אלחמדולילה

 

א-סאלאמו עלייכום- שלום לכולכם. רציתי להביא בפניכם מאמר מרתק שתירגמתי מאנגלית. הוא קצת ארוך ולעיתים גם קצת מורכב, אבל הוא מאוד מומלץ להבנת ביטוי מאוד בסיסי באיסלאם. אני אף ממליץ לכם לחזור ולקרוא אותו יותר מפעם אחת על מנת שתבינו אותו לעומק. כמו כן, לאחר קריאת המאמר הזה אני מציע לכם לחזור לפוסט על התווחיד ולראות כיצד המילה הזאת- אלחמדולילה, מכילה את כל שלושת מובני התווחיד ביחד.

קריאה נעימה.

"אלחמדולילה" – מופת לשוני בקוראן / נועמאן עלי ח'אן*.

כתיבה על המימדים הלשוניים שבקוראן, לקהל שאין לו בהכרח רקע בתחום הדקדוק הערבי וברטוריקה שלו יכול להיות מאוד מאתגר. לכן עומד לנסות ולנווט מעבר לעיניינים טכניים בשפה, תוך כדי בניית בסיס להבנת הנושא המדובר מבלי להיות מתוחכם מידי.ALHAMDULILAH

המילים 'אלחמדו-לילה' הם ללא ספק שניים מהמילים אשר מובעות הכי הרבה בשפתותיהם של מוסלמים רבים מסביב לעולם. אחרי הבסמלה (כינוי למשפט – בשם האל הרחמן והרחום), זוהי ההצהרה הראשונה אשר מוזכרת בסורת אל פאתיחה – הסורה הראשונה בקוראן. ודרך אחת לבחון את היופי, הדיוק, הגירוי המחשבתי וצחות הלשון אשר מופיעים בקוראן היא לבחון את הסיבה לבחירת המילים הספציפיות בכל פסוק. שכן השפה הערבית היא שפה עשירה, והיא מלאה במילים רבות בעלי משמעות דומה.

למילה חַמְד, אשר מתורגמת לרוב כ- שבח, יש מילים אחיות בדמות: שֻוקֻור, מַדחְ ותַ'נַאְ'.

השוואה בין מַדחְ , חַמְד ותַ'נַאְ'

מדח < مَدح > = שבח + הזכרה של תכונות או מעשים נעלים המיוחסים למישהו או משהו.

בהשוואה ל-

חמד < حَمد > = שבח + הכרה בתכונות ובמעשים הנעשית מתוך אהבה אמיתית, הערצה, כבוד, תודה והערכה.

מדח יכול להיעשות בעבור החיים והמתים, בעבור בעלי בינה (אנשים, מלאכים, שדים) ובעבור חיות.

חמד מופנה באופן ספציפי אך ורק ל'חיים בעלי הבינה' ( الحي العاقل ).

מדח יכול להיעשות לפני מעשה ראוי או אחריו (כלומר כתוצאה ממנו). לכן אפשר גם לעשות מדח למישהו שמעולם לא עשה מעשה טוב בחייו ואי אפשר יהיה לייחס לו אף פעם משהו טוב גם בעתיד.

חמד אפשרי רק לאחר תרומה אצילה וראויה לשבח מסוג כלשהו.

ת'נא' הוא סוג של מדח מרשים יותר, רהוט יותר ומחניף יותר.

לסיכום: כאשר אנו משתמשים בחמד במקום מדח או ת'נא' :

א. אנחנו מכירים בנצחיותו של אללה.

ב. אנחנו מזהים את תכונותיו וסגולותיו כראוים לשבח.

ג. ישנו היבט חשוב של כנות בשבח שלנו הנובע מאהבה והערצה.

ד. איננו רק מכירים בתכונותיו הנעלות אלא אנחנו גם מעריכים אותם כטובה עלינו ומודים לו על כך.

השוואה בין חַמְד לשֻוקֻור

שוקור (תודה) הוא כתוצאה מטובה כלשהי אשר באה על האדם ממישהו אחר.

חמד הוא כתוצאה ממשהו טוב אשר השפעותיו עוברים בהרבה מטובה אחת.

שוקור מיוחס באופן בלעדי לטובות כלשהן והוא לא מכיל הערכה או שבח לתכונות ראויות לשבח. לדוגמא :אנחנו לא מודים למישהו בגלל שהוא חכם או חזק.

חמד הוא בעבור טובות וגם בעבור תכונות ראויות לשבח, גם אם הם לא מועילות לנו באופן ישיר. לדוגמא: אנחנו אומרים אלחמדולילה כאשר אנחנו שומעים שהחבר שלנו קיבל ציון טוב במבחן שלו.

לסיכום:

א. המדח רחב מידי בהיקפו ובשימושו והוא לא מדוייק מספיק.

ב. השוקור צר מידי בהיקפו ושימושו גם לא יהיה מדוייק מספיק .

ג. החמד בניגוד לשוקור ולמדח מכיל בתוכו גם מניע של כנות אמיתית.

המילה אללה בביטוי אלחמדולילה

בשורות שלמעלה, עברנו בקצרה על מספר מילים שבחירתם הייתה משנה לחלוטין את המסר האלוהי- אלחמדולילה. בואו נבחן כעת את המילה 'אללה' עצמה. זהו שם ייחודי שמאפיין את ריבוננו. ומקריאת הקוראן אנו למדים שלו שייכים השמות והתכונות הנעלות**. מדוע אם כן זהו השם שהכי ראוי להשתמש בו בביטוי הזה ולא בשמות כמו: א-רחמן (הרחמן), אל ח'אליק' (הבורא) וכד'? מהסיבה הפשוטה שכל שימוש בשם אחר, יגרום לכך שה-חמד שלו יהיה מזוהה עם יכולת ספציפית או תכונה ספציפית. על ידי השימוש במילה אללה, החמד מיוחס לו באופן בלתי תלוי בתכונה מסויימת או תלוי בכל תכונותיו בו זמנית!

מגוון דרכים לעשות חמד לאללה

השפה הערבית מאפשרת גמישות רבה בתקשורת. כך שישנם דרגות שונות של הֵדְגשים בהם אמירה מסויימת יכולה להיאמר. וישנו מספר רב של אפשרויות שאנחנו יכולים לשנות במבנה המשפט. ביטויים דומים שיכולים להיאמר הם :

אַחְמַדֻ אלּלהַ < أحمدُ اللهَ > "אני משבח את אללה".

נַחְמַדֻ אלּלהַ < نَحْمَدُ اللهَ > "אנחנו משבחים את אללה".

אִחְמַדֻ אללהַ < اِحْمَدُوْا اللهَ > "שבחו את אללה!"

1. כל המשפטים שלעיל הם משפטי פועל (בערבית- ג'ומאל פיעְלִיה). ומבנה המשפט מצביע בהכרח על התרחשות מסויימת שקשורה להם. אלחמדולילה לעומתם הוא משפט שֵמי (ג'ומאל אִיסְמיה) וככזה הוא מהווה צורת הצהרה מודגשת בשפה הערבית הקלאסית. דבר שני, ביטוי כזה מראה על המשכיות, יציבות ותמידיות. ומאפיין נוסף של מבנה המשפט השמי הוא בכך שהוא מעביר מסר החלטי.

2. משפט פועל מייחס תכונה או פעולה לנושא ספציפי. בדוגמאות המוצעות למעלה, "אני" , "אנחנו" ו"כולכם" בהתאמה, הם הנושא הספציפי בכל משפט. אלחמדולילה כמשפט שמי לעומתם, לא מציין נושא וזה מה שעושה אותו הצהרה מקיפה ואוניברסלית. אני, אנחנו, את/ה, אתם/ן, הם/ן , אנשים, חיות, סלעים, עצים ואף כל הבריאה הזאת כלולה בביטוי הזה! דבר נוסף שחשוב לציין בעניין הזה הוא שלא משנה אם מישהו או משהו עושה חמד לאללה או לא, החמד עדיין הוא לאללה.

3. משפטי הפועל שבדוגמאות לעיל מוגבלים על ידי הזמן והיישום. ואילו הביטוי המקורי לא מוגבל על ידי הזמן ויישומו הוא אוניברסלי. על ידי ניסוח הביטוי כ- אלחמדולילה, הדרך שבה עושים את השבח נשמרת לא מפורטת בעוד שבניסוחים של משפטי הפועל השבח מתבצע באמצעות הלשון.

"…وَإِن مِّن شَيْءٍ إِلَّا يُسَبِّحُ بِحَمْدِهِ وَلَٰكِن لَّا تَفْقَهُونَ تَسْبِيحَهُمْ…"

["…ואין יצור (או דבר) אשר לא יהללו בשבחו , ואולם אתם לא תבינו את דברי תשבחתם…" ] – סורת אל איסרא'- 17, פסוק 44.

4. במשפט פועל, ישנה אפשרות לתאר פעולה של נושא מסויים שהנשוא שלה לא היה ראוי לה. למשל במשפט: "שילמתי לו". יכול להיות מצב שהוא כלל לא היה ראוי לכך שאשלם לו. במשפט שמי לעומת זאת, המשמעות היא שהוא בהכרח היה ראוי לכך. השבח לאללה!

5. כאשר אנחנו אומרים אלחמדולילה- השבח לאללה, אנחנו גם מכירים בכך ש- חמד הוא משהו ששייך לאללה, בעוד שבמשפט פועל איננו יכולים לטעון זאת. כאשר אנחנו משתמשים בצורת הציווי- 'שבחו את אללה!' במקום 'השבח לאללה', ישנם מספר חוסרים. ראשית, ישנה תחושה שהשבח הוא בקשה מקהל מסוים. בעוד שכאשר אנחנו אומרים אלחמדולילה, אנו מצהירים כי השבח לא תלוי במענה לציווי או בקשה. כמו כן, המענה יכול לרמז על תגובה אשר באה באופן לא רצוני וחופשי. ואילו אלחמדולילה היא הצהרה חופשית ורצונית אשר נעשית על ידי כל צורות הבריאה.

מדוע יש 'אל' (ה' הידיעה) ב- אַלחַמְדֻו

אלחמדו הוא ביטוי מוחלט יותר ומתאים יותר כפי שאני נוהג להסביר בקורס המבוא שלי. ד"ר פאדיל מנסח במאמרו את ה- אַל כ: < الحمد المعروف بينكم هو لله > כלומר הצורה המובחנת והאוניברסלית של חמד שייכת אך ורק לאללה. ה- 'אל' מייצג גם מובן של שלמות מוחלטת (כל השבח שייך לאללה). ואף אחת מהתכונות הללו לא באות לידי ביטוי בגרסת המילה הפשוטה- חמד.

מדוע לא לומר אִינַּא אלְ חַמְדַ לילּה?

מי ששמע פעם את האימאם בדרשת יום השישי, שמע גם את הביטוי 'אִינַּא אלְ חַמְדַ לילּה' ('אכן השבח הוא לאללה). פירוש המילה- אִינַּא הוא: "אכן, ללא ספק" ומשתמשים בה בשפה הערבית על מנת להדגיש ולחזק הצהרה מסוימת. מהי אם כן הסיבה באי הדגשת השבח לאללה בצורה הזאת בסורת 'אל פאתיחה' ?

ובכן, התשובה לכך היא שבשפה הערבית המשפטים מחולקים ומקוטלגים על פי מספר רב של זוויות ונקודות מבט. אחת מנקודות המבט הללו היא ג'ומלה ח'בריא לעומת ג'ומלא אינשאיא. באופן בסיסי, פירוש ההבחנה הזאת הוא בכך שמשפטים מסויימים בערבית יכולים להיות הצהרתיים (שניתן לשפוט אותם כנכונים או כלא נכונים) או שהם יכולים להכיל בתוכם אלמט רגשי. משפטים מהסוג השני, הם משפטים סובייקטיביים אשר לא מדברים בהכרח על עובדות אלא מכילים רגש בתוך האמירה. וכאשר מוסיפים אִינַּא לאמירה מסויימת, היא יכולה להיות שייכת רק לסוג המשפטים ההצהרתיים ולא ניתן לייחס לה שום מימד רגשי. כלומר עצם העובדה שאנחנו לא משתמשים במילה אִינַּא, המשפט עדיין נשאר אינפורמטיבי והמימד הרגשי הופך להיות תלוי בהקשר שלו.

חישבו על זה כך: אם אוטובוס חולף על פניכם תוך שהוא מפספס אתכם בסנטימטר אחד ואתם אומרים- אלחמדולילה!, אתם לא בדיוק מצהירים על עובדה אלא אתם מביעים בלשונכם רגש פנימי יותר. והבעת הרגש הפנימי הזאת נשמרת, כל עוד אנחנו לא מוסיפים את המילה אִינַּא.

מדוע לא לומר לילהי אל חמד?

במהלך עונת החאג' אנחנו אומרים- 'אללהו אכבר ולילהי אל חמד!' (אללה הוא הגדול ביותר ולאללה השבח). זוהי צורת הקדמה (תק'דים) בדקדוק הערבי אשר משרתת לשם צביעת המשפט בייחודיות. כלומר החמד שייך רק לאללה. השימוש בביטוי הזה מתאים לתקופת החאג' מכיוון שהמסגד המקודש במכה שימש בעבר באופן לא הולם לעשיית שיתוף (ראו שירכ במילון מונחים) עם אללה. לכן אמירת הביטוי בצורה הזאת מביעה הכחשה לכך באופן חד משמעי. צורת ההקדמה משמשת גם כאמצעי להסרת ספק.

אז מדוע אין שימוש בביטוי הזה ב'סורת אל פאתיחה'? מכיוון שהקונטקסט של סורת אל פאתיחה לא מצריך ביטוי להסרת ספק והוא עומד בפני עצמו כתשובה לכל אתגר. כלומר אם מישהו מייחס חמד לאללה והוא מוסיף לו מישהו אחר, עליו ללמוד שהחמד הוא משהו ששייך רק לאללה. סורת אל פאתיחה איננה באה כתגובה או כויכוח לאלו אשר ייחסו לאללה שותפים. אבל הביטוי 'לילהי אל חמד' כן נמצא בקוראן ונוכל למצוא באופן מעניין בסורת אל ג'את'יה :

"فَلِلَّهِ الْحَمْدُ رَبِّ السَّمَاوَاتِ وَرَبِّ الْأَرْضِ رَبِّ الْعَالَمِينَ" ["על כן לאללה השבח, ריבון השמיים וריבון הארץ וריבון העולמים"] אל ג'את'יה – 45, פסוק 36]

הקונטקסט של הפסוק הזה בניגוד לסורת אל פאתיחה, מדבר על הכופרים אשר ייחסו את החיים והמוות למישהו אחר מאללה. לכן כאן ביטוי ההצהרה החד משמעי בדמות 'לילהי אל חמד' מתאים יותר. סורת אל פאתיחה מצהירה על אמיתות אוניברסליות מוחלטות אשר מהוות חלק מהפיטרה המוטבעת בכולנו מלידה. על פי הפיטרה שלנו אין תחרות בין אמונה לחוסר אמונה או בין תווחיד לשירכ. לכן, בסורת אל פאתיחה האמת מוצגת באופן כזה ('אלחמדולילה' ולא 'אינא אל חמד לילה') שאין אפילו רמז או אינדיקציה לכך שיש נקודת מבט נוספת, מכיוון שעל פי ההכרה המוטבעת בכולנו, אין כזאת.

—–

* נועמאן עלי חאן הוא מרצה בכיר לשפה הערבית והוא המייסד והיו"ר של המוסד Bayyinah ללימוד השפה הערבית בקנדה ובארה"ב. המאמר הזה פורסם לראשונה בשפה האנגלית בבלוג- MuslimMatters.

** ראו למשל סורת אל חשְר – 59, פסוקים 21-24.

מודעות פרסומת
  1. yassmin114
    27/01/2009 ב- 17:08

    סאלאמו עאליכום
    אללה יעאטיק אלעאפיא על התרגום.
    תודה על הידע ממש מעניין.
    ולחשוב שכך גם כל מילה בקוראן אל כארים.
    עולם ומלואו. ויותר מכך.

    אל חמדוליללה!

    סאלאמו עאלייכום

  2. nuh
    28/01/2009 ב- 00:07

    סאלאם עליכום יסמין,
    זה הנס של הקוראן ובגלל זה לכל פסוק שנמצא בו קוראים- "איה" (מופת, נס). וכל מילה שנמצאת בו נבחרה במיוחד על ידי אללה (סובחאנהו ותעלה) על מנת שנחשוב ונהרהר במשמעות שיש לה. כשקראתי את המאמר הזה בפעם הראשונה גם אני חשבתי לעצמי- אם המאמר הזה נכתב רק על מילה אחת, מעניין כמה אין לנו מושג על שאר המילים. וזה גם עוד הוכחה לכך שהתרגום הפשוט של הקוראן אף פעם לא מספיק, כי הרבה מהנס שלו הולך לאיבוד.

    אלחמדולילה!

  3. yassmin114
    28/01/2009 ב- 17:28

    סאלאמו עאלייכום…
    אכן, אתה מתכוון "כל הנס שלו…"הולך לאיבוד
    כי גם אם יהיה דיוק מירבי זה לעולם לא יהיה אותו הדבר כמקור הנעלה.
    אבל בתרגום הפשוט שמגיע להציג את האיסלם לאנשים שאינם דוברי ערבית אני אישית חושבת שזה כן יכול לתת איזשהי נקודת הבנה או מבט…
    ברור שבלי כל העוצמה התפארת והקדושה.
    לכן בכל מקרה, צריך ללמוד ערבית….
    והנה שוב חזרנו לאותה נקודה…
    אין ולא יהיה כמו המקור.

    סאלאמו עאלייכום 🙂

    • nuh
      28/01/2009 ב- 17:57

      עליכום א-סאלאם יסמין,
      צפיתי מראש שתהייה לך תגובה כזאת (שתומכת – כמוני – בהפצת תרגומים בכל השפות),
      ולכן גם כתבתי – שימי לב – "הרבה מהנס שלו…" ולא "כל הנס שלו…" 😉
      אני חושב שאין ספק בכך שניתן למצוא תובנות עמוקות גם מהתרגומים של הקוראן, אבל כמו שאמרת…
      הזהב הטהור נמצא במקור.

      ועליכום א-סלאם ורחמתוללהי וברכתוהו.

  4. יואל
    01/02/2009 ב- 14:00

    כיהודי מאמין ושומר מצוות שהתעמק ברבים מהטקסטים המובאים בבלוג זה, רצוני לציין שאם גם מוסלמים רציניים יתעמקו בטקסטים היהודיים שלנו בצורה בלתי אמצעית, הם יגלו – כמוני – שהפערים בין איסלאם ליהדות אינם כה גדולים כפי שניתן לשער, ובמושגי יסוד רבים מדובר בשתי פנים של אותה תפישת עולם דתית, ובוודאי בתפישת אלוהות דומה ביותר.

    לדוגמא: המושג של קידוש השם ומוות על קידוש השם. בהלכה היהודית קיים מושג של "ייהרג אל יעבור" – שאדם מישראל למסור את נפשו ובלבד שלא יעבור על אחד משלושת האיסורים החמורים שהם עבודה זרה (הגדרה רחבה לכל מי שמייחס כח ויכולת כלשהם למישהו אחר זולת אלוהים), גילוי עריות (יחסי מין אסורים כפי שהגדירה התורה) ושפיכות דמים (נטילת חייו של מישהו שלא בהוראת הסנהדרין – דבר נדיר ביותר שכמעט ולא ארע מעולם, שסנהדרין פסקה מוות בדינה).

    כיוון שיהודי הנני וחסיד הנני, אשטח כאן בקיצור נמרץ את ההגדרה החסידית המרחיבה של מושג שכפי שהספקתי לראות הוא דומיננטי מאד גם בעולמו של הקוראן: מושג ה"מוות על קידוש השם". תורת החסידות מציבה כאתגר נעלה יותר מ"מוות" על קידוש השם – "חיים" על קידוש השם.

    פירוש הדבר הוא, שרק לעתים רחוקות ניצבת בפני אדם רגיל הדילמה אם לחיות או למות בשם אידאל האמונה הזה. כמה פעמים ארע שניצב מלך על פרשת דרכים ומתרה בפנייך: זנח את דתך או שתמות? לעתים קרובות הרבה יותר אדם נדרש להכריע באופן אישי "למי הוא שייך", מה חשוב יותר בחייו: הציווי האלוהי הנצחי או דבר-מה פרטי שהוא מאד מעוניין בו כרגע. בסיטואציה כזאת, ויתור על הרצון האישי שקולה כנגד המוות עצמו כי הרצון הוא-הוא חייו של האדם. כשאדם מוותר על רצונו האישי ועושה מצוות אלוהיו בכל רגע נתון נחשב לו הדבר כאילו מסר את נפשו בפועל ממש.

    האם הפסוק "אין אלוה מבלעדי אלוהים (אללה)" אינו זהה לגמרי ל"אין עוד מלבדו" שלנו…? רב הדמיון על השונה. ועוד ועוד.

    אסיים בשאלה שאני מקווה כי תינתן לה תשובה כאן. מניין שואבים ההולכים בדרכי האיסלאם את הרעיון שישנם בעולם מאמינים (מוסלמים) וכופרים (כל השאר), והכופרים אחת דינם: לקבל את האיסלאם או למות? האם זה מעיקרי האמונה המוסלמית או רק פרשנות מאוחרת של פלג כזה או אחר באיסלאם? אצלנו ביהדות, הגם שהיינו רוצים לראות שכולם מאמינים, ישנה סובלנות גדולה כלפי כל מי שאינו יהודי; אין אנו שואפים לגיירו כדי להרבות מאמינים יהודיים – די לנו שיכיר, כמונו, באמת הגדולה של "אין עוד מלבדו". מדוע האיסלאם כה מיליטנטי בעניין זה? אשמח לשמוע תשובה רצינית.

    • nuh
      01/02/2009 ב- 21:23

      שלום רב לך יואל,

      תודה רבה על תגובתך, ברשותך אנסה לענות על שאלותיך בקצרה ולפי מיטב ידיעותיי, שכן התשובות לשאלות שהצגת בכל פסקה יכולות להתפרס על פני עמודים רבים, ואין לי ספק שהם יעוררו עוד שאלות נוספות.

      ראשית, "פערים לא גדולים" זוהי הגדרה סובייקטיבית לדעתי ויש מי שימצאו הבדלים כהבדל שמיים וארץ בין כל הדתות. אולם אומר זאת כך- נח, אברהם, משה, ישוע, מוחמד וכך כל שאר הנביאים והשליחים עליהם השלום, נשלחו בידי בורא אחד, ריבון אחד והוא ריבון העולמים. המסר העיקרי שכולם הביאו הוא המסר בדבר ייחודו של אללה והאזהרה בדבר צירוף שותפים אליו. כך שאכן במובן הזה כל הנביאים והשליחים דומים ואכן אין פערים (ראה פרק 2 פסוקים 284-285 בקוראן).

      אולם הפערים (המשמעותיים לעניות דעתי) מצויים כבר בעצם ההכרה בכל הנביאים שאללה שלח. היהודים למשל, אינם מאמינים בשליחותו של ישוע עליו השלום כנביא. הנוצרים לעומתם, אינם מייחסים לו נבואה כי אם אלוהות. בנוסף לכך, שניהם גם יחד לא מכירים בשליחותו של מוחמד עליו השלום. שתי העמדות הללו נמצאות בסתירה מוחלטת לאיסלאם, אשר מכיר בכל הנביאים גם יחד ובייחודו של אללה ללא שותפים. [הנה סרטון מומלץ בהקשר הזה]
      לכן, למרות שאין זה מוזר שדתות שבאות מאותו המקור יכילו מושגי יסוד משותפים כגון: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" (דברים פרק ו, פסוק ד') ; כך ענה גם ישוע לסופר שבא לשאול אותו על המצווה הראשונה (ראה הבשורה על פי מרקוס, פרק יב, פסוק 29) ; וכך ציווה אלוהים את הנביא מוחמד לאמור: "אמור: הוא אללה אחד, אללה הנצחי, לא ילד ולא הולד, ואין דומה לו אחד" (קוראן, סורת אל איח'לאס -פרק 112 ), הספרים כפי שניתנו למשה וישוע אינם עוד והמסר של שליחותם אבד מן העולם הזה. שכן אללה שולח שליחים כאשר בני האדם סוטים מהדרך הישרה ושליחותו של הנביא מוחמד לאנושות באה לתקן את העוול הזה.

      לגבי מוות על קידוש השם וכו'. החיים על העולם הזה שווים כקליפת השום והם משולים לתענוג קצר וחולף (ראה בקוראן- פרק 3 פסוק 14; פרק 6 פסוק 32; פרק 13 פסוק 26; ועוד פסוקים רבים אחרים), אולם החיים באופן כללי הם משהו קדוש שאסור לפגוע בו (פרק 5 פסוק 32).

      הפסקה אודות ההגדרה החסידית המרחיבה איננה שונה בהרבה מהקונספט של הג'יהאד באיסלאם. הג'יהאד כמאבק, מתחיל בראשיתו בלחימה נגד נפשנו על מנת לשמור על הציווים האלוהיים.

      לגבי הרעיון של מאמינים מול כופרים, עלינו לחזור למהות של המילה 'איסלאם'. האיסלאם (כניעה מוחלטת לרצון אללה) בהגדרתו איננו מתייחס לדת נידחת אשר החלה אי שם במדבריות ערב. הנביא נוח היה כנוע לרצונו של אלוהים, הנביא אברהם היה כנוע לרצונו של אלוהים, וכך גם משה וישוע ומוחמד עליהם השלום. לכן כל אלו היו מוסלמים, וכל נביא המשיך את דרכו של קודמו. כך גם עדת המוסלמים שהלכו בדרכם של הנביאים הללו היו – מאמינים. וכל מי שכפרו והתכחשו לשליחותם נקראו- כופרים. הכפירה הזאת הינה פשע חמור יותר אף מרצח.

      אתה אומר "אצלנו ביהדות", ואני חייב לשאול באיזו יהדות מדובר? האם אנחנו מדברים על המתנאגדים או החסידים? האם אנחנו מדברים על האורתודוכסים או על הרפורמים? ואם דיי בכך שאדם יכיר ש'אין עוד מלבדו', מדוע צריך את כל הקונספט של יהדות ותרי"ג המצוות? ומדוע שאלוהים יבחר קבוצה אתנית אחת על פני כל השאר וינחה רק אותה? האם גם בספר דברים ישנה סבלנות גדולה כלפי מי שאינו יהודי?

      לסיום אומר שאני תמיד משתדל לענות תשובות רציניות. אולם כפי שאמרתי קודם, כל שאלה שהעלת כאן היא לפחות עניין לפוסט בפני עצמו. ועל כך אכתוב אינשאללה כאשר אמצא לי זמן. לבנתיים, על ה'איסלאם המליטנטי' אתה יכול למצוא חומר רב כאן.

  5. טליה
    02/08/2010 ב- 15:33

    האם יש משפט תפילה או ברכה "אשכורו רבוכום" "שבחו את אלוהיכם"? ייתכן ואני טועה במילים והייתי רוצה לדעת אם יש משפט דומה. האם ידוע לך על המינהג להכניס צוצלת למסגד או למקום קדוש מאחר והמייתה דומה למשפט זה?
    תודה על תשובתך

    • nuh
      03/08/2010 ב- 00:12

      הפירוש המילולי של הביטוי "אשכורו רבוכום" הוא הציווי: "הודו לריבונכם". ישנם ציווים דומים רבים בקוראן אשר מורים למוסלמים להודות לריבונם אללה ולשבח ולהלל אותו. בטרמינולוגיה המוסלמית המילה "שוכור" (הכרת תודה) היא המילה ההופכית ל"כופור" (כפירה) , לכן הקוראן מזהיר מהכפירה ומעודד אותנו להודות לאללה באופן קבוע.

      המנהג להכניס צוצלת למסגד הוא זר לי ולמיטב ידיעתי אין אף פסוק קוראני או אימרה של הנביא מוחמד אשר מעודדת אותנו לעשות זאת. ייתכן וזוהי אמונה תפלה שנכנסה לפולקלור האיסלאמי מתוך מנהגים של עמים שונים.

  6. טליה
    03/08/2010 ב- 22:24

    תודה. ולגבי הצוצלת – קראתי שהיה זה מנהג עממי, לא התכוונתי שישנו איזה פסוק בקוראן לכך. שוב, תודה לך .

  1. 02/04/2009 ב- 11:28

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: