאוד ואנו מתפללים לאללה שינחה אותנו וירחיק אותנו מגורל כזה לעד.

ולעומתם, יש את אלו אשר קיבלו עליהם את החאק' (האמת)- 

מבט חטוף על גן העדן

إِنَّ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ إِنَّا لَا نُضِيعُ أَجْرَ مَنْ أَحْسَنَ عَمَلًا  ﴿٣٠﴾

" [ובאשר לאלו] המאמינים ועושי הטוב – אכן לא נגרע משכרם של המטיבים" (סורת אל כאהף – 18, איה 30 ).

האיה הזאת אומרת לנו שאִימָאן (אמונה) ועַמַל סָאליח (מעשים טובים) שווים ל- אַחְסַנַה עַמַלַה <أَحْسَنَ عَمَلًا > "המעשים הטובים ביותר". כלומר על מנת לעשות את המעשים הטובים ביותר עלינו להיות כנים לאללה ולעצמנו ואין עלינו לסטות מדרכו של הנביא מוחמד עליו השלום. גם המעשה הטוב הקטן וחסר החשיבות בעבורנו, לא ייגרע מאיתנו והוא יוצג בפנינו ביום הדין.

 

أُولَٰئِكَ لَهُمْ جَنَّاتُ عَدْنٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهِمُ الْأَنْهَارُ يُحَلَّوْنَ فِيهَا مِنْ أَسَاوِرَ مِن ذَهَبٍ وَيَلْبَسُونَ ثِيَابًا

خُضْرًا مِّن سُندُسٍ وَإِسْتَبْرَقٍ مُّتَّكِئِينَ فِيهَا عَلَى الْأَرَائِكِ نِعْمَ الثَّوَابُ وَحَسُنَتْ مُرْتَفَقًا  ﴿٣١﴾

"לכל אלו [יהיו] גני עדן אשר מתחתיהם זורמים הנהרות, יעוטרו בהם בצמידים מזהב ויעטו מלבושים ירוקים רקומי משי וקטיפה, ושם יסבו על ספות מוגבהות. מה טוב הוא השכר ומה טוב להינפש שם!" (סורת אל כאהף – 18, איה 31 ).

ללא ספק, בגן העדן ישנם דברים אשר נמצאים מעבר לתפיסתו והבנתנו, מהסיבה הפשוטה שלא ראינו, שמענו או חשבנו על דברים כאלה. אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר רק כמה מהדברים אשר נמצאים בגן העדן על מנת שננסה לדמיין ולחשוב כיצד החיים שם יתנהלו. וכך באיה הזאת, מוזכרים לנו כמה דברים (שחלקם מוכרים לנו מהעולם הזה)אשר הוכנו במיוחד למאמינים.

המאמינים יהיו בתוך גַ'נָּאתֻו עַדְנִין <جَنَّاتُ عَدْنٍ> "גני עדן". למילה עדן יש שתי משמעויות:

• זהו אחד משמות גן העדן ( או ג'נה).
• זוהי מילה אשר פירושה נצח ותמידיות. כלומר המאמינים ישהו בגן העדן לעד, וכל מה שנמצא בגן העדן יהיה שם לעד.

ומה יש בגנים הללו?

תַגְ'רִי מִן תַחְתִיהִיםֻ אלְ אַנְהַר < تَجْرِي مِن تَحْتِهِمُ الْأَنْهَارُ > "מתחתיהם זורמים הנהרות". מתחת לארמונותיהם וגניהם של המאמינים זורמים נהרות מחלב, מים, דבש ויין להנאתם.

והם:

< يُحَلَّوْنَ فِيهَا مِنْ أَسَاوِرَ مِن ذَهَبٍ > "יעוטרו בהם בצמידים מזהב". אללה (סובחאנהו ותעלה) לא אמר שהם יקבלו תכשיטים כדי לענוד אותם אלא הוא אמר שהם יעוטרו ויקושטו בהם. כלומר מישהו ישים את התכשיטים עליהם כסימן לכבוד ולמעמד גבוה.

והלבוש שהם  ילבשו יהיה לבוש <خُضْرًا مِّن سُندُسٍ وَإِسْتَبْرَقٍ > "ירוק עשוי מסֻונְדֻוס ואִיסְתַבְרַק'". הצבע הירוק הוא צבע מרגיע ויפה. באופן טבעי, בני האדם נרגעים מהצבע הירוק של הגנים והעצים וכך גם השוכנים בגן העדן ילבשו בגדים אשר יגרמו להם לנחת ולרוגע. הבגדים שהם ילבשו יהיו: סֻונְדֻוס – משי טהור ודק, ואִיסְתַבְרַק' – משי עבה ועשיר.

הם יהיו: < مُّتَّكِئِينَ فِيهَا عَلَى الْأَرَائِكِ > שוכבים בנחת על ספות מוגבהות". הם נאבקו בחיים הללו למען אללה, הם עבדו קשה ועשו מעשים טובים, וכך גן העדן יהיה בעבור מרגוע על מרגוע, נחת על נחת.

מה טוב הוא השכר ומה טוב להינפש שם!

זהו אכן שכר מדהים מאוד ואנו מתפללים לאללה שינחה אותנו ויזכה אותנו בגורל כזה לעד.

 

במרוץ אחר הנחת והאושר, אנחנו מנסים להפוך את העולם שלנו לגן עדן, אבל האמת היא שאף פעם לא נצליח להשיג זאת כי העולם הזה רחוק מלהיות מושלם. הנחת והשלמות נמצאים רק בגן העדן. שוכני גן העדן קיבלו את משכנם כי הם לא התפתו למנעמי העולם הזה והם כיוונו את מעשיהם לחיים שאחרי העולם הזה.

זכרו תמיד את האיה הזאת, גן העדן לא בא בחינם, הוא בעבור אלו שעשו אסחנה עמלה. אז עלינו לעבוד קשה בעולם הזה, על מנת שנשיג את הרווח ואת המנוחה בעולם הבא.

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 27-28

 

תקציר:

• 1. קריאת הקוראן פירושו לקרוא את הספר כפי שהנביא נהג לקרוא בו ולנהוג על פיו.
• 2. הכַּאלִימָאת של אללה לא משתנות.
• 3. עמידה איתנה בסבלנות מצריכה חברה טובה.
• 4. לזכור את אללה בשעות העומס: בבוקר ובערב.
• 5. הימנעות מחברה רעה חשובה לא פחות מהתחברות עם חברה טובה.

—-

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَاتْلُ مَا أُوحِيَ إِلَيْكَ مِنْ كِتَابِ رَبِّكَ لا مُبَدِّلَ لِكَلِمَاتِهِ وَلَنْ تَجِدَ مِنْ دُونِهِ مُلْتَحَدًا  ﴿٢٧﴾

"וקרא [ולמד] את אשר התגלה אליך מספרו של ריבונך, אין לשנות את דבריו ולא תמצא מפלט מפניו" (סורת אל כאהף – 18, איה 27 ).

קריאת הספר

באיה הזאת, אללה (סובחאנהו ותעלה) פונה אל הנביא מוחמד עליו השלום ואל המאמינים- < وَاتْلُ مَا أُوحِيَ إِلَيْكَ مِنْ كِتَابِ رَبِّكَ > "וקרא [ולמד] את אשר התגלה אליך מספרו של ריבונך". המילה אֻתְלֻו < اتْلُ > היא צורת הציווי של המילה תִילַאוַוה והיא באה לידי ביטוי בשני מובנים:

• 1. לקרוא את המילים של הקוראן לעצמו ולאחרים (בקול) כפי שהנביא מוחמד היה נוהג לעשות זאת.
• 2. להבין את הקוראן ולפעול על פיו.

הקוראן התגלה על מנת שהאנשים יקראו בו ויפעלו על פיו. וכפי שלמדנו באיה הקודמת, לאף אחד אין שותפות במשפט (חוכום) של אללה. עלינו לממש את הציווי הזה כשם שעשו הנביא מוחמד והסאחאבא, גם אם שאר האנשים מרוצים מכך או לא.

 

הכַּאלִימָאת של אללה לא משתנות

לַא מֻובַּדִּילַה לִכַּלִימָאתִיהִי < لا مُبَدِّلَ لِكَلِمَاتِهِ > " אין לשנות את דבריו ". מאז התגלות הקוראן, כבר בהתחלה היו אנשים שניסו לשנות את המשמעות שלו מכיוון שהם לא רצו לשנות את עצמם. אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר באיה אחרת בקוראן- " כאשר קוראים בפניהם את אותותינו הנהירים, יגידו אלה אשר לא יצפו להיפגש עמנו, הבא קוראן אחר או שנה את זה! אמור, לא הורשיתי לשנותו על דעת עצמי, ודבק אני רק באשר נגלה לי. חושש אני כי אם אמרה את פי ריבוני איענש ביום הרה גורל " (סורת יונוס – 10, איה 15 ).

לכַּאלִימָה < كَلِمَا > יש שני מובנים:

1. שמיימי: בבריאה של אללה ובהחלטותיו. למשל אם אללה (סובחאנהו ותעלה) החליט שירד גשם, לא יהיה דבר שיכול למנוע זאת.

2. חוקי: בציווים של אללה ובדבריו. למשל אם אללה (סובחאנהו ותעלה) מצווה על משהו בקוראן, לא יהיה דבר שיכול לשנות זאת. יהיו אנשים שינסו לשנות את המשמעויות והפירושים, אבל המהות האמיתית תמיד תישמר על ידי אללה. אי אפשר לשנות את מילותיו.

ואם בכל זאת מישהו ינסה לשנות את מילותיו של אללה – < لَنْ تَجِدَ مِنْ دُونِهِ مُلْتَحَدًا > "איש לא ימצא מפלט מפניו". לא יהיה להם לאן לברוח ולא יהיה להם מקום להסתתר בו.

עמידה איתנה בסבלנות

وَاصْبِرْ نَفْسَكَ مَعَ الَّذِينَ يَدْعُونَ رَبَّهُمْ بِالْغَدَاةِ وَالْعَشِيِّ يُرِيدُونَ وَجْهَهُ وَلا تَعْدُ عَيْنَاكَ عَنْهُمْ تُرِيدُ زِينَةَ

الْحَيَاةِ الدُّنْيَا وَلا تُطِعْ مَنْ أَغْفَلْنَا قَلْبَهُ عَنْ ذِكْرِنَا وَاتَّبَعَ هَوَاهُ وَكَانَ أَمْرُهُ فُرُطًا ﴿٢٨﴾

"ושמור על עוז רוחך עם אלו הקוראים אל ריבונם בבוקר ובערב, בבקשם את פניו. ואל תישא את עיניך אל אשר מעבר להם בבקשך את מנעמי העולם הזה. ואל תציית לאיש אשר החשכנו את ליבו מזכרנו ונהה אחר יצריו, ועניינו עבר כל גבול" (סורת אל כאהף – 18, איה 28 ).

אללה (סובחאנהו ותעלה) פונה שוב אל הנביא מוחמד והמאמינים על כך שישמרו על עוז רוחם בחברת האנשים שמזכירים את אללה בבוקר ובערב.

אללה אומר: וַסְבִּיר נַפְסַכַּ < وَاصْبِرْ نَفْسَكَ > "והיה סבלני עם נפשך", כלומר עלינו לעשות מאמץ על מנת להיות עם האנשים הקרובים לאללה, מכיוון שהנפש שלנו תטה באופן טבעי לדברים הטובים בחיים הללו. וכפי שהזכרנו כבר בפוסטים הקודמים, סבר הוא הכרחי לא רק כאשר נופל עלינו אסון, אלא גם השמירה על חברה טובה והזכרת שמו של אללה ביום ובערב מצריכה סבר.

כאשר הנביא מוחמד עליו השלום החל לקרוא לאיסלאם, רוב מאמיניו וההולכים אחריו היו העניים והחלשים, מהמעמד הנחות במכה. כאשר המכובדים מבני ק'ורייש רצו לשמוע  את הקוראן, הם היו מבקשים שכל העניים יעזבו את ההתכנסות. הנביא עליו השלום היה יכול להסכים לבקשותיהם ובכך להשיג את תשומת הלב של האנשים המשפיעים ביותר במכה. אולם אללה (סובחאנהו ותעלה) אסר זאת למרות שלכאורה יש כוונה טובה מאחורי הדברים הללו.

לזכור את אללה בשעות העומס

אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר שני זמנים מובחנים ממהלך היום:

אל עַ'דַא < الْغَدَاة > – זהו הזמן מעליית השחר ועד הזריחה. המאמינים פונים לאללה במיוחד בזמן הזה, אם זה בתפילת הפג'ר (תפילה הבוקר- תפילת החובה הראשונה) ואם זה לאחר סיום התפילה בהזכרת שמו של אללה עד הזריחה.

אל עַשִיי < الْعَشِي > – זהו הזמן בין אחר הצהריים לשקיעה. וגם הוא זמן חשוב להזכרת שמו של אללה.

מה  המשותף לשני הזמנים הללו במיוחד? אלו הם שעות העומס. בשעות הבוקר עלינו להתכונן ליום שלפנינו. להכין את האוכל, לגהץ את הבגדים, ללכת לבית הספר או לעבודה. ובשעות הערב רוב תשומת הלב שלנו מנותבת לסיום עבודתנו ולחזרה הביתה. אלו הם שני הזמנים הקשים ביותר והעמוסים ביותר להזכרת שמו של אללה. והאנשים הללו בכל זאת מוצאים זמן להזכיר את שמו עם כל מה שקורה סביבם.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר לנו שאלו האנשים שעלינו להיות בחברם: הקוראים אל ריבונם בבוקר ובערב. ומדוע עלינו להיות בחברתם? ראשית, מכיוון שלחברה הטובה יש השפעה טובה עלינו. אנשים הקוראים לאללה לא יתעסקו בדברים כמו רכילות והשמצות למשל. ושנית, ביום הדין אנחנו נתאסף עם אלו אשר אהבנו בחיים האלה. ואם נהיה בחברה  טובה בעולם הזה, אז גם ביום הדין נהיה בחברה טובה.

כמה מאיתנו זוכרים את אללה בשעות האלה?  כמה מאיתנו זוכרים את אללה בכלל?

הם פונים לאללה < يُرِيدُونَ وَجْهَهُ > "בבקשם את פניו". זוהי מעלתם המיוחדת וזו הסיבה היחידה שהם עושים זאת.

<وَلا تَعْدُ عَيْنَاكَ عَنْهُمْ تُرِيدُ زِينَةَ الْحَيَاةِ الدُّنْيَا > "ואל תישא את עיניך אל אשר מעבר להם בבקשך את מנעמי העולם הזה". החלק הזה באיה הוא תזכורת לכך שאין עלינו להתרשם יותר מידי מהאנשים העשירים בעלי הכבוד שנוהים אחרי העולם הזה. לא רק עלינו להישאר עם אלו אשר מזכירים את אללה, אלא עלינו להתרחק גם מאלו שאינם עושים זאת.

זוהי פנייה ישירה לנביא מוחמד עליו השלום בכך שעליו לשמור על חברה טובה, כי היא ללא ספק משפיעה עלינו. ואם זאת הדרכה ישירה לנביאו של אללה, אז מה לגבינו?

ומדוע חברה טובה מוזכרת מייד אחרי הסיפור של חברי המערה? מכיוון שחברי המערה בחרו להיות מהאנשים שמזכירים את שמו של אללה והם לא נהו אחרי מנעמי העולם הזה.

אללה (סובחאנהו ותעלה) משווה בין אלו אשר קוראים אליו בתפילה בבקשם את פניו עם אלו אשר מחפשים את הזוהר שבעולם הזה, מכיוון שאי אפשר לעשות את שני הדברים ביחד. או שמבקשים את לרצות את אללה, או שמבקשים לזכות בעולם הזה.

 

הימנעות מחברה רעה

< وَلا تُطِعْ مَنْ أَغْفَلْنَا قَلْبَهُ عَنْ ذِكْرِنَا وَاتَّبَعَ هَوَاهُ وَكَانَ أَمْرُهُ فُرُطًا > "ואל תציית לאיש אשר החשכנו את ליבו מזכרנו ונהה אחר יצריו, ועניינו עבר כל גבול"

בחלק האחרון של האיה, אללה (סובחאנהו ותעלה) מורה לנו להימנע מאלו אשר לא מעוניינים להזכיר את אללה ומעדיפים ללכת אחר היצרים שלהם. הליכה אחר היצר היא הליכה ללא מטרה והיא לא מובילה לשום דבר טוב. השתתפות בהתכנסות מבלי להזכיר את שמו של אללה, פוגעת במיקוד שלנו ובאימאן שלנו. מכיוון שלב ללא הזכרת שמו של אללה הוא כמו דג שנמצא מחוץ לים.

לחברי המערה הייתה מטרה בחייהם. הם חיפשו לרצות את אללה ולעבוד אותו ואללה נתן להם את ההצלחה.

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 23-26

 

תקציר:

• 1. להגיד אינשאללה ('אם ירצה אללה').
• 2. השיפור של הנביא והשיפור שלנו.
• 3. סיכום הסיפור של חברי המערה.

—–

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَلَا تَقُولَنَّ لِشَيْءٍ إِنِّي فَاعِلٌ ذَٰلِكَ غَدًا  ﴿٢٣﴾ إِلَّا أَن يَشَاءَ اللَّهُ

وَاذْكُر رَّبَّكَ إِذَا نَسِيتَ وَقُلْ عَسَىٰ أَن يَهْدِيَنِ رَبِّي لِأَقْرَبَ مِنْ هَٰذَا رَشَدًا  ﴿٢٤﴾

"ואל תאמר על דבר מה, אעשה זאת מחר (23) אלא [אם תוסיף] אם ירצה אללה. וזכור את ריבונך כאשר שכחת ואמור: 'אולי ינחה אותי ריבוני קרוב יותר לדבר ישר מזה" (סורת אל כאהף – 18, איאת 23-24 ).

להגיד אינשאללה

מדוע אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר את שתי האיאת הללו באמצע הסיפור של חברי המערה? התשובה לכך נעוצה בקונטקסט שבו הסורה התגלתה. לפני התגלות הסורה, בני שבט ק'ורייש באו אל הנביא מוחמד עליו השלום ושאלו אותו מספר שאלות. הם רצו לדעת בין השאר על סיפור חברי המערה, על אודות הרוח ועל אודות ד'ו אל ק'רניין. את השאלות הללו הם קיבלו מהרבנים היהודים אשר גרו באל מדינה, מתוך הנחה שרק נביא אמיתי יוכל לענות על עליהן ( אני ארחיב על זה מאוחר יותר אינשאללה, בינתיים קראו באנגלית מה כותב על כך המפרש הקלאסי איבן כת'יר).

הנביא מוחמד עליו השלום השיב – < أُخْبِرُكُمْ غَدًا عَمَّا سَأَلْتُمْ عَنْه > "אספר לכם מחר על מה ששאלתם עליו" אבל הוא לא הוסיף את הביטוי "אינשאללה" – אם ירצה אללה. ומהסיבה הזאת, ההתגלות התעכבה למשך זמן רב. מהמקרה הזה אנחנו למדים כי עלינו לומר אינשאללה בכל פעם שאנחנו מתכוונים לעשות משהו עתידי.

זהו אחד מהמקרים המדהימים בסירה (ביוגרפיה) של הנביא מוחמד. דמיינו לעצמכם כיצד הוא הרגיש כאשר בני שבט ק'ורייש לעגו לו וקראו לו שקרן כאשר אללה (סובחאנהו ותעלה) מנע את הגעת ההתגלות אליו. אבל סובחאנאללה, בכל הדברים שאללה עושה יש חוכמה רבה. אנשים רבים אשר "ישבו על הגדר" (כלומר האמינו חלקית בנביא מוחמד) היו עדים לעובדה שהנביא מוחמד לא ממציא את הקוראן, שכן הם הבינו שאין לו שום סיבה להביך את עצמו כל כך.

< وَاذْكُر رَّبَّكَ إِذَا نَسِيت > "וזכור את ריבונך כשאר שכחת"

הדי'כּר (ההזכרה) בא לידי ביטוי בשלושה דברים:

• 1. זכור לומר אינשאללה כאשר אתה מתכן לעשות משהו.
• 2. הזכר לעצמך לומר את שמו של ריבונך כאשר אתה שוכח.
• 3. ובאופן כללי, אם אתה שוכח משהו, הזכר את שמו של ריבונך (כמו להגיד סובחאנאללה, אלחמדולילה וכו').

השיפור של הנביא והשיפור שלנו

< وَقُلْ عَسَىٰ أَن يَهْدِيَنِ رَبِّي لِأَقْرَبَ مِنْ هَـٰذَا رَشَدًا > "ואמור: 'אולי ינחה אותי ריבוני קרוב יותר לדבר ישר מזה". כאן אללה (סובחאנהו ותעלה) מתקן את הנביא מוחמד עליו השלום. כל פעם שהייתה צריכה התערבות מצד אללה כדי לתקן ולשפר את נביאיו הוא היה עושה זאת. מהמשפט הזה אנחנו למדים כי בכל מצב שאנחנו לא יודעים על עניין מסוים או שאנחנו רוצים לשפר את עצמנו, עלינו לפנות לאללה בכנות ולבקש ממנו הדרכה לדבר הנכון בעבורנו. זו הסיבה שאנחנו אומרים "הדרך אותנו" בסורת אל פאתיחה (הסורה הראשונה בקוראן) יותר מ-17 פעמים במהלך תפילותינו היומיות, וזו גם הסיבה לכך שתפילת האיסתיח'ארה היא דבר מאוד מומלץ באיסלאם.

סיכום הסיפור של חברי המערה

وَلَبِثُوا فِي كَهْفِهِمْ ثَلَاثَ مِائَةٍ سِنِينَ وَازْدَادُوا تِسْعًا  ﴿٢٥﴾ قُلِ اللَّهُ أَعْلَمُ بِمَا لَبِثُوا لَهُ غَيْبُ

السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ أَبْصِرْ بِهِ وَأَسْمِعْ  مَا لَهُم مِّن دُونِهِ مِن وَلِيٍّ وَلَا يُشْرِكُ فِي حُكْمِهِ أَحَدًا  ﴿٢٦﴾

"והם שהו במערתם שלוש מאות שנים והוסיפו תשעה (25) אמור: אללה מיטיב לדעת באשר שהו, לו נסתרות השמיים והארץ. אין רואה ואין שומע כמותו. אין להם מגן זולתו ולא ישתף במשפטו אף אחד" (סורת אל כאהף – 18, איאת 25-26 ).

חברי המערה שהו בה 309 שנים. ומה לגבי שאר הפרטים המדויקים בסיפור שלהם? אללה (סובחאנהו ותעלה) יודע עליהם יותר טוב מכולם. ולא רק על הסיפור שלהם אלא על כל הנסתר בשמיים ובארץ. הוא המגן (ואלי) של כל הבריאה וההחלטות נעשות על ידיו בלבד.

כששומעים על הסיפור של חברי המערה, אי אפשר שלא לחשוב: מדוע אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר רק כמה מהפרטים  עליהם ובאשר הדברים נאמר "אללה יודע טוב מכולם"? התשובה לכך על פי פרשני הקוראן היא – ואללה יודע יותר טוב מכולם – שרק הפרטים הרלוונטיים בעבורנו מוזכרים מהסיפור.

חשבו על זה כך: מה יועיל לנו לדעת אם מספר השוכנים במערה  היה 7 או 8 או 9? האם הנתון הזה יגרום לנו לסמוך על אללה יותר? האם זה היה משנה משהו אם היינו יודעים את המקום של המערה או את השם של הכלב שלהם? בהחלט שלא!

זו אם כן הסיבה שאללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר רק את הפרטים אשר יועילו לנו ויעזרו לנו ללמוד לקחים שנוכל ליישם בחיינו. כל הפרטים אשר לא רלוונטיים בעבורנו פשוט לא מוזכרים. אללה (סובחאנהו ותעלה) בחוכמתו, יודע אילו פרטים יהיו טובים יותר בעבורנו. ועלינו לזכור שהסיפורים שמופיעים בקוראן הם על מנת להדריך אותנו לדרך הישרה ולא על מנת לשעשע אותנו.

זוהי המסקנה מסיפור חברי המערה. ממש כמו שהתחלנו את הסיפור תוך הזכרת שמו של אללה, כך גם סוף הסיפור מסתיים בהזכרת שמו של אללה. הוא בעל כל הידע, הוא בעל כל ההחלטות ללא שותפים והוא הריבון והמחוקק בעבור כולם.

ואללהו אעלם – ואללה יודע טוב יותר מכולם.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 21-22

 

תקציר:

• 1. החשיפה של חברי המערה.
• 2. השערות לגבי הלא-נודע.
• 3. טיעונים וויכוחים.

—

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَكَذَٰلِكَ أَعْثَرْنَا عَلَيْهِمْ لِيَعْلَمُوا أَنَّ وَعْدَ اللَّهِ حَقٌّ وَأَنَّ السَّاعَةَ لَا رَيْبَ فِيهَا إِذْ يَتَنَازَعُونَ بَيْنَهُمْ أَمْرَهُمْ

فَقَالُوا ابْنُوا عَلَيْهِم بُنْيَانًا  رَّبُّهُمْ أَعْلَمُ بِهِمْ قَالَ الَّذِينَ غَلَبُوا عَلَىٰ أَمْرِهِمْ لَنَتَّخِذَنَّ عَلَيْهِم مَّسْجِدًا ﴿٢١﴾

"וכך גרמנו לאנשים לגלות אותם. למען ידעו כי אכן הבטחתו של אללה אמת היא, וכי השעה [יום הדין] אין ספק בה. כאשר האנשים נחלקו ביניהם ואמרו: 'בנו עליהם בניין'. ריבונם מיטיב לדעת אודותם. אמרו אלו שידם הייתה על העליונה: נקים עליהם מסגד" (סורת אל כאהף – 18, איה 21 ).

החשיפה של חברי המערה

וַכַּדָ'אלִיכַּ < وَكَذَٰلِكَ > וכך, אללה (סובחאנהו ותעלה) העיר את חברי המערה והם הלכו לעיר לרכוש מזון וכך הם התגלו- < أَعْثَرْنَا عَلَيْهِمْ > "גרמנו לכך שהמקרה שלהם יהיה ידוע לאנשים". המילה אַעְתַ'רְנַא <أَعْثَرْنَا> היא מהשורש עין – ת'א – רא, שפירושו המילולי הוא: למעוד או להיתקל. ופירוש נוסף שמפיקים ממנו הוא: "לגלות במקרה" או "לחשוף במקרה". כפי שראינו באיה 19, לאחר שחברי המערה התעוררו הם שלחו אחד מהם להביא אוכל מהעיר. ברגע שהאדם הוציא את הכסף הישן שלו מהכיס כדי לשלם על האוכל, הוא נחשף על ידי המוכר ולאחר מכן על ידי שאר תושבי העיר. למרות שהם נזהרו לא לחשוף את הזהות שלהם, לאללה (סובחאנהו ותעלה) היו תוכניות אחרות.

< لِيَعْلَمُوا أَنَّ وَعْدَ اللَّهِ حَقٌّ > "למען ידעו כי הבטחתו של אללה אמת היא". במשפט הזה אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר לכל המתווכחים לגבי תחיית המתים (האם היא בנפש בלבד, או שמה בגוף ובנפש גם יחד) כי זוהי הבטחת אמת. אללה יכול לגרום לחברי המערה לישון מאות שנים ואז הוא יכול להעיר אותם בגוף ובנפש. בנוסף לכך, הבטחת האמת מתייחסת גם להבטחה של אללה כי הוא יעזור לנערים המאמינים שברחו למערה.

הסיפור המלא של חברי המערה הוא לקח והדרכה לכל האנשים. אם אללה יכול לגרום להם לישון כל כך הרבה זמן ולאחר מכן להשיב אותם בגוף ובנפש, כך גם ביום הדין כל בני האדם ישובו בגוף ובנפש. על מנת להסיר מהם כל ספק, אללה (סובחאנהו ותעלה) הראה להם את המופת הברור הזה.

< إِذْ يَتَنَازَعُونَ بَيْنَهُمْ أَمْرَهُمْ > "כאשר האנשים נחלקו ביניהם…". בחלק השני של האיה מתואר הויכוח שהתנהל בין  תושבי העיר לגבי הקברים של הנערים לאחר מותם. שכן על פי המפרשים, זמן קצר לאחר שאללה גרם לכך שהם יתגלו, הם חזרו למערה כדי למות בה, וכך היה. כמה  מפרשני הקוראן נחלקו לגבי מהות הויכוח, אולם הסאחאבי איבן עבאס (רדיאללהו ענהו)אמר כי הויכוח היה לגבי מהות הבניין שייבנה לזכרם. קבוצה אחת רצתה לבנות מסגד על מנת שהם יוכלו להתפלל שם  ואילו הקבוצה האחרת רצתה לבנות מעין פסל אשר יוצב לכבודם ויגרום להם לזכור אותם. בהמשך האיה הויכוח נקטע במשפט < رَّبُّهُمْ أَعْلَمُ بِهِمْ > "ריבונם מיטיב לדעת אודותם". על פי אחד הפירושים, המשפט הזה נאמר באחד הימים שבו האנשים רצו לעשות יום זיכרון בעבורם והם החלו להתווכח על פרטי הסיפור, שמות הנערים ומשפחותיהם וכו'. לאחר שהם לא הצליחו להגיע להסכמה הם אמרו "ריבונם מיטיב לדעת אודותם", ואז אלו שידם הייתה על העליונה אמרו: < لَنَتَّخِذَنَّ عَلَيْهِم مَّسْجِدًا > "נקים עליהם מסגד" וכך הוקם מסגד ליד מקום קבורתם.

פירוש נוסף למשפט < رَّبُّهُمْ أَعْلَمُ بِهِمْ > "ריבונם מיטיב לדעת אודותם", הוא בכך שהדובר הוא אללה (סובחאנהו ותעלה) אשר מזכיר לאנשים להימנע מויכוחים מיותרים לגבי דברים שאין להם ידע לגביהם, ואין להם את האפשרות להשיג את הידע הזה.

 

سَيَقُولُونَ ثَلَاثَةٌ رَّابِعُهُمْ كَلْبُهُمْ وَيَقُولُونَ خَمْسَةٌ سَادِسُهُمْ كَلْبُهُمْ رَجْمًا بِالْغَيْبِ وَيَقُولُونَ سَبْعَةٌ وَثَامِنُهُمْ

كَلْبُهُمْ قُل رَّبِّي أَعْلَمُ بِعِدَّتِهِم مَّا يَعْلَمُهُمْ إِلَّا قَلِيلٌ فَلَا تُمَارِ فِيهِمْ إِلَّا مِرَاءً ظَاهِرًا وَلَا تَسْتَفْتِ فِيهِم

مِّنْهُمْ أَحَدًا  ﴿٢٢﴾

"יהיו [כמה] שיגידו שלושה וכלבם הוא הרביעי שבהם, ויגידו [אחרים] חמישה וכלבם הוא השישי שבהם – כל אלו ניחושים על הלא נודע. [אולם יהיו] שיגידו שבעה והשמיני הוא כלבם. אמור: ריבוני מיטיב לדעת את מספרם  ואין יודעים אותם אלא מתי מעט. על כן אל תיכנס למחלוקת עליהם והיסמך אך ורק על הברור. ואל תתייעץ עם אף אחד אודותם". (סורת אל כאהף – 18, איה 22 ).

השערות לגבי הלא-נודע

סַיַק'ולֻונַא < سَيَقُولُونَ > "יהיו כמה שיגידו", מיהם אותם אלו שיגידו? המילה הזאת יכולה לתאר מספר אנשים: אלו יכולים להיות אותם האנשים שהתווכחו בתקופה הקרובה לאחר מותם של חברי המערה כפי שתואר באיה הקודמת. ואלו יכולים להיות גם הנוצרים משבט נג'ראן בתקופתו של הנביא מוחמד עליו השלום אשר התווכחו עמו לגבי מספרם המדויק.

רַגְ'מַן בִּלְ עַ'יְיבּ < رَجْمًا بِالْغَيْبِ > "ניחושים על הלא-נודע". מקור המילה רַגְ'מַן הוא מהשורש: רא – ג'ים – מים , אשר פירושו: לזרוק אבן , או כמו מילת האחות שלה מהשפה העברית – לרגום. כלומר הספקולציות וההשערות של האנשים לגבי חברי המערה דומים לזריקת אבנים בחושך בניסיון לפגוע במטרה! זוהי המשמעות האמיתית של דבריהם מכיוון שאין להם ידע על העניין שעליו הם מדברים והם לא יודעים את האמת.

ואיפה נמצאת האמת? < قُل رَّبِّي أَعْلَمُ بِعِدَّتِهِم مَّا يَعْلَمُهُمْ إِلَّا قَلِيلٌ > "אמור: ריבוני מיטיב לדעת את מספרם  ואין יודעים אותם אלא מתי מעט". כלומר הידע לגבי חברי המערה נמצא אצל אללה (סובחאנהו ותעלה) וכמו כן הוא נמצא בידי מספר מצומצם של אנשים. ושוב, כפי שכבר ראינו באיה הקודמת אנחנו לומדים מסורת אל כאהף כי ברגע שאין לנו מספיק ידע לגבי דבר כלשהו עלינו להגיד שאללה יודע יותר טוב מכולם < رَّبِّي أَعْلَمُ > מכיוון שזאת המציאות בעבור המאמין.

טיעונים וויכוחים

< فَلَا تُمَارِ فِيهِمْ إِلَّا مِرَاءً ظَاهِرًا > אל תתוכח לגבי מספרם, מצבם, שמותיהם וכל דבר שיש בו ספק והוא לא מבוסס אלא על < مِرَاءً ظَاهِرًا > ויכוח שיש בו הוכחה ברורה. זהו כלל הזהב המצופה מכל מוסלמי בנוגע לתרבות הדיון לגבי כל נושא. כאשר יש חילוקי דעות, עלינו להציג הוכחות ברורות, אולם כאשר אין לנו הוכחות ואנחנו עדיין לא מרוצים מהמסקנה שהתקבלה עלינו להפסיק את הויכוח באותו הרגע.

כמו כן, אל לנו להיכנס לוויכוחים עקרים. במקרה שלפנינו, מה יועיל או יוסיף לנו הויכוח לגבי מספר חברי המערה? אין שום טעם לדיון כזה שכן אין במידע הזה שום דבר שנוכל ליישם בחיי היום יום שלנו.

< وَلَا تَسْتَفْتِ فِيهِم مِّنْهُمْ أَحَدًا > "ואל תתייעץ עם אף אחד אודותם", כלומר כל המידע שאתה צריך לדעת מהסיפור הזה מוצג כפי שהוא מוצג בקוראן. אין שום טעם בהתייעצויות נוספות ובחקירות נוספות ובוודאי שאין שום טעם בעוד וויכוחים. אם היה עוד מידע חשוב ושימושי בעבורנו, אללה (סובחאנהו ותעלה) היה מזכיר אותו בסיפור.

ואללהו אעלם.

—

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף: פסוקים 19-20

 

תקציר:

• 1. אללה יודע יותר טוב מכולם.
• 2. לאכול חלאל ובריא.
• 3. להגן על עצמנו מפיתנה.

—-

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَكَذَٰلِكَ بَعَثْنَاهُمْ لِيَتَسَاءَلُوا بَيْنَهُمْ  قَالَ قَائِلٌ مِّنْهُمْ كَمْ لَبِثْتُمْ  قَالُوا لَبِثْنَا يَوْمًا أَوْ بَعْضَ يَوْمٍ  قَالُوا رَبُّكُمْ

أَعْلَمُ بِمَا لَبِثْتُمْ فَابْعَثُوا أَحَدَكُم بِوَرِقِكُمْ هَٰذِهِ إِلَى الْمَدِينَةِ فَلْيَنظُرْ أَيُّهَا أَزْكَىٰ طَعَامًا فَلْيَأْتِكُم بِرِزْقٍ مِّنْهُ

وَلْيَتَلَطَّفْ وَلَا يُشْعِرَنَّ بِكُمْ أَحَدًا  ﴿١٩﴾

"וכך הערנו אותם למען ישאלו זה את זה ביניהם, אמר אחד מהם : 'כמה זמן שהיתם [כאן]?' אמרו: 'יום אחד או מקצתו'. אמרו [האחרים]: 'ריבונכם מיטיב לדעת באשר שהיתם. שלחו אם כן אחד מכם עם כספכם זה אל העיר למען ימצא את המזון הטהור ביותר אשר בה ויביא ממנו לכלכלתכם, ואולם ייזהר לבל יסגיר את סודכם לאיש'" (סורת אל כאהף – 18, איה 19 ).

אללה יודע יותר טוב מכולם

לאחר שכבר "ראינו" בפוסט הקודם איך חברי המערה שוכבים בה ואיך השמש זורחת מימינם ושוקעת משמאלם והם מתהפכים מצד לצד, אללה (סובחאנהו ותעלה) עושה שוב מעבר חד ומריץ את הסצינה שנים רבות קדימה אל השיחה שלהם לאחר שהם כבר התעוררו. אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר: < وَكَذَٰلِكَ بَعَثْنَاهُمْ > "וכך הערנו אותם", כלומר שאללה העיר אותם שנים רבות לאחר מכן ממש כפי שהיו כאשר הוא גרם להם לישון. המילה בַּעַתְ'נָאהֻם < بَعَثْنَاهُمْ >באה מהשורש: בא – עין – ת'א , ופירושה המילולי הוא להקים לתחייה.

לאחר שהם התעוררו הם התחילו לשאול אחד את השני < كَمْ لَبِثْتُمْ > "כמה זמן שהיתם?" , כלומר כמה זמן ישנתם במערה ולאחר ניחוש – < يَوْمًا أَوْ بَعْضَ يَوْمٍ > "יום אחד או פחות מכך", הם סיימו את הדיון בכך שהם אמרו:

< رَبُّكُمْ أَعْلَمُ بِمَا لَبِثْتُمْ > "ריבונכם מיטיב לדעת באשר שהיתם". מהתשובה הזאת אנחנו לומדים כי אחת מהתכונות של המאמין היא לא לבזבז את הזמן בדיון מיותר על משהו שהוא לא יודע. אם חברי המערה היו נשארים לדבר על הנושא הזה, הדיון שלהם לא היה נגמר. לכן כאשר אנחנו מתמודדים עם עניין שאין לנו ידע לגביו, תשובתנו כמאמינים צריכה להיות: "אללה יודע יותר טוב מכולם".

לאכול חלאל ובריא

לכן בחלק השני של האיה הדיון משתנה למשהו חשוב יותר בעבורם מאשר הזמן שבו הם שהו במערה. שכן באופן טבעי לאחר השינה שלהם, הם היו רעבים. הם אמרו:

< فَابْعَثُوا أَحَدَكُم بِوَرِقِكُمْ هَٰذِهِ إِلَى الْمَدِينَةِ فَلْيَنظُرْ أَيُّهَا أَزْكَىٰ طَعَامًا > "שלחו אם כן אחד מכם עם כספכם זה אל העיר למען ימצא את המזון הטהור ביותר". כאשר חברי המערה ברחו מהעיר אל המערה, לאחד מהם היה מטבע כסף אשר היה בכיסו. ולאחר שהם התעוררו והרגישו רעב, הם חשבו שבמקום שהם ידברו על כמה זמן הם שהו במערה, מוטב אם אחד מהם ינצל את הכסף הזה למטרה טובה. והמטרה היא מזון שהוא- אַזְכַּה < أَزْكَىٰ > , כלומר הטהור ביותר, הנקי ביותר והבריא ביותר. הלקח שלנו מכך הוא שעל מנת שנוכל לעבוד את אללה טוב יותר, עלינו לאכול את הטוב ביותר ואת הבריא ביותר בעבורנו. חכם האיסלאם איבן תיימיה מרחיק לכת ואף אומר שאסור לאדם מסוים לאכול מזון שלא בריא בשבילו. אבל לא רק באיכות התזונתית של המזון מדובר, אלא בדרך שהוא מושג. על המזון להיות טהור בכך שהוא נקנה בכסף שהוא נקי (כלומר שהכסף הושג בצורה הוגנת וחוקית על פי האיסלאם) וועל המזון להיות טהור בכך שהוא מותר לאכילה על פי האיסלאם.

וַלְיַתַלַטַּף < وَلْيَتَلَطَّفْ > "ועליו להיזהר", שורש המילה הזו הוא: לאם – טא – פא , ויש לו שתי משמעויות. האחת היא לעשות משהו על ידי תכנון נכון ודאגה. והשנייה היא להיות נעים ועדין. אם כן הם מייעצים לזה שעומד להביא את האוכל להיות זהיר מהאנשים ולתכנן את כניסתו לעיר, אבל באותה מידה גם להיות נעים ונחמד כלפיהם.

< وَلَا يُشْعِرَنَّ بِكُمْ أَحَدًا  > "לבל יסגיר את סודכם לאיש". כלומר עליו להיזהר מלחשוף את עצמו, אבל באותה מידה אל לו למהר בנוגע לבחירת האוכל.

ולמה עליו להיזהר כל כך? האיה הבאה בסורה מסבירה מדוע:

 

إِنَّهُمْ إِن يَظْهَرُوا عَلَيْكُمْ يَرْجُمُوكُمْ أَوْ يُعِيدُوكُمْ فِي مِلَّتِهِمْ وَلَن تُفْلِحُوا إِذًا أَبَدًا  ﴿٢٠﴾

"אכן אם יגלו אתכם, הם  יסקלו אתכם או ישיבו אתכם אל דתם ואז לעולם לא תצליחו אף פעם" (סורת אל כאהף – 18, איה 20 ).

להגן על עצמנו מפיתנה

לחברי המערה היו שלוש אפשרויות של כניסה לעיר:

• 1. לחשוף את זהותם ולהיענש בסקילה למוות (העונש שתושבי העיר נהגו כלפי אנשים כמותם).
• 2. לחזור לדת של האנשים שאותם הם עזבו.
• 3. להישאר בסודיות ולחזור למערה.

חברי המערה אימצו את האפשרות השלישית והיא להיכנס לעיר בסודיות על מנת להשיג אוכל ואז לחזור למערה. מכך אנו לומדים כי אין על המאמינים להזמין את המוות או את הפיתנה (סכנה חמורה). הם לא הופכים להיות יותר אמיצים בכך שהם מעמידים את עצמם בסכנת מוות, וכאשר יש אפשרות בטוחה יותר, עליהם לקחת אותה. עלינו לזכור שהסורה הזאת התגלתה במכה לפני ההיג'רה, בזמן שבו המוסלמים היו פגיעים ובמיעוט. כאשר בני שבט ק'ורייש תכננו להתנקש בנביא מוחמד עליו השלום, אללה הורה לו להגר מהעיר ולעזוב את הסכנה. המוסלמים נמלטו מהסכנה עד אשר אספו מספיק כוח להתמודד מולה והם לא הקריבו את עצמם סתם כך.

ואללהו אעלם.

בשבוע הבא אינשאללה נמשיך לכתוב על סיפור חברי המערה.

—

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 17-18

 

 

תקציר:

• 1. "מעברים" בסיפורי הקוראן.
• 2. הרחמים של אללה בפעולה.
• 3. איך משיגים את הרחמים?

—

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَتَرَى الشَّمْسَ إِذَا طَلَعَت تَّزَاوَرُ عَن كَهْفِهِمْ ذَاتَ الْيَمِينِ وَإِذَا غَرَبَت تَّقْرِضُهُمْ ذَاتَ الشِّمَالِ وَهُمْ فِي

فَجْوَةٍ مِّنْهُ  ذَٰلِكَ مِنْ آيَاتِ اللَّهِ  مَن يَهْدِ اللَّهُ فَهُوَ الْمُهْتَدِ وَمَن يُضْلِلْ فَلَن تَجِدَ لَهُ وَلِيًّا مُّرْشِدًا ﴿١٧﴾

"ויכולתָ לראות שָם את השמש, כאשר עלתה זורחת על מערתם מצד ימין, וכאשר שקעה התרחקה מהם מצד שמאל והם שרויים באמצעה, זהו [אות] מאותות אללה. אשר ינחהו אללה תִישַר דרכו, ואשר יתעה [לעולם] לא תִמצא לו חבר מדריך" (סורת אל כאהף – 18 , איה 17 ).

תפסיר סורת אל כאהף : פסוק 16

 

תקציר:

• 1. ניתוח מילים קצר.
• 2. לסמוך על אללה: המשמעות האמיתית של תַוַכֻּול.

—

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَإِذِ اعْتَزَلْتُمُوهُمْ وَمَا يَعْبُدُونَ إِلَّا اللَّهَ فَأْوُوا إِلَى الْكَهْفِ يَنشُرْ لَكُمْ رَبُّكُم مِّن

رَّحْمَتِهِ وَيُهَيِّئْ لَكُم مِّنْ أَمْرِكُم مِّرْفَقًا  ﴿١٦﴾

"כאשר תיפרדו מהם ואת אשר יעבדו מבלעדי אללה, מִצאו מחסה במערה, ואז יפרוש עליכם ריבונכם מרחמיו ויספק לכם את כל צורכיכם" (סורת אל כאהף – 18, איה 16 ).

ניתוח מילים קצר

חברי המערה אמרו אחד לשני* <وَإِذِ اعْتَزَلْتُمُوهُمْ > "וכאשר תיפרדו מהם". שורש המילה אִיעְתַזַלְתֻמֻו <اعْتَزَلْتُمُو > הוא: עין – זאי – לאם; ועזל פירושו להיפרד ממשהו או מישהו.

< فَأْوُوا إِلَى الْكَهْفِ > "מצאו מחסה במערה". הביטוי אִילָא אלְכַּאהְף <إِلَى الْكَهْفِ> "אל, ב… ; המערה" מרמז לנו שהם כבר ידעו על המערה הזאת והם תכננו ללכת אליה כמקום מסתור.

ואז הם אומרים, <يَنشُرْ لَكُمْ رَبُّكُم مِّن رَّحْمَتِهِ > "ואז יפרוש עליכם ריבונכם מרחמיו". המילה יַנְשֻור < يَنشُرْ > "יפרוש", היא מהשורש: נון – שין – רא, ופירושה המילולי הוא לפרוש משהו לרווחה.

< وَيُهَيِّئْ لَكُم مِّنْ أَمْرِكُم مِّرْفَقًا  > "ויספק לכם את כל צורכיכם". שורש המילה מִרְפַקָ'ה <مِّرْفَقًا> הוא: רא – פא – ק'אף, המשמעות המילולית שלה מרפק'ה היא כלי, ויש לה מספר פירושים:

• 1. הוא ייתן לכם הקלה ונוחות על ידי אמצעים (כמו: אוכל, ביטחון במערה וכו').
• 2. הוא ייצור לכם הקלה ונוחות בתוככם בנוגע למצבכם.
• 3. הוא ייתן לכם אמצעים שיהיו קלים. כלומר אללה יעשה שהכול יהיה קל.

לסמוך על אללה: המשמעות האמיתית של תַוַכֻּול

באיה הזאת אנחנו לומדים על התַוַכֻּול (ביטחון באללה) של הנערים באללה סובחאנהו ותעלה. הם בטוחים כי בעקבות ההקרבה שלהם, אללה ייתן להם מרחמיו והוא יקל על המצב בו הם נמצאים. האיה הזאת מלמדת אותנו שעל מנת להשיג משהו, עלינו להקריב משהו אחר. ואם אנחנו מקריבים זאת בעבור אללה, הוא ייתן לנו משהו טוב יותר מכך.

אם אנחנו רוצה להשיג את האהבה, הרחמים וגן העדן מאללה (סובחאנהו ותעלה), אז אנחנו צריכים לוותר על דברים שאנחנו אוהבים כמו: זמן, מאמץ ואמצעים. ועלינו לעמוד בציוויו. ככל שנוותר על חטאים שאנחנו יותר אוהבים, כך נזכה ביותר רחמים ואהבה מאללה. הנערים הללו תכננו לעזוב את העיר ואת החיים הטובים בה בעבור מערה, מכיוון שהם ידעו שאללה ייתן להם רחמים וייתן להם מִרְפַקָ'ה.

נוסף לכך, אנחנו למדים מהאיה הזאת כי במצבים של סכנה, עלינו לפרוש למקום מבטחים. מכיוון שהנערים בחרו בדרך הזאת וללא אלימות, אללה נתן להם מרחמיו בתמורה.

ולבסוף, אנו שמים לב כי בכל הנוגע לתַוַכֻּול (ביטחון באללה) עלינו לארגן תוכניות. העובדה שהם תכננו קודם לכן למצוא מחסה במערה היא חלק בלתי נפרד מהתַוַכֻּול שלהם. הם עשו את המוטל עליהם ושמו את מבטחם באללה (סובחאנהו ותעלה).

ואללהו אעלם.

–

* ויש המפרשים כי אלה דברי אללה (סובחאנהו ותעלה) אל הנערים, או דברי מנהיג החבורה.

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוק 15

 

לאחר הפסקה קצרה, סדרת התפסיר של סורת אל כאהף חוזרת. אינשאללה אני אצליח לעדכן פוסט מידי יום שישי.

תקציר:

• 1. האם יש הוכחה לסגידה למישהו אחר מלבד אללה?
• 2. העוול הגדול ביותר הוא יצירת שותפים (שירכ) לאללה.

–

 

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

هَٰؤُلَاءِ قَوْمُنَا اتَّخَذُوا مِن دُونِهِ آلِهَةً  لَّوْلَا يَأْتُونَ عَلَيْهِم بِسُلْطَانٍ بَيِّنٍ  فَمَنْ أَظْلَمُ

مِمَّنِ افْتَرَىٰ عَلَى اللَّهِ كَذِبًا  ﴿١٥﴾

"הללו מבני עמנו לקחו אלוה זולתו, מדוע אם כן הם אינם מביאים הוכחה ברורה לאמיתותם? ומי רשע יותר ממי שממציא שקרים על אללה" (סורת אל כאהף – 18, איה 15 ).

הוכחה בדבר סגידה למישהו אחר מלבד אללה?

לאחר שחברי המערה העבירו את המסר של התווחיד (אמונת הייחוד) לבני עמם, הם אמרו לגבי האנשים אשר סוגדים לאחר מאללה : "לַאוְלַא יַאְתֻונַה עַלַייהִם בִּסֻולְטָּאנין בַּיין " < لَوْلَا يَأْتُونَ عَلَيْهِمْ بِسُلْطَانٍ بَيِّنٍ > – "לולא יביאו עליהם בהוכחה ברורה". במשפט הזה למילה עַלַייהִם < عَلَيْهِمْ > "עליהם" , יש שתי משמעויות:

• 1. מדוע הם לא מביאים הוכחה ברורה לקיומם של אליליהם?
• 2. מדוע הם לא מביאים הוכחה ברורה לכך שיש לסגוד להם?

 

המילה סולטאן, אשר מתורגמת כאן כהוכחה, בעלת שלוש פירושים חשובים- כוח, סמכות והוכחה. כלומר הם לא מבקשים סתם הוכחה, אלא הוכחה אשר יש בה חוכמה וסמכות ברורה.

הרי הנערים ידעו שבני עמם מצרפים שותפים לאללה, אולם הם שאלו את שאלתם בצורת שאלה רטורית, מדוע? הם עשו זאת כדי לנער מעצמם כל ספק שיכול להיכנס לליבם בעקבות היותם שייכים לקבוצת המיעוט. כאשר מישהו שייך לקבוצת המיעוט זה הזמן שבו השטן מתחיל להטיל ספקות את תוך הלב, ושאלת השאלה בצורה הזאת חיזקה אותם ואת אמונת הייחוד שלהם: אין אלוה שראוי לסגוד לו זולת אללה.

הלקח מכך הוא שעלינו לדעת את ההוכחות על מנת להישאר איתנים באמונתנו ועלינו לברר ולשאול עליהם ממש כפי שהנערים שאלו. כאשר יודעים את ההוכחות, הספק והבלבול מפנים את המקום לאמת.

 

העוול הגדול ביותר הוא שירכ.

לאחר מכן הנערים שואלים עוד שאלה רטורית- < فَمَنْ أَظْلَمُ مِمَّنِ افْتَرَىٰ عَلَى اللَّهِ كَذِبًا > "ומי רשע יותר ממי שממציא שקרים על אללה?". הפירוש המילולי של ד'ולם < ظلم > הוא: "למקם משהו או מישהו שלא במקומו המתאים". אז כיצד השירכ מהווה ד'ולם? על ידי שיתוף מישהו או משהו נוסף בסגידה עם אללה, אנחנו ממקמים אותו שלא במקומו המתאים. וזו הסיבה שאללה (סובחאנהו ותעלה) אומר בסורת לוק'מאן שהשירכ הוא דול'ם ( רשעות, חוסר צדק, אי הגינות וכד') עצום.

לקח נוסף שאנחנו יכולים ללמוד מהאיה הזאת ובכלל מכל הסיפור של חברי המערה הוא שאדיקות באמונה איננה נמדדת על פי הגיל. למרות גילם הצעיר, הנערים ידעו את המשמעות העצומה ואת העוול הגדול שיש לעשיית שותפים עם אללה. היום לצערנו הצעירים משתמשים בגילם הצעיר כתירוץ לעשיית חטאים "ולעשיית חיים" עד שהם יחזרו בתשובה לעת זקנה. ביום הדין, אללה (סובחאנהו ותעלה) לא ישפוט אותנו על פי הגיל שלנו ולא על פי הגוף או העושר שלנו, אלא על המעשים שלנו ועל מה שהיה בתוך ליבנו.

ואללהו אעלם.

תפסיר סורת אל כאהף: פסוק 14

 

בפוסט הקודם למדנו שעל מנת ליצור תקשורת אפקטיבית מומלץ שניתן תקציר של הדברים שאנחנו הולכים לספר. אז אינשאללה אני אנסה ליישם את הלקח הזה בפוסטים הבאים.

תקציר:

• 1. חישול הלב, מתי אללה עושה זאת וכיצד?
• 2. הדרך לעשות דעווה: קודם כל תווחיד
• 3. הגישה שלנו קובעת את המעמד שלנו, כלומר ככל שנהייה יותר נחושים בהקרבתנו, כך אללה יעלה אותנו בדרגה.

—

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَرَبَطْنَا عَلَىٰ قُلُوبِهِمْ إِذْ قَامُوا فَقَالُوا رَبُّنَا رَبُّ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ

لَن نَّدْعُوَ مِن دُونِهِ إِلَٰهًا لَّقَدْ قُلْنَا إِذًا شَطَطًا  ﴿١٤﴾

"וחישלנו את ליבם כאשר התייצבו ואמרו: ריבוננו ריבון השמיים והארץ ולא נפנה לעבוד אלוה אחר מלבדו שכן [אם נעשה זאת] אז אמרנו שקר גס" (סורת אל כאהף – 18, פסוק 14 )

חישול הלב

וַרַבַּטְנַא <وَرَبَطْنَا> "וחישלנו"- מקור המילה הוא מהשורש: רא – בא – טא , אשר פירושו לקשור משהו בחוזקה. כאשר אללה (סובחאנהו ותעלה) עושה "רבט" ללב של מישהו, פירוש הדבר שהוא נותן לו כוח וסבלנות ומסיר ממנו את הספקות וההיסוסים. וכאשר הלב של מישהו נקשר בחוזקה כזאת, הוא נהייה איתן באמונתו והוא הופך להיות נחוש יותר לומר ולעשות את הטוב. אסחאב אל כאהף (חברי המערה) היו נערים ללא סמכות וכוח. אבל מתי אללה חישל את לבבותיהם? אִידְ' קַ'אמֻו <إِذْ قَامُوا > "כאשר קמו". כלומר כאשר הם נקטו את היוזמה ועשו את הצעד הראשון, אללה חיזק אותם ונתן להם אומץ וביטחון לעמוד מול כולם ולומר להם את האמת – להצהיר על אמונת הייחוד ולדחות את השקר.

הדרך לעשות דעווה: קודם כל תווחיד

אנחנו לומדים מהנערים הללו שהדרך הטובה לעשות דעווה (לקרוא לדרך הישרה) היא קודם כל להציג את ייחודו של אללה לאנשים (תווחיד). כלומר לפני שהם פסלו את עבודת האלילים שהם עושים (שירכ) הם לימדו אותם את התווחיד. הם אמרו: < رَبُّنَا رَبُّ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ لَنْ نَدْعُوَ مِنْ دُونِهِ إِلَـٰهًا >- "ריבוננו הוא ריבון השמיים והארץ, ולעולם לא נפנה לעבוד אלוה אחר מלבדו". ההגדרה של רַבְּ (ריבון) היא למי שברא אותנו, מי שמקיים אותנו ומי שלו אנו שייכים. וכך הם מצהירים על ייחוד הריבונות (תווחיד א-רֻובּובִּיַה). ובחצי השני של המשפט כאשר הם אומרים שהם לא יפנו לאלוהים אחרים הם מצהירים על ייחוד האלוהות (תווחיד אל אֻולוהִיַה).

ולאחר מכן הם אומרים לאנשים שאם הם יקראו למישהו אחר מאללה- לַקַ'דְ קֻ'ולְנָא אִידַ'ן שטַטַא < لَّقَدْ قُلْنَا إِذًا شَطَطًا  > "שכן אז אמרנו שקר גס". שורש המילה שטַטַא הוא: שין – טא – טא, שפירושו המילולי הוא לחצות מעבר לגבולות. והדיבור הזה יוצא מהגבולות של האמת.

אנו למדים אם כן שחברי המערה אומרים בפסוק הזה לאנשיהם שאללה הוא הריבון היחיד והאל היחיד שיש לעבוד אותו. וכל דבר מעבר לכך הוא שקר גס ופשע חמור.

הגישה קובעת המעמד

לקח נוסף שאנו יכולים ללמוד מהפסוק הזה הוא לגבי מידת האמונה של חברי המערה. הם היו נערים צעירים שהקריבו רבות על מנת לשמור על האמונה שלהם. מה הייתה רמת האמונה שלנו כאשר אנחנו היינו צעירים? האמונה שלהם הייתה כל כך יקרה להם עד שהם ויתרו על הרבה דברים למען אללה: הם עזבו את הבתים שלהם, את משפחותיהם, את העיר ועברו למצוא מחסה במערה. הם הקריבו את הקורבן הזה למען אללה, ומה הוא עשה למענם? הוא הזכיר אותם בקוראן וסיפורם מדוקלם בפיהם של מיליארדים לאורך השנים! הלקח החשוב שיש ללמוד מכך הוא כאשר אנחנו מקריבים משהו למען אללה, הוא יגן עלינו ויעלה את דרגתנו מעל כולם.

בנוסף לכך, חברי המערה היו צעירים אשר קמו להגן על האמת. לעבוד את אללה בגיל צעיר זוהי משימה מיוחדת וקשה במיוחד. זו גם הסיבה לכך שאללה מזכיר את העובדה שהם היו נערים צעירים (פיתיא) כמה פעמים בסורה, שכן אללה אוהב יותר מכל את האנשים אשר סוגדים לו ומתפללים לו כבר מגיל צעיר.

ואללהו אעלם.