ידע בפעולה

ليس العالم الذي يعرف الخير والشر

إنما العالم الذي يعرف الخير فيتبعه،

ويعرف الشر فيجتنبه

~ سفيان بن عيينة ~

(أبو نعيم , حلية الأولياء)

" אין המלומד הוא מי שמבדיל בין הטוב לבין הרע.

אלא המלומד הוא מי שיודע את הטוב ופועל על פיו

ומי שיודע את הרע ומתרחק ממנו.".

~ סופיאן איבן עויינה ~

(מתוך חילאית אל אווליאא')

כוח השתיקה

אחד החדית'ים המפורסמים של הנביא מוחמד עליו השלום הוא:

من كان يؤمن بالله واليوم الآخر فليقل خيرا أو ليصمت

"כל מי שמאמין באללה וביום הדין, שיאמר את הטוב או יישאר בשקט" [סחיח אל בוכארי ומוסלים]

אם ננתח את החדית' הזה על פי המילים שלו בשפה הערבית, נמצא כי מדובר בחדית' מאוד משמעותי.

הדבר החשוב הראשון שיש לשים לב אליו בטקסט, הוא השימוש של הנביא מוחמד עליו השלום במה שנקרא בערבית  'לָאם אַלְ אַמְר' – ל' הציווי. ל' הציווי מופיעה בשתי המילים: פַלְיַקֻ'לְ – "שיאמר" ו-לִיַצְמֻתְ – "יישאר בשקט".

כלומר הנביא מוחמד עליו השלום לא רק מייעץ למאמינים, אלא זהו ציווי והוראה לומר רק את מה שטוב או לשתוק.

הדבר החשוב השני בחדית' הזה מהפרספקטיבה הלשונית, הוא הבחירה המיוחדת של המילים. בנוסח הזה של החדית', הנביא מוחמד עליו השלום אומר- " שיאמר טוב או לִיַצְמֻתְ ". ולעומת זאת בחדית' מהימן נוסף, הנביא מצוטט כמי שאומר: " שיאמר טוב או לִיַסְקֻתְ ". המילה יַצְמֻת באה מהמילה צַמְת והמילה יַסְקֻת באה מהמילה סֻוקֻות, ושתיהן מתורגמות כשתיקה. אבל מה ההבדל בין המילים הללו ואיזו מהם בעלת משמעות חזקה יותר?

למרות שברוב הפעמים בשפה הערבית משתמשים בשתי המילים הללו לסירוגין כדי לתאר שתיקה, ישנו הבדל משמעותי בין שתיהן. בעוד שסֻוקֻות מייצג מישהו שיש לו את היכולת לדבר אבל הוא לא עושה זאת מתוך בחירה, צַמְת מייצג אדם שאין לו אפילו את היכולת לדבר, ממש כמו אדם אילם. הסוג הזה של שתיקה לא נובע מתוך בחירה, אלא מתוך כך שהשתיקה היא בעצם האופציה היחידה.

אם כן על פי גרסת החדית' הזה, הנביא מוחמד עליו השלום אומר שעל המאמינים לומר את הטוב או לשתוק, עד כדי כך אפילו שיהיו כמו האדם האילם שאין לו את היכולת לדבר, וההישארות בשקט היא כל מה שיש באפשרותו לעשות. סובחאנאללה, כמה אנשים באמת מיישמים את הדבר הזה היום?

פירוש קצר של החדית'

האימאם א-שאפיעי אומר כי הפירוש של החדית' הזה הוא שאם האדם רוצה לדבר, עליו לומר רק את מה שטוב. אך אם הוא יודע בבירור כי הדיבור שלו יכול לגרום לנזק, עליו להימנע מכך ולהישאר בשקט.

השייח' סאלח איבן עות'יימין אומר כי זה כאילו שהנביא מוחמד עליו השלום אומר לנו, 'אם אתם באמת מאמינים באללה וביום הדין, עליכם לדבר רק את הטוב או לשתוק'.

בנוסף לכך הוא ממשיך ומונה כמה מהתועלות שבחדית' הזה,

השתיקה מחויבת אלא אם כן יש טוב בדיבור של האדם. הדיבור של האדם מחולק לשלושה סוגים:

• חַ'יְיר (טוב): זה מה שהחדית' הזה מצווה עליו.
• שַׁרְ (רע) : זהו סוג הדיבור האסור והמגונה.
• לַעְ'ו (שווא) :  סוג הדיבור הזה הוא לא טוב ולא רע בעיקרו. כלומר אין איסור על האדם לדבר לַעְ'ו אך מומלץ לו להישאר בשקט ולהימנע מכך.

כמאמר הפתגם הנודע: "אם הדיבור שווה כסף, השתיקה שווה זהב".

דבר נוסף שאנו לומדים מהחדית' הזה הוא החשיבות הגדולה שיש לשמירה על הלשון. הנביא מוחמד עליו השלום אמר פעם לסחאבי מועאד' (רדיאללהו ענהו), "והאם לא אומר לך מה שולט על הכל?" אמרתי, "כן שליחו של אללה". ואז הוא החזיק את לשונו ואמר: "רסן את זה". אמרתי, "הוי שליחו של אללה, האם נעמוד לחשבון על הדברים שנאמר?" , הוא אמר, "שאמך תשכול אותך! האם יש משהו שממוטט אנשים על פניהם (או על אפיהם) לתוך הגיהינום יותר מאשר עליצות לשונותיהם?" [סונן א-תירמיד'י, סחיח]

שימו לב אם כן לדברים שאתם אומרים. השתדלו מאוד לומר את הטוב והתרחקו מדיבורים רעים וחסרי טעם. אמצו את כוח השתיקה אל לשונותיכם והדבר יטיב עמם בעולם הזה ובעולם הבא.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

מי יבריא את האנשים?

 

المال داء هذه الأمة والعالم طبيب هذه الأمة

فإذا جر العالم الداء إلى نفسه فمتى يبرىء الناس

- سفيان الثوري -

[سير أعلام النبلاء]

 

"הממון הוא המחלה של האומה הזאת והמלומד הוא הרופא של האומה הזאת.

ואם המלומד יביא את המחלה אל עצמו, מי יבריא את האנשים?"

- סופיאן א-ת'וורי –

[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' - "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

פניני חוכמה מהקוראן (11) : לכידות ועקיבות

 

הפוסט של היום עוסק בלכידות ובעקיבות של הסורות בקוראן אחת עם השנייה ואני אנסה לתת לכם מספר דוגמאות כדי להראות כיצד העקיבות הזאת נשמרת.
הפעם היחידה בקוראן שבה סיפורו של אדם (עליו השלום) מופיע פעמיים אחד אחרי השני היא בסורת אל איסראא' (הסורה ה- 17 בקוראן) ובסורת אל כאהף (הסורה ה-18 בקוראן). סיפורו של אדם עליו השלום מוזכר בעוד בכמה וכמה סורות בקוראן – כמו למשל בסורת אל אעראף או בסורת אל בק'רה – אבל רק בשני הסורות הללו הוא מוזכר בעקיבות באמצע כל אחת מהן.

הסיפור בשתי הסורות מתחיל באופן דומה:
 

وَإِذْ قُلْنَا لِلْمَلَائِكَةِ اسْجُدُوا لِآدَمَ فَسَجَدُوا إِلَّا إِبْلِيسَ…
"וכאשר אמרנו למלאכים: השתחוו לאדם! והם השתחוו פרט לאיבליס…" ( אל איסראא' 17:61 , אל כאהף 18:50).

השוני בא לידי ביטוי בהמשך של כל איה.

"סגדתי לאללה חמישים שנה"

 

عبدتُ اللهَ خمسين سنةً، فما وجدت حلاوَةَ العبادة حتى تركتُ ثلاثة أشياء

تركتُ رِضى النّاس حتى قَدَرتُ أن أتكلَّمَ بالحقِّ

وتركتُ صحبةَ الفاسقين حتى وجدتُ صحبَةَ الصالحينَ

وتركتُ حلاوة الدنيا حتى وجدتُ حلاوةَ الآخرةِ

- أحمد بن حرب –
[سير أعلام النبلاء]

"סגדתי לאללה חמישים שנה. ולא יכולתי למצוא את המתיקות בסגידה עד אשר זנחתי שלושה דברים:

זנחתי את חיפוש הקבלה מהאנשים על מנת שאוכל לומר את האמת.

וזנחתי את חברת החוטאים עד אשר מצאתי את חברת ההגונים.

וזנחתי את מתיקות העולם הזה, עד אשר מצאתי את מתיקות העולם הבא".

- אַחְמַד אִיבִּן חַרְבּ –

[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' - "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

"השבח לאללה על האסון הזה"

 

إني لأصاب بالمصيبة فأحمد الله عليها أربع مرات أحمد إذ لم يكن أعظم منها وأحمد إذ رزقني الصبر عليها وأحمد إذ وفقني للاسترجاع لما أرجو من الثواب وأحمد إذ لم يجعلها في ديني.

- شريح القاضي –
[سير أعلام النبلاء]

"כאשר נופל עלי אסון, אני משבח את שמו של אללה על כך ארבע פעמים: אני משבח אותו על כך שזה לא היה גרוע יותר, אני משבח אותו על כך שהוא נתן לי את הסבלנות לעמוד בכך, אני משבח אותו על כך שהוא אפשר לי לומר את האיסְתירְגַ'אע* בתקווה לגמול ואני משבח אותו על כך שהוא לא נתן לכך להפוך לאסון בתוך הדת שלי".

- שורייח אל ק'אדי –
[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' - "קורות האישים הנכבדים" - לאימאם א-דאהבי]

—

* אמירת האיסְתירְגַ'אע היא בכך שכאשר נופל אסון על המוסלמי עליו לומר: "אכן אנחנו שייכים לאללה ואל אללה נשוב", קראו עוד על כך בפוסט הזה.

פניני חוכמה מהקוראן (10) : העצמה והחלשה של הצהרה

 

בשפה הערבית, ישנם מספר כלים ואפשרויות שבאמצעותם ניתן להוסיף עוצמה להצהרה מסוימת או להחליש אותה.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר בקוראן:

وَلَئِن مَّسَّتْهُمْ نَفْحَةٌ مِّنْ عَذَابِ رَبِّكَ لَيَقُولُنَّ يَا وَيْلَنَا إِنَّا كُنَّا ظَالِمِينَ  ﴿٤٦﴾

"ואם נגעה בהם נשיפה מעונשו של ריבונך, הם ללא ספק יאמרו: אוי לנו, כי אכן היינו בני עוולה" (סורת אל אנביאא' – 21, איה 46 ).

שימו לב כיצד החלק הראשון באיה מתחיל:

לַאִין < لَئِن > – "אם". משפט העוסק במציאות, נמצא בעוצמה גבוהה יותר ממשפט אשר עוסק באפשרות. ולכן כבר מההתחלה אנחנו רואים כי מדובר בהחלשה של ההצהרה- "אם זה יקרה", כלומר זה לא קורה עדיין.

מַסַּתְהֻום < مَّسَّتْهُمْ > – "נגעה בהם" , המילה הזאת מיוחדת בשלושה מובנים. ראשית זוהי מילת פועל (פִיעְל). מבחינה דקדוקית, כאשר הצהרה מתחילה במילת שם (אִיסִם) היא בעלת עוצמה חזקה יותר מאשר הצהרה אשר מתחילה בפועל. לכן גם המילה השנייה הזאת במשפט היא בעלת עוצמה מוחלשת. שנית, המילה עצמה  היא בזמן עבר- כלומר זה כבר היה. מילים בזמן הווה ובזמן עתיד הם מתמשכים ולכן בעלי עוצמה גבוהה יותר, אבל מילה בזמן עבר היא בעוצמה מוחלשת.

המובן השלישי מתייחס לפירוש המילולי של המילה. ישנם מספר מילים בשפה הערבית כדי לתאר את פעולת הנגיעה או ההכאה. למשל "דַרַבַּה" (שפירושה להכות) או "לַקִ'יַא" (שפירושה לפגוש או להתנגש), אבל המילה באיה הזאת היא אחת המילים החלשות ביותר בשפה הערבית לתיאור נגיעה-  מַסַּ < مَّسَّ > והפירוש שלה הוא משהו שבקושי נוגע.

כבר בשתי המילים הראשונות של האיה אנחנו רואים שהיא מתחילה בפתיחה החלשה ביותר למשפט, במבנה ובזמן החלש ביותר למשפט ובתוכן החלש ביותר.

ואז אללה אומר:

נַפְחַתַן < نَفْحَةٌ > "נשיפה ; משב רוח". נפחה זוהי מילה לתיאור רוח קרירה אשר בקושי מרגישים בה. אם זו הייתה רוח חמה, המילה אשר הייתה מופיעה היא לַפְחַתַן <لفْحَةٌ>.  כלומר ההצהרה הזאת הולכת ונחלשת ממילה למילה- גם אם הנשיפה הקרירה הקטנה ביותר נגעה בהם פעם אחת…

ואיזו נשיפה? מִן עַדָ'אבּ < مِّنْ عَذَابِ > "מעונש". צירוף המילה "מן" הוא עוד דרך להביא להחלשת המשפט מכיוון שמדובר בחלק מהעונש ולא מכולו. והמילה עַדָ'אבּ (עונש) בניגוד למילה  אל עַדָ'אבּ (העונש) היא במבנה לא מיודע אשר גם הוא מחליש את ההצהרה.

עונשו של מי? אללה (סובחאנהו ותעלה) לא אומר: "מעונשו של אללה" או "מעונש הגיהינום", אלא הוא בוחר את המילה רַבִּיכַּ < رَبِّكَ > "ריבונך". כאשר בוחנים את המילה ריבון בקוראן, ניתן לראות שהיא מופיעה לעיתים קרובות בהקשר של רחמים. הריבון הוא הבעלים, המפרנס, המספק, המטפח, התומך וכדומה. כלומר כאשר אללה (סובחאנהו ותעלה) מתאר את העונש, הוא בוחר בשם הרך ביותר ואף יותר מכך הוא אומר: ריבונך, כלומר "הריבון שלך או מוחמד".אללה יכול היה להגיד "ריבון העולמים", "ריבון השמיים והארץ" אולם הוא מזכיר את עצמו דרך אותו האחד שהוא הרחום ביותר כלפיו- הנביא מוחמד עליו השלום.

החלק הראשון של האיה הזאת אם כן, מראה לנו שאין דרך חלשה יותר מזו להעניש מישהו. מודבר למעשה בעונש מזערי וחלש אשר בקושי נוגע בנו.

ומה לגבי החלק השני של האיה?

< لَيَقُولُنَّ يَا وَيْلَنَا إِنَّا كُنَّا ظَالِمِينَ >

התחילית ל' < لَ > באה לציין את הביטוי "ללא ספק" וכבר באות הראשונה של המילה הראשונה במשפט יש לנו הדגשה והעצמה. אבל המילה הראשונה במשפט היא גם בעלת הדגשה כפולה, מכיוון שבסוף המילה מופיע עוד דגש. אם היינו מתרגמים את המילה הזאת- לַיַקֻ'ולֻנַּא < لَيَقُولُنَّ > באופן מילולי, היינו מקבלים משפט כמו: "ללא ספק הם אכן היו אומרים זאת שוב ושוב".

יַא וַיְלַנַא < يَا وَيْلَنَا > "אוי לנו", הביטוי הזה מופיע בקוראן כאשר מדובר בעונש קשה מאוד או באובדן גדול מאוד. כזה שאין מוצא ממנו.

אִינַּא < إِنَّا > המילה הזאת היא הֵלְחֵם בין שתי המילים – אינ <إِنَّ> שפירושה "אכן", ונא- <نا>שפירושה "אנחנו". האנשים הללו מיואשים מאוד. באופן טבעי כאשר בני האדם מקבלים עונש, הם נוטים להאשים את האחרים. אבל במקרה הזה מדובר בעונש כל כך חמור מבחינתם, עד כדי כך שאין להם יכולת לשקר והם מודים באשמה שלהם ללא ספק.

כֻּונַּא דָ'אלִימִין < كُنَّا ظَالِمِينَ > "היינו בני עוולה". המילה דָ'אלִימִין < ظَالِمِينَ > "בני עוולה" , מופיעה בצורת שם (ולא פועל) ובזמן הווה (ולא עבר). הכאב של האנשים הללו גורם להם לזכור את כל החטאים שהם שכחו לגביהם.

לפני יום הדין, האנשים הללו האשימו את האחרים, אבל אם נשיפה קלה מהעונש תיגע בהם, הם יסבלו מאוד.

בחלק הראשון של האיה אנחנו רואים איך כל מילה מופיעה בצורתה המוחלשת ביותר – על מנת להראות כמה חלש הוא העונש. ובחלק השני של האיה אנחנו רואים איך כל מילה מופיעה בצורה מודגשת ומחוזקת יותר – על מנת להראות כמה קשה הוא הסבל.

וזוהי עוד דוגמה לעומק של האיאת בקוראן, עומק כזה שלא יכול להיות מועבר בשום תרגום לשפה אחרת.

ואללהו אעלם.

—–

לשאר הפוסטים בסדרה

פניני חוכמה מהקוראן (9) : דיאלוגים

 

זהו אחד הפוסטים הארוכים בסדרה, ואינשאללה תהייה לכם הסבלנות לקרוא אותו בעיון.

אחת הדרכים החזקות של הקוראן להפיץ את המסר שלו הוא בעזרת דיאלוגים. בסורות רבות בקוראן, אללה (סובחאנהו ותעלה) מציג דיאלוגים רבים מכל מיני סוגים, כמו למשל: הדיאלוג של אללה עם המלאכים, הדיאלוג של הנביא אברהם עליו השלום עם אביו, הדיאלוג של משה עליו השלום עם פרעה, הדיאלוג של חברי המערה לאחר שהתעוררו ועוד רבים אחרים.

הדבר היפה בדיאלוגים הללו הוא במקום שאללה יאמר לנו מה קרה, הוא מעביר לנו את המידע הזה בצורת דיאלוג על מנת שנוכל לתפוס עוד רבדים של ידע וחוכמה. מאפיין נוסף בדיאלוגים שבקוראן הוא רעיון ה"מעברים". באמצעות המעברים הללו קל לנו יותר, כקהל שומעים, לדמיין את הסצינה שהאיה מדברת עליה.

דוגמה מדהימה של דיאלוג אשר יש בו גם "מעברים" היא הדוגמה מסורת אל-שועראא' (26). זהו הדיאלוג שמתנהל בין משה עליו השלום לבין פרעה. תרגומו של הטקסט לכל שפה אחרת גורם לכך שמידע רב בו הולך לאיבוד. ורק אם נבחן את הטקסט המקורי בערבית נוכל לדלות ממנו את פניני החוכמה.

ראשית, אללה (סובחאנהו ותעלה) פונה אל משה עליו השלום:

وَإِذْ نَادَىٰ رَبُّكَ مُوسَىٰ أَنِ ائْتِ الْقَوْمَ الظَّالِمِينَ  ﴿١٠﴾ قَوْمَ فِرْعَوْنَ  أَلَا يَتَّقُونَ  ﴿١١﴾

"וזכור כאשר קרא ריבונך אל משה לאמור, לך אל עם בני העוולה (10) עמו של פרעה, האם לא תהיה בהם יראה?" (סורת א-שועראא' – 26, איאת 10-11).

قَالَ رَبِّ إِنِّي أَخَافُ أَن يُكَذِّبُونِ  ﴿١٢﴾

"אמר [משה] ריבוני הנני פוחד כי יכחישו אותי" ( סורת א-שועראא' – 26, איה 12 ).

ישנו פחד נוסף שמשה עליו השלום מזכיר לאחר מכן, וזהו הפחד שהם יהרגו אותו בעקבות הפשע שהוא עשה. אולם הדבר הראשון שהוא מזכיר הוא הפחד מכך שיתכחשו לאזהרותיו. הוא פחד יותר מאי השלמת המשימה שאללה נתן לו, מאשר הפחד על החיים שלו. ואז הוא מונה את החסרונות שלו:

وَيَضِيقُ صَدْرِي وَلَا يَنطَلِقُ لِسَانِي فَأَرْسِلْ إِلَىٰ هَارُونَ  ﴿١٣﴾

"וחזי ייצר ולשוני לא תהייה רהוטה, לכן שלח אל אהרון" ( איה 13 ).

משה עליו השלום היה ידוע במזגו החם וכאשר לאדם יש מזג חם, הוא לא יכול להביע את עצמו בצורה ברורה והוא מרגיש כאילו החזה שלו מתכווץ. לכן הוא מבקש מאללה את עזרתו של אחיו אהרון עליו השלום.

وَلَهُمْ عَلَيَّ ذَنبٌ فَأَخَافُ أَن يَقْتُلُونِ  ﴿١٤﴾

"ולהם עלי חטא, וחושש אני שמה יהרגוני" ( איה 14 ).

החטא שהוא מדבר עליו הוא ההרג בשוגג של האיש המצרי אשר הביא גם לבריחתו של משה ממצרים. ההצלחה במשימה נמצאת בעדיפות הראשונה, לכן משה עליו השלום מציע את אחיו שיעזור לו כדי להגשים אותה. אם הוא לא יוכל להתבטא בצורה טובה, אחיו יתערב לטובתו. ואם יהרגו אותו, אז אחיו יחליף את מקומו. מכאן שהחשש של משה הוא לא על חיו אלא על עצירת השליחות.

قَالَ كَلَّا  فَاذْهَبَا بِآيَاتِنَا  إِنَّا مَعَكُم مُّسْتَمِعُونَ  ﴿١٥﴾

"אמר לא ולא! לכו שניכם באותותינו, ואנו עמכם מאזינים" ( איה 15 ).

באיה הזאת, אללה (סובחאנהו ותעלה) מרגיע את משה והוא נענה לבקשתו לשלוח עמו את אחיו. אולם הוא לא אומר לו: "אכן אהרון יהיה שליח". אלא הוא משיב באמצעות מילה אחת < فَاذْهَبَا > "לכו שניכם", שורש המילה הזאת הוא ד'א – הא – בא, ופירושו ללכת. המילה איד'הב < اذْهَب > היא צורת הציווי ליחיד (לך!) והוספת ה- < بَا > מציינת שמדובר בזוג (כלומר: לכו שניכם!). זוהי אחת מהדוגמאות למעברים שדיברתי עליהם בתחילת הפוסט. במקום להשיב במשפט ארוך לבקשתו של משה עליו השלום, הדיבר של אללה מדויק ותמציתי ומהמילה היחידה הזאת, אנו מבינים שאהרון עליו השלום נצטווה גם הוא ללכת כשליח אל פרעה.

בחלק השני של האיה, אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר, "ואנו עמכם מאזינים". המשפט הזה מרמז לנו שהדיאלוג הבא שאנחנו עומדים לשמוע הוא דיאלוג מאוד חשוב. מדוע? מכיוון שאללה בעצמו מדגיש שהוא ישמע אותו. בניגוד למילה מוסמיעון שפירושה: "שומעים", המילה שאללה משתמש בה כאן היא מוסתמיעון < مُّسْتَمِعُونَ > שפירושה: שומעים בקשב רב ומקרוב.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אם כן מצווה על משה ואהרון עליהם השלום:

فَأْتِيَا فِرْعَوْنَ فَقُولَا إِنَّا رَسُولُ رَبِّ الْعَالَمِينَ  ﴿١٦﴾

"בואו אל פרעה ואמרו: אנו שליח ריבון העולמים" ( איה 16 ).

המילה רסול < رَسُولُ > "שליח" היא בצורה של יחיד כאן, כדי להראות לנו שלמרות שמדובר בשני שליחים, הם בעצם מהווים יחידה אחד שלא ניתן להפריד ביניהם.

בואו ננסה כעת לדמיין את הסיטואציה המדוברת: משה עליו השלום בעיניהם הוא פושע נמלט , ואהרון עליו השלום הוא נתין המלך אשר שייך למעמד הנחות ביותר. שניהם הולכים אל פרעה, ישירות אל תוך הארמון, והם אומרים לו שהם השליחים של ריבון העולמים. הרי פרעה כבר טען קודם שהוא ריבון העולמים! כבר במסר הראשוני פרעה מרגיש שהוא מותקף. ואם לא די בכך, הם ממשיכים ואומרים:

أَنْ أَرْسِلْ مَعَنَا بَنِي إِسْرَائِيلَ  ﴿١٧﴾

"שלח עימנו את בני ישראל" ( איה 17 ).

זה כאילו הם באים ואומרים לפרעה: דבר ראשון לידיעתך, יש ריבון אחר ממך והוא ריבון העולמים. ודבר שני, שלח איתנו את בני ישראל, אלו שאתה משעבד לצרכיך. זוהי נשמעת בקשה מאוד גדולה לאדם כמו פרעה.

באיה הבאה לאחר מכן, מתרחש עוד מעבר. הדיאלוג הקודם היה בין אללה (סובחאנהו ותעלה) לבין משה עליו השלום, ואז אנחנו עוברים ישר לסצינה שבה המילים הללו כבר נאמרו לפרעה ואנחנו שומעים על התגובה שלו.

ואיך פרעה מגיב?

قَالَ أَلَمْ نُرَبِّكَ فِينَا وَلِيدًا وَلَبِثْتَ فِينَا مِنْ عُمُرِكَ سِنِينَ  ﴿١٨﴾

"אמר: האם לא גידלנו אותך בינינו מילדות? ושהית בינינו שנים רבות מחייך" ( איה 18 ).

פרעה כלל לא השיב לדבריו של משה. לאחר שהוא אמר לו שהוא שליח ריבון העולמים וביקש ממנו לשחרר את בני ישראל, פרעה  החל מייד לתקוף את אישיותו ונאמנותו של משה. פרעה הוא פוליטיקאי מנוסה והוא מתנהג בהתאם- הוא מדבר על כל הדברים מסביב לנושא הנידון.

פרעה ממשיך ואומר למשה:

وَفَعَلْتَ فَعْلَتَكَ الَّتِي فَعَلْتَ وَأَنتَ مِنَ الْكَافِرِينَ  ﴿١٩﴾

"ועשית את המעשה אשר עשית, ואתה מכפויי הטובה" ( איה 19 ).

פרעה ממשיך בציניות ומזכיר את ה- "מעשה", הוא אפילו לא אומר למשה  "רצחת" או "הרגת", מכיוון שהוא מנסה לערער את משה ולאיים עליו. בשלב הזה בדיאלוג, נראה כי ידו של פרעה נמצאת על העליונה. למרות שהוא לא השיב ישירות למשה, הוא הציג אותו כלא יותר מפושע כפוי טובה ששכח שהוא גדל באותו ארמון שכעת הוא בא להטיף בו.

משה עליו השלום חייב להגיב על הדברים על מנת לחזור מהר למסר שבשבילו הוא נשלח. בגאוניותו הרבה, הוא עונה על טיעוניו של פרעה על פי סדר החשיבות ולא על פי הסדר שהוצג לו:

1.  قَالَ فَعَلْتُهَا إِذًا وَأَنَا مِنَ الضَّالِّينَ  ﴿٢٠﴾ "אמר: עשיתי זאת אז בהיותי עדיין מהתועים" ( איה 20 ). זוהי הנקודה האחרונה שפרעה הציג למשה, אבל היא החשובה ביותר בעבורו. מכיוון שהוא לא הרג את המצרי בכוונה אלא בטעות, והוא מצטער על כך.

2. فَفَرَرْتُ مِنكُمْ لَمَّا خِفْتُكُمْ …﴿٢١﴾ "וברחתי מפניכם כאשר פחדתי מכם…" (איה 21). שימו לב לאומץ שיש לנביא משה עליו השלום, הוא אומר לפרעה בתוך הארמון שלו, ליד כל שריו – < لَمَّا خِفْتُكُمْ > "כאשר פחדתי מכם". כלומר: הוא כבר לא פוחד מהם יותר.

3. …فَوَهَبَ لِي رَبِّي حُكْمًا وَجَعَلَنِي مِنَ الْمُرْسَلِينَ  ﴿٢١﴾ "ונתן לי ריבוני חוכמת משפט ועשה אותי מהשליחים" (איה 21). שימו לב שמשה עליו השלום ממשיך להזכיר את המילה "ריבון"שוב ושוב, והוא אפילו לא משתמש במילה אללה. בדרך הזאת הוא מזכיר לפרעה מי הריבון האמיתי פעם אחרי פעם, וכמו כן הדבר הזה מקל עליו להעביר את המסר ולהפיג את החשש שהיה לו כאשר אללה פנה אליו לראשונה.

4. وَتِلْكَ نِعْمَةٌ تَمُنُّهَا عَلَيَّ …﴿٢٢﴾ "וזוהי טובה אשר נתת לי בחסד…" (איה 22). משה עליו השלום מכיר בחסד של פרעה, אבל :

5. …أَنْ عَبَّدتَّ بَنِي إِسْرَائِيلَ  ﴿٢٢﴾ "…כי שיעבדת את בני ישראל" (איה 22). כאילו משה עליו השלום אומר לפרעה: מה הקשר בין העובדה שגידלת אותי בבית שלך לבין העובדה שאתה משעבד את בני ישראל? האם זה נותן לך את הזכות לשעבד את בני ישראל?! או יותר מכך, העובדה שגדלתי בבית שלך נבעה מלכתחילה מכך ששעבדת את בני ישראל. אם לא היית משעבד אותם והורג את ילדיהם, אני הייתי יכול לחיות בשקט עם משפחתי, כך שמה שעשית בעבורי לא היה ממש  חסד.

יש חור בטיעון של פרעה ומשה עליו השלום לא מהסס לחשוף אותו על מנת לחזור חזרה לעניין שלשמו הוא בא. לאחר שפרעה נדחק לפינה עם התגובה הזאת של משה, הוא מנסה להתאושש:

قَالَ فِرْعَوْنُ وَمَا رَبُّ الْعَالَمِينَ  ﴿٢٣﴾

"אמר פרעה: ומה ריבון העולמים" (איה 23). פרעה משתמש בכוונה במילה מא < مَا > שפירושה "מה" במקום המילה מן < مَن> שפירושה "מי". כאשר משתמשים במילה "מא" מתכוונים בדרך כלל למשהו דמיוני ולא אמיתי וכך פרעה מנסה להוריד מערכו של הריבון האמיתי- ריבון העולמים.

משה עליו השלום שומר על קור רוח והוא עונה בתמציתיות:

قَالَ رَبُّ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَمَا بَيْنَهُمَا  إِن كُنتُم مُّوقِنِينَ  ﴿٢٤﴾

"אמר: ריבון השמיים והארץ ומה שביניהם, אם נכונים אתם להשתכנע" (איה 24). בני עמו של פרעה האמינו שהם הצאצאים של "אל השמש", אבל משה עליו השלום פונה ישירות לאמונותיהם הדתיות ואומר להם שהריבון שלו הוא הריבון של אותו "אל" שיש להם כביכול והוא גם הריבון של הריבון שלהם עלי אדמות- פרעה. משה עליו השלום כבר לא  פונה לפרעה לבדו, אלא הוא פונה גם לקהל שמסביבו ("אם נכונים אתם להשתכנע").

כעת פרעה נעשה מאוד עצבני והוא מרגיש שהתשובה של משה הייתה חד משמעית. אז מה הוא עושה? הוא פונה לאנשים מסביבו על מנת לקבל מהם חיזוק:

قَالَ لِمَنْ حَوْلَهُ أَلَا تَسْتَمِعُونَ  ﴿٢٥﴾

"אמר למי שמסביבו, האם אתם שומעים?" (איה 25). זוהי שאלה רטורית מצדו של פרעה בניסיון להגחיך את משה ואת המסר שלו. ההתקפה של משה היא התקפה נגד פרעה ואם פרעה יאבד את תמיכת האנשים מסביבו הוא יאבד הכל. לכן הוא אומר את המילים לאנשים : "אתם קולטים מה הוא אומר כאן?!" (גם כאן במקום המילה תסמעון שפירושה "אתם שומעים", המילה בשימוש היא תסתמיעון, כלומר: אתם שומעים בקשב רב).

ומה עושה משה? הוא ממשיך בשלו מבלי לסטות מהמסר:

قَالَ رَبُّكُمْ وَرَبُّ آبَائِكُمُ الْأَوَّلِينَ  ﴿٢٦﴾

"אמר: ריבונכם וריבון אבותיכם הראשונים" (איה 26). כלומר הריבון שלי הוא לא רק הריבון של הפרעה הזה, אלא גם הריבון של כל הפרעונים שהיו לפניו, וכך גם של כל אבותיכם מקודם. כעת פרעה ממש נדחק לפינה והוא לא יכול לעשות דבר מלבד רצח אופי:

قَالَ إِنَّ رَسُولَكُمُ الَّذِي أُرْسِلَ إِلَيْكُمْ لَمَجْنُونٌ  ﴿٢٧﴾

"אמר: השליח שלכם אשר נשלח אליכם ללא ספק משוגע" (איה 27 ) . פרעה תוקף את המסר על ידי תקיפת השליח ומקווה להסיט את הדיון מהעיקר. זוהי התנהגות אנושית נפוצה בויכוחים, אבל האיסלאם מלמד אותנו שעלינו לשפוט את המסר ולא את מי שמוסר אותו. דבר נוסף שפרעה עושה זה להגיד: "השליח שלכם", כאילו הוא אומר שהוא בעצם לא נשלח בעבורו.

פרעה קיווה שהטיעון על השיגעון יעבוד, אבל משה עליו השלום ממשיך בשלו:

قَالَ رَبُّ الْمَشْرِقِ وَالْمَغْرِبِ وَمَا بَيْنَهُمَا إِن كُنتُمْ تَعْقِلُونَ  ﴿٢٨﴾

"אמר: ריבון המזרח והמערב ומה שביניהם, אם תשכילו להבין" (איה 28 ). מכיוון שהוא נקרא קודם משוגע, הוא מציע להם להתבונן בשמיים ולהסיק מכך את המסקנות ההגיוניות על פי השכל שלכם. מדוע המזרח והמערב מודגשים כאן? מכיוון שהמצרים נהגו לסגוד לשמש ומשה אומר להם: הריבון שלי הוא הריבון של המקום ממנו השמש זורחת עד למקום שבו היא שוקעת.

דמיינו לעצמכם עכשיו את הזעם שמצטבר אצל פרעה! הקהל החל להקשיב בשקיקה למילים של משה עליו השלום. לפרעה אין ברירה אחרת מאשר לפנות לאיומים:

قَالَ لَئِنِ اتَّخَذْتَ إِلَٰهًا غَيْرِي لَأَجْعَلَنَّكَ مِنَ الْمَسْجُونِينَ  ﴿٢٩﴾

"אמר: אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים" (איה 29 ). הצורה שבה ניסח פרעה את המשפט הזה מראה לנו שיש כבר אנשים שנמצאים במאסר. כלומר כל מי שהתנגד לו או המר את פיו, נשלח לכלא. לקרוא את המשפט הזה הוא כמו לקרוא ספר מבוא במדעי המדינה. ככל שהשלטון צריך יותר כוח שיטור, כך הוא נחשב לחלש יותר. אם פרעה היה צריך לזרוק לכלא את כל מי שהתנגד לו, זה רק מראה כמה מעט הוא שווה וכמה חסר כוח הוא.

משה עליו השלום לא מתרגש והוא מאתגר את פרעה בחזרה:

قَالَ أَوَلَوْ جِئْتُكَ بِشَيْءٍ مُّبِينٍ  ﴿٣٠﴾

"אמר: גם אם אביא לך דבר ברור?" (איה 30 ). עכשיו פרעה לא יכול לדחות את בקשתו של משה מכיוון שהוא כבר גרם לסקרנות אצל האנשים והם רוצים לראות הוכחות. אם משה מבטיח שהוא יביא אותן יש לאפשר לו לעשות זאת. מצד שני, אם ההוכחה שמשה יביא לא תהיה ברורה מספיק (מכל סיבה שהיא), פרעה תמיד יוכל לחזור לטיעון של השיגעון ולהגיד "אמרתי לכם". לכן פרעה אומר:

قَالَ فَأْتِ بِهِ إِن كُنتَ مِنَ الصَّادِقِينَ  ﴿٣١﴾

"אמר: הבא אותו, אם אתה מדוברי האמת" (איה 31 ).

משה עליו השלום מביא מייד שתי אותות:

فَأَلْقَىٰ عَصَاهُ فَإِذَا هِيَ ثُعْبَانٌ مُّبِينٌ  ﴿٣٢﴾ وَنَزَعَ يَدَهُ فَإِذَا هِيَ بَيْضَاءُ لِلنَّاظِرِينَ  ﴿٣٣﴾

"ומייד השליך את מטהו והנה הוא נחש ברור (32) והוציא את ידו והנה היא לבנה לכל הרואים" (איאת 32-33 ).

מכיוון שהאותות הללו היו משהו יוצא דופן, פרעה חוזר להתקפות האישיות:

قَالَ لِلْمَلَإِ حَوْلَهُ إِنَّ هَٰذَا لَسَاحِرٌ عَلِيمٌ  ﴿٣٤﴾

"אמר לנכבדים מסביבו, זהו ללא ספק מכשף בעל ידע" (איה 34 ). פרעה כעת פונה למועצת הנכבדים שמסביבו ולא לכל שאר האנשים כפי שעשה זאת באיה 25. ייתכן שהנכבדים שמסביבו ( שיש להם ידע בכישוף) התרשמו פחות מהאותות הללו ביחס לשאר האנשים. אבל גם אם כן, פרעה מוודא שהם עדיין איתו והוא אומר להם שללא ספק מדובר במכשף מעולה, אולי אפילו כזה שעושה כישופים שלא ידועים לכם. אבל כאן בדיוק הטיעון של פרעה נופל. כיצד ייתכן שהאדם שהוגדר על ידו קודם לכן כמשוגע נחשב כעת לבעל ידע?

פרעה מנסה כעת לגייס את רגשי הנאמנות של הנכבדים:

يُرِيدُ أَن يُخْرِجَكُم مِّنْ أَرْضِكُم بِسِحْرِهِ فَمَاذَا تَأْمُرُونَ  ﴿٣٥﴾

"הוא מבקש לנשל אתכם מארצכם באמצעות כישופיו, אם כן מה עצתכם?" (איה 35 ). הדרך הטובה ביותר להתנגד למישהו שמביא סדר חברתי חדש היא להציג אותו כאיום ביטחוני. פרעה מאחד את כל הנכבדים נגד משה בכך שהוא מציג אותו כמכשף שיגזול מהם את האדמות שלהם. שימו לב לערמומיות של פרעה, משה עליו השלום מעולם לא אמר שהוא רוצה לגרש את המצרים. ההפך הוא הנכון- הוא ביקש מפרעה לשחרר את בני ישראל כדי שהם יעזבו. אבל זה לא חשוב לפרעה, פוליטיקאים מהסוג שלו לא מעוניינים באמת אלא בשמירה על הכוח והשררה.

שימו לב שבסוף האיה הוא אומר : "אם כן מה עצתכם?". איזה מין אל הוא ואיזה מין ריבון הוא שמבקש עצה מהאחרים?! בשלב הזה בדיאלוג פרעה חסר אונים ואין ספק שמול משה, ידו נמצאת על התחתונה.

ובכל אופן, מהי עצת הנכבדים?

قَالُوا أَرْجِهْ وَأَخَاهُ وَابْعَثْ فِي الْمَدَائِنِ حَاشِرِينَ  ﴿٣٦﴾ يَأْتُوكَ بِكُلِّ سَحَّارٍ عَلِيمٍ  ﴿٣٧﴾

"אמרו: דחה אותו ואת אחיו, ושלח קוראים אל הערים (36) למען יבואו אליך בכל מכשף בעל ידע" (איאת 36-37 ). לאחר שהנכבדים ראו כי למשה יש הוכחות ברורות, הם הציעו לפרעה להביא את טובי המכשפים בממלכה. בעוד שהמילה לתיאור מכשף היא סאחיר < سَاحِر > , הם מציעים לו להביא: סחאר < سَحَّارٍ > שפירושו מכשף מומחה ובעל ניסיון.

כעת מתרחש מעבר נוסף בדיאלוג והתיאור מתמקד בהתמודדות של משה עליו השלום עם המכשפים:

فَجُمِعَ السَّحَرَةُ لِمِيقَاتِ يَوْمٍ مَّعْلُومٍ  ﴿٣٨﴾

"וכונסו המכשפים ביום אשר נקבע" (איה 38 ). ההתמודדות של משה עליו השלום עם המכשפים נקבעה כיום חג לאומי. יום שבו התבקשו כל האנשים לגלות הזדהות:

وَقِيلَ لِلنَّاسِ هَلْ أَنتُم مُّجْتَمِعُونَ  ﴿٣٩﴾ لَعَلَّنَا نَتَّبِعُ السَّحَرَةَ إِن كَانُوا هُمُ الْغَالِبِينَ  ﴿٤٠﴾

"ונאמר לאנשים: האם [גם] אתם מתכנסים? (39) אולי ניטה אחר המכשפים אם היו הם הגוברים" (איאת 39-40 ).

נערך מצעד גדול עבור המכשפים והם נחשבו לגיבורים הלאומיים של המצרים. משה עליו השלום לעומת זאת, הוצג כבוגד שחייבים להתנגד לו.

כלפי חוץ, המכשפים טענו שהם עומדים להתחרות עם משה כדי להציל את כבוד האומה. אבל אז מתרחש מעבר נוסף ואנחנו שומעים את הדיאלוג הפרטי שמתנהל ביניהם לבין פרעה:

فَلَمَّا جَاءَ السَّحَرَةُ قَالُوا لِفِرْعَوْنَ أَئِنَّ لَنَا لَأَجْرًا إِن كُنَّا نَحْنُ الْغَالِبِينَ  ﴿٤١﴾

"כאשר באו המכשפים, אמרו לפרעה: האם נבוא על שכרנו אם נהיה אנחנו הגוברים?" (איה 41 ). אללה (סובחאנהו ותעלה) משמיע לנו את הדיאלוג שלהם על מנת להבין את המניעים האמיתיים שלהם- "אתה הולך לשלם לנו כן?" ופרעה משיב שלא רק שהוא ישלם להם, אלא הוא יהפוך אותם לאנשיו הקרובים:

قَالَ نَعَمْ وَإِنَّكُمْ إِذًا لَّمِنَ الْمُقَرَّبِينَ  ﴿٤٢﴾

"אמר: כן, ואתם ללא ספק תהיו מן המקורבים" (איה 42 ). כלומר החמדנות היא גורם משמעותי כאן. בעוד שכלפי חוץ הם הציגו את עצמם כמגני האומה מה שמעניין אותם באמת הוא הכסף והכוח שהם יוכלו להשיג.

 

תחשבו לעצמכם כמה פעמים שמענו על סיפורים כאלה בטלוויזיה או בעיתונים? הקוראן הוא המדיה של כל הזמנים ואללה (סובחאנהו ותעלה) מציג לנו בדיוק כיצד האנשים מתנהגים ומהם הדברים אשר מניעים אותם. באמצעות הדיאלוגים הללו, אנו לומדים כיצד חברות מתנהלות וכיצד שליטים רודנים שומרים על כוחם. מהדוגמה הפשוטה הזאת יש כל כך הרבה דברים ללמוד והפוסט הזה הוא רק ניסיון צנוע להסביר את ההררי הידע אשר נמצאים באיאת הללו. הדיאלוגים שבקוראן נמצאים שם מסיבה מיוחדת וזה מראה לנו כמה עלינו להאזין להם בקשב רב.

הו אללה הנחה אותנו והדרך אותנו להבנה הנכונה של ספר הקוראן.

ואללהו אעלם.

 

מכיוון שהשתמשתי בהרבה איאת בפוסט הזה, לא הוספתי את האודיו ליד כל איה כדי לא להוסיף עוד עומס. במקום זה אני ממליץ לכולכם להאזין למקריא מישארי אל עפאסי -גם אם אתם לא יודעים מילה אחת בערבית. האופן שהוא מקריא את הסורה הזאת הוא פשוט מדהים. סורת א-שועראא' מלאה בדיאלוגים ומתוך 227 האיאת שיש לה, הפוסט הזה עסק רק באיאת 10-42.

(להורדה ישירה)

—-

לשאר הפוסטים בסדרה

נגד הטבע

 

אחד מחכמי האיסלאם אמר:

الإنسان  لا يعاب  بما  في  طبعه  إنما  يعاب  إذا  فعل  بما  في  طبعه

 

"האדם לא מואשם במה שבטבעו, אלא הוא מואשם כאשר הוא פועל על פי טבעו"

 

כאשר חושבים על זה, זוהי הצהרה מאוד עמוקה.

אסור לאדם להביא את טבעו הלא מושלם כתירוץ למעשיו הרעים ותכונותיו הרעות. אין ספק שלכל אדם יש תכונות שליליות ברמה משתנה כמו: קנאה, תאוות בצע, יהירות, עצלות ותשוקה לעשות מעשים רעים. אבל כל אדם נברא גם עם  היכולת להיאבק, לדחות ולשנות את הדברים הללו.

אין זה בלתי אפשרי לזנוח את ההתנהגויות השליליות שאנחנו מוצאים בעצמנו, עלינו רק לזהות אותם ולפעול לשנותם. עלינו לחשוב איזה מין בני אדם אנחנו רוצים להיות, ואז עלינו להיאבק בכל כוחנו בכל הדברים השליליים שמפריעים לנו בדרך.

ייתכן שבראשנו ובליבנו תתחולל סערה, אבל תוצאות המאבק הזה עם הטבע שלנו יצטרכו לבוא לידי ביטוי במעשים טובים.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

אין הוא הזר – لَيْسَ الغَريبُ

 

אין הוא הזר

لَيْسَ الغَريبُ غَريبَ الشَّأمِ واليَمَنِ *إِنَّ الغَريبَ غَريبُ اللَّحدِ والكَفَنِ
הזר אין הוא הזר משאם ומתימן – אכן הזר הוא זר הקבר והתכריכים

إِنَّ الغَريِبَ لَهُ حَقٌّ لِغُرْبَتـِهِ * على الْمُقيمينَ في الأَوطــانِ والسَّكَنِ
אכן לזר יש הזכות לזרותו – על התושבים בתוך המדינה ובבתים

لا تَنْهَـرَنَّ غَرِيـباً حَـال غُرْبَتـِةِ * الدَّهْرُ يَنهَرُهُ بِالذُلِ والْمِـحَـنِ
אל תשלח מעליך את הזר במצב זרותו – הזמן כבר רודף אותו בקושי ובייסורים

سَفَري بَعيدٌ وَزادي لَنْ يُبَلِّغَنـي * وَقُوَّتي ضَعُفَتْ والمـوتُ يَطلُبُنـي
מסעי ארוך וצידתי לא תספיק לי – וכוחי נחלש והמוות קורא לי

وَلي بَقايــا ذُنوبٍ لَسْتُ أَعْلَمُها * الله يَعْلَمُهــا في السِّرِ والعَلَنِ
ונשארו לי חטאים שאין אני יודע אותם – אללה יודע אותם בסתר ובפומבי

مـَا أَحْلَمَ اللهَ عَني حَيْثُ أَمْهَلَني * وقَدْ تَمـادَيْتُ في ذَنْبي ويَسْتُرُنِي
כמה סלחן היה אללה עלי כאשר נתן לי דחייה – ואני הגדלתי חטאי והוא הסתיר אותי

 

تَمُرُّ سـاعـاتُ أَيّـَامي بِلا نَدَمٍ * ولا بُكاءٍ وَلاخَـوْفٍ ولا حـَزَنِ
עוברות שעות חיי ללא חרטה – וללא בכי, לא פחד ולא צער

أَنَـا الَّذِي أُغْلِقُ الأَبْوابَ مُجْتَهِداً * عَلى المعاصِي وَعَيْنُ اللهِ تَنْظُرُنـي
אני הוא זה שנעל את הדלתות בהתעקשות – על החטאים ועינו של אללה צופה בי

يَـا زَلَّةً كُتِبَتْ في غَفْلَةٍ ذَهَبَتْ * يَـا حَسْرَةً بَقِيَتْ في القَلبِ تُحْرِقُني
הוי העבֵרות שנכתבו ברגע של אי זהירות – הוי הצער שנותר בליבי שורף אותי

دَعْني أَنُوحُ عَلى نَفْسي وَأَنْدِبُـهـا * وَأَقْطَعُ الدَّهْرَ بِالتَّذْكِيـرِ وَالحَزَنِ
הניחו לי לקונן על נפשי ולהספידה – ולחצות את הזמן בהיזכרות ובצער

دَع عَنْكَ عِدْلي يا مَنْ كـانَ يَعْدِلُني * لَوْ كُنْتَ تَعْلَمُ مَا بـي كُـنْتَ تَعْذُرُني
הנח לי כעת הו אתה שמאשים אותי – אם היית יודע את מצבי היית פוטר אותי

دَعْني أسِحُ دُمُوعاً لا أنقِطَاعَ لَـهـا * فَهَلْ عَسَى عَبْرَةٌ مِنْهَا تُخَلِصُني
הנח לי לבכות דמעות שאין להן סוף – שכן כעת אין לקח אשר יחלץ אותי

كَأَنَّني بَينَ تلك الأَهلِ مُنطَرِحــَاً * عَلى الفِراشِ وَأَيْديهِمْ تُقَلِّبُنـي
כאילו אני בין משפחתי שוכב – על המזרן וידיהם הופכים אותי

وَقد تَجَمًّعَ حَوْلي مَن يَنُوحُ وَمَن * يَبكي عَليَّ و يَنْعاني و يَنْدُبُنـي
והתאספו סביבי מי שמקונן ומי – שיבכה עלי ומי שהודיע על מותי ונאנח עלי

 

وَقد أَتَوْا بِطَبيبٍ كَـيْ يُعالِجَنـي * وَلَمْ أَرَ الطِّبَّ هـذا اليـومَ يَنْفَعُني
והם באו ברופא למען ירפא אותי – אולם היום הזה לא תהייה תרופה שתועיל לי

واشَتد نَزْعِي وَصَار المَوتُ يَجْذِبُـها * مِن كُلِّ عِرْقٍ بِلا رِفقٍ ولا هَوَنِ
וכאבי החמיר והמוות נשרך אחריו – מכל עורק ללא רוך ולא הקלה  

واستَخْرَجَ الرُّوحَ مِني في تَغَرْغُرِها * وصـَارَ رِيقي مَريراً حِينَ غَرْغَرَني
ויצאה רוחי ממני בגרגוריה – ורוקי הפך מר כאשר גרגרה אותי 

وَغَمَّضُوني وَراحَ الكُلُّ وانْصَرَفوا * بَعْدَ الإِياسِ وَجَدُّوا في شِرَا الكَفَنِ
ועצמו את עיני והלכו כולם והסתלקו – ולאחר הייאוש מיהרו למצוא את התכריכים

وَقـامَ مَنْ كانَ حِبَّ لنّاسِ في عَجَلٍ * نَحْوَ المُغَسِّلِ يَأْتينـي يُغَسِّلُنــي
וקם האהוב מבין האנשים במהרה – להזמין את האדם אשר ירחץ אותי

وَقــالَ يـا قَوْمِ نَبْغِي غاسِلاً حَذِقاً * حُراً أَرِيباً لَبِيبـاً عَارِفـاً فَطِنِ
ואמר: הוי אנשי! השגנו רוחץ מיומן – אציל זריז נבון מוכשר ופיקח

فَجــاءَني رَجُلٌ مِنْهُمْ فَجَرَّدَني * مِنَ الثِّيــابِ وَأَعْرَاني وأَفْرَدَني
ובא אלי אדם מהם והפשיט אותי – מן הלבוש וחשף ובודד אותי

وَأَوْدَعوني عَلى الأَلْواحِ مُنْطَرِحـاً * وَصـَارَ فَوْقي خَرِيرُ الماءِ يَنْظِفُني
ושמו אותי על גבי הלוחות – והחל שאון המים לנקות אותי

وَأَسْكَبَ الماءَ مِنْ فَوقي وَغَسَّلَني * غُسْلاً ثَلاثاً وَنَادَى القَوْمَ بِالكَفَنِ
ושפך את המים מעלי ושטף אותי – שלוש שטיפות וקרא אל האנשים עם התכריכים

وَأَلْبَسُوني ثِيابـاً لا كِمامَ لهـا * وَصارَ زَادي حَنُوطِي حيـنَ حَنَّطَني
ועטפו אותי בלבוש ללא שרוולים – וצידתי נחנטה כאשר חנטו אותי

 

وأَخْرَجوني مِنَ الدُّنيـا فَوا أَسَفاً * عَلى رَحِيـلٍ بِلا زادٍ يُبَلِّغُنـي
והוציאו אותי מן העולם הוי כמה צער! – על מסע ללא צידה לקחת עמי

وَحَمَّلوني على الأْكتـافِ أَربَعَةٌ * مِنَ الرِّجـالِ وَخَلْفِي مَنْ يُشَيِّعُني
ונשאו אותי על כתפיהם ארבעה – מן הגברים ואחרי צועד מי שנפרד ממני

وَقَدَّموني إِلى المحرابِ وانصَرَفوا * خَلْفَ الإِمـَامِ فَصَلَّى ثـمّ وَدَّعَني
והביאו אותי אל המיחראבּ והתרחקו – מאחורי האימאם שהתפלל ונפרד ממני

صَلَّوْا عَلَيَّ صَلاةً لا رُكوعَ لهـا * ولا سُجـودَ لَعَلَّ اللـهَ يَرْحَمُني
התפללו עלי תפילה שאין רכיעה לה – ולא סגידה על מנת שאללה ירחם אותי

وَأَنْزَلوني إلـى قَبري على مَهَلٍ * وَقَدَّمُوا واحِداً مِنهـم يُلَحِّدُنـي
והורידו אותי אל קברי באיטיות – והתקדם אחד מהם להניח אותי במקומי

وَكَشَّفَ الثّوْبَ عَن وَجْهي لِيَنْظُرَني * وَأَسْكَبَ الدَّمْعَ مِنْ عَيْنيهِ أَغْرَقَني
והרים את הבד מפני למען יראה אותי – והדמעות הנשפכות מעיניו הציפו אותי

فَقامَ مُحتَرِمــاً بِالعَزمِ مُشْتَمِلاً * وَصَفَّفَ اللَّبِنَ مِنْ فَوْقِي وفـارَقَني
ואז קם בכבוד יציב והחלטי – ויישר את הלבנים מעלי ונפרד ממני

وقَالَ هُلُّوا عليه التُّرْبَ واغْتَنِموا * حُسْنَ الثَّوابِ مِنَ الرَّحمنِ ذِي المِنَنِ
ואמר: שפכו עליו את העפר והרוויחו – את הגמול הטוב ביותר מהרחמן רב החסד

 

في ظُلْمَةِ القبرِ لا أُمٌّ هنــاك ولا * أَبٌ شَفـيقٌ ولا أَخٌ يُؤَنِّسُنــي
במחשכי הקבר אין כאן אימא ולא – אב רחום ולא אח שינחם אותי

فَرِيدٌ وَحِيدُ القبرِ، يــا أَسَفـاً * عَلى الفِراقِ بِلا عَمَلٍ يُزَوِّدُنـي
לבד ויחיד בקבר, הוי כמה צער! – על ההיפרדות בלא מעשים שיציידו אותי

وَهالَني صُورَةً في العينِ إِذْ نَظَرَتْ * مِنْ هَوْلِ مَطْلَعِ ما قَدْ كان أَدهَشَني
והבעית אותי המבט אשר בעיני ראיתי – ממקום של אימה זה בא והדהים אותי

مِنْ مُنكَرٍ ونكيرٍ مـا أَقولُ لهم * قَدْ هــَالَني أَمْرُهُمْ جِداً فَأَفْزَعَني
מונכּר ונכּיר מה אומר להם? – המחשבה עליהם הטילה אימה בתוכי והחרידה אותי

وَأَقْعَدوني وَجَدُّوا في سُؤالِهـِمُ * مَـالِي سِوَاكَ إِلهـي مَنْ يُخَلِّصُنِي
והושיבו אותי והחלו בשאלותיהם – אין לי אחר מלבדך הוי אלוהי אשר יציל אותי

فَامْنُنْ عَلَيَّ بِعَفْوٍ مِنك يــا أَمَلي * فَإِنَّني مُوثَقٌ بِالذَّنْبِ مُرْتَهــَنِ
לכן הרעף עליי מחילה ממך הוי תקוותי! – שכן אני כבול בחטאי ומרותק על ידיהם

 

تَقاسمَ الأهْلُ مالي بعدما انْصَرَفُوا * وَصَارَ وِزْرِي عَلى ظَهْرِي فَأَثْقَلَني
קרובי חילקו את ממוני לאחר שעזבו אותי – וכעת חטאי על גבי מציקים ומכבידים לי

واستَبْدَلَتْ زَوجَتي بَعْلاً لهـا بَدَلي * وَحَكَّمَتْهُ فِي الأَمْوَالِ والسَّكَـنِ
והחליפה זוגתי בעל לה במקומי – ומינתה אותו על ממוני ומשכני

وَصَيَّرَتْ وَلَدي عَبْداً لِيَخْدُمَهــا * وَصَارَ مَـالي لهم حـِلاً بِلا ثَمَنِ
והפכה את ילדי למשרתים לרצונה – ועושרי הפך להם להנאה חסרת ערך

فَلا تَغُرَّنَّكَ الدُّنْيــا وَزِينَتُها * وانْظُرْ إلى فِعْلِهــا في الأَهْلِ والوَطَنِ
אז אל תיתן לעולם וליופיו להונות אותך – והבט על מעלליו במשפחה ובמולדת

وانْظُرْ إِلى مَنْ حَوَى الدُّنْيا بِأَجْمَعِها * هَلْ رَاحَ مِنْها بِغَيْرِ الحَنْطِ والكَفَنِ
והבט במי שאוסף מהעולם הזה בכמויות – האם נשאר ממנו משהו מלבד קבר ותכריכים?

خُذِ القَنـَاعَةَ مِنْ دُنْيَاك وارْضَ بِها * لَوْ لم يَكُنْ لَكَ إِلا رَاحَةُ البَدَنِ
קח מהעולם את המועט והסתפק בו – גם אם תהיה זאת רק בריאות טובה

 

يَـا زَارِعَ الخَيْرِ تحصُدْ بَعْدَهُ ثَمَراً * يَا زَارِعَ الشَّرِّ مَوْقُوفٌ عَلَى الوَهَنِ
הוי זורע הטוב אתה תקצור את פירותיך – הוי זורע הרוע אתה תמצא את יגונך

يـَا نَفْسُ كُفِّي عَنِ العِصْيانِ واكْتَسِبِي * فِعْلاً جميلاً لَعَلَّ اللهَ يَرحَمُني
הוי נפשי הימנעי מהחטאים והשיגי – מעשים יפים אולי בהם אללה ירחם אותי

يَا نَفْسُ وَيْحَكِ تُوبي واعمَلِي حَسَناً * عَسى تُجازَيْنَ بَعْدَ الموتِ بِالحَسَنِ
הוי נפשי אוי לך! בקשי מחילה ועשי את הטוב – למען תתוגמלי לאחר המוות בדברים הטובים

ثمَّ الصلاةُ على الْمُختـارِ سَيِّدِنـا * مَا وَصَّـا البَرْقَ في شَّامٍ وفي يَمَنِ
ואַחַר התפילה והשלום על הנבחר מנהיגנו – אשר הביא אור בשאם ובתימן

والحمدُ لله مُمْسِينَـا وَمُصْبِحِنَا * بِالخَيْرِ والعَفْوْ والإِحْســانِ وَالمِنَنِ
והתהילה לאללה משכיבנו ומעירנו – בטוב וברחמים ובאיחסאן ובחסד

 

במילים הללו, זיין אל עאבידין- עלי איבן חוסיין איבן עלי איבן אבי טאליב (רדיאללהו ענהום אג'מעין), מזכיר לנו עד כמה כולנו זרים בעולם הזה ועד כמה על כולנו להתכונן למוות.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

על ידע ועושר

 

1. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שהידע ידאג לך, אך  תמיד תצטרך לדאוג לעושר שלך.

2. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שעושר הוא מה שהשאירו אחריהם אנשים הדומים לפרעה והמן, והידע הוא ירושתם ומורשתם של הנביאים עצמם.

3. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שהוצאה של העושר רק תפחית ממנו, ואילו הוצאה של הידע רק תגדיל אותו.

4. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שאצירת העושר למשך זמן רב תפחית מערכו, בעוד שנזק כזה לא יגרם לידע.

5. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שתמיד ישנו פחד שהעושר יגנב, אך לא כך הדבר עם ידע.

6. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שהמחזיק בעושר יכול להיוודע ברבים כקמצן, ואילו המחזיק בידע יוכל להיוודע רק כנדיב.

7. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שעושר נוטה ליצור אויבים, בעוד שידע נוטה לרכך לבבות.

8. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שעושרו הרב של פרעה הביא אותו לומר: "אכן אני ראוי לסגידתכם". בעוד שהידע הרב של הנביא מוחמד עליו השלום הביא אותו לומר: "אכן לא סגדנו לך [הו אללה] כפי שאתה ראוי לסגידה".

9. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שהידע גורם להארה בתוך הלב, ואילו העושר מביא להחשכתו.

10. העליונות בצבירת ידע לעומת צבירה של עושר, היא בכך שבאחרית הימים יהיה זה העושר שלך שעליו תהייה חייב לתת את הדין, ולא הידע שלך.

~ האימאם עלי איבן אבי טאליב (רדיאללהו ענהו) ~