ארכיון

Archive for the ‘עיבאדה’ Category

רמדאן 2010 – תמונות מסביב לעולם

01/09/2010 4 תגובות

בימים אלו אנחנו נכנסים לשליש האחרון של חודש הרמדאן ומאות מיליוני מאמינים ומאמינות מסביב לעולם ממשיכים לצום מזריחת השמש ועד לשקיעה. חודש הרמדאן הוא החודש ה-9 בלוח השנה המוסלמי ומכיוון שהחישוב של הלוח נעשה על פי מחזורי הירח, יוצא כי במקומות רבים (ובעיקר בארץ) זו הפעם הראשונה מזה כ-30 שנה מאז שהוא נופל בעונת הקיץ החמה.

רמדאן הוא החודש המקודש ביותר למוסלמים. זהו חודש של שמחה וחודש של טיהור נפש. במהלך החודש המוסלמים צמים תוך הימנעות מאוכל, שתייה, עישון וקיום יחסים מזריחת השמש ועד לשקיעה. המוסלמים שוברים את הצום באמצעות פרי תמר או כוס מים ולאחר מכן מתיישבים לאכול את ארוחת הערב המסורתית אשר נקראת 'איפטאר'. במהלך כל החודש מומלץ על המוסלמים להרבות בקריאת הקוראן ולהרבות במתן צדקה לנזקקים ולחזק את הקשר שלהם עם בורא העולמים באמצעות תפילה. סוג מיוחד של תפילות שאופייני אך ורק לרמדאן הן תפילות הלילה אשר נקראות 'תארוויח'. אלו הן תפילות רשות אשר מתווספות לחמש תפילות החובה היומיות ולרוב מקיימים אותן בתפילה בציבור בשעות הערב במסגדים.

חודש הרמדאן הוא חודש של רחמים וברכה מאללה סובחאנהו ותעלה. מטרת הצום בחודש הזה היא ללמד את המאמין ענווה, סבלות והקרבה. ולהראות לו שכשם שהוא יכול לוותר על מעשים מותרים למען הצום בחודש הרמדאן. כך הוא יכול לוותר על מעשים אסורים בכל שאר החודשים.

כמידי שנה, The Big Picture – מדור התמונות של 'הבוסטון גלוב' מציג עשרות תמונות מחודש הרמדאן מסביב לעולם. התמונה שתפסה את תשומת ליבי השנה יותר מכל היא התמונה הזאת:

מוסלמי סודני קורא בקוראן ביום שישי הראשון של חודש הרמדאן, בתוך מסגד בכפר קטן ליד חרטום, סודן, ה-13 לאוגוסט , 2010. (צילום: רוייטרס/מוחמד נורדין עבדוללה)

בהזדמנות זאת אני רוצה לאחל – גם אם באיחור מסוים – רמדאן מובארכ לכל המוסלמים באשר הם. מי ייתן ונדע לזהות את הדברים החשובים באמת בחודש הזה ונעזוב אותו בני אדם טובים יותר, עד המפגש הבא אינשאללה.

לצפייה בשאר התמונות.

חודש הרמדאן והנביא יוסף עליו השלום

15/08/2010 8 תגובות

"חודש הרמדאן לשאר החודשים דומה ליוסף (עליו השלום) ולשאר אחיו. כשם שיוסף היה הבן האהוב ביותר על יעקוב (עליו השלום), כך חודש הרמדאן הוא האהוב ביותר על אללה.

נקודה מעניינת לאומת מוחמד (עליו השלום והברכה) להרהר בה היא- אם ליוסף (עליו השלום) היו הרחמים והחמלה לומר: ' …لاَ تَثْرَيبَ عَلَيْكُمُ الْيَوْمَ…' (…אין אשמה עליכם היום…), כך גם רמדאן הוא חודש של רחמים, ברכה, טוב והצלה מן האש.  ומחילה מן המלך, אשר עולה על כל שאר החודשים ומה שנוכל להשיג בהם ביום ובליל.

נקודה נוספת לחשוב עליה היא שאחיו של יוסף (עליו השלום) באו אליו תוך שהם סומכים כי הוא יעזור להם לתקן את חטאיהם הקודמים. ואכן, הוא פגש אותם בנדיבות והוא עזר להם. הוא האכיל אותם כאשר הם היו רעבים, והוא אמר לעוזריו- 'נשאו את חפציהם אתכם על מנת שלא יאבדו אותם'. אם כן, אדם אחד מילא את המחסור בין אחד עשרה האחים, וכך גם חודש הרמדאן הוא חודש אחד אשר ממלא את המחסור במעשינו בכל אחד עשר החודשים. דמיינו את המחסור והליקויים שיש לנו בציות לאללה!

אנו מקווים שברמדאן נוכל לכפר על כל המחסור של שאר החודשים, לתקן את טעויותינו ולחפות עליהם בשמחה ובנחישות בעזרת חבלו של המלך הסולח.

דבר נוסף להרהר בו  – ליעקוב (עליו השלום) היו אחד עשר בנים אשר חיו איתו ואת מעשיהם הוא היה רואה כל הזמן וראייתו לא שבה אליו בעקבות אף בגד מבגדיהם. לעומת זאת, היא שבה אליו בעקבות בגדו של יוסף. ראייתו חזרה במלוא כוחה והוא עצמו חזר להיות חזק לאחר שהיה חלש, ורואה לאחר שהיה עיוור. בדומה לכך, אם החוטא מריח את ריח הרמדאן, יושב עם אלה שמזכירים לו את אללה, קורא בקוראן, מתיידד בשם האיסלאם והאמונה, נמנע מריכולים ודברי סרק, הוא יהיה (בעזרת אללה) בין אלו שנסלח להם לאחר שחטאו, והוא יהיה קרוב יותר לאחר שהיה רחוק. הוא יוכל לראות בליבו לאחר שהיה עיוור, נוכחותו תתקבל בשמחה לאחר שהייתה מתקבלת בתיעוב. הוא יתקבל בברכה לאחר שהתקבל בבוז, יוענק לו ללא הגבלה מבלי מאמץ מצידו, הוא יודרך למשך כל חיו, נפשו תילקח ממנו ברכות כאשר ימות. והוא יבורך ברחמים מאללה כאשר יפגוש אותו והוא יקבל את הדרגה הגבוהה ביותר בגן העדן.

לכן באללה, נצלו את הגדולה שבימים המועטים הללו ובקרוב תראו ברכה שופעת, כמויות גדולות של גמול, ותקופה ארוכה של מנוחה ומרגוע בעזרת אללה.

באללה זהו אכן מרגוע אמיתי…"

*מעובד מספרו של איבן אל ג'אווזי –    "בוסתאן אל ואעיד'ין וריאד א-סאמיעין" עמ' 213-214.

מדוע אנחנו סוגדים לאללה?

14/01/2010 3 תגובות

 

אם מישהו יבוא למוסלמי וישאל אותו: "מדוע אתה סוגד לאללה?" רוב המוסלמים יענו: "אנחנו סוגדים לאללה כי הוא ברא אותנו" או "אנחנו סוגדים לו כי הוא נתן לנו את החיים" וכדומה. למעשה הרבה אנשים יאמרו זאת, אפילו כאלה שאינם מוסלמים. אם נשאל אותם "מדוע אתם סוגדים לאלוהים?" הם יגידו "כי הוא עשה בשבילי כך וכך".

כתוצאה מדרך החשיבה הזאת, עבודת האל והסגידה אליו הופכת בעצם להיות מעין סחר חליפין. בגלל שאללה עשה את זה בשבילי, אני אעשה את זה בשבילו. אולם דרך חשיבה שכזו, היא מוטעית באופן עקרוני בהשוואה לעקרונות האיסלאם.

 la ilaha ila Huאין ספק כי אחת מהסיבות לכך שאנחנו סוגדים לאללה היא להודות לו על כל הדברים שהוא עשה בשבילנו ונתן לנו. אך זוהי רק אחת מהסיבות המשניות לסגידה שלנו. למעשה הסיבה העיקרית לכך שאנו סוגדים לאללה לא קשורה בנו אלא קשורה לאללה סובחאנהו ותעלה עצמו.

 

מהי הסיבה לסגידה?

אנחנו סוגדים לאללה בראש ובראשונה בגלל מי שהוא ולא בגלל מי שאנחנו. אנחנו סוגדים לאללה כי הוא ראוי  לכך שיסגדו לו וכי לו שייכים השמות היפים ביותר והתכונות הנעלות ביותר. בגלל שהוא המושלם והנעלה ואנחנו חסרי השלמות. וכדי להכיר בעובדה שאנחנו לא מושלמים, עלינו להכיר בשלמות שנמצאת בישות מסוימת אשר נמצאת מעל הכול בשלמותה. הישות המושלמת היחידה היא אללה, ולכן כל יצור שנברא ונוצר מכיר בתוך תוכו את השלמות ויודע שהוא איננו מושלם.

לכן אם מישהו ישאל את המוסלמי בעל הידע: "מדוע אתה סוגד לאללה?" תשובתו תהייה: "אני סוגד לאללה כי הוא היחיד הראוי לסגידה". בלי שום קשר למה שהוא עשי לי, לחבריי או לאחרים, הוא עדיין היחיד שראוי לסגוד לו. וזו הסיבה שהקוראן אומר לנו:

وَهُوَ اللَّهُ لَا إِلَٰهَ إِلَّا هُوَ ۖ لَهُ الْحَمْدُ فِي الْأُولَىٰ وَالْآخِرَةِ ۖ وَلَهُ الْحُكْمُ وَإِلَيْهِ تُرْجَعُونَ  ﴿٧٠﴾

"והוא אללה, אין אלוה מבלעדיו, לו התהילה בהתחלה ובסוף, לו המשפט ואליו תוחזרו" (סורת אל ק'סס – 28, איה 70).

כלומר לפני שאנחנו נהיינו 'אנחנו', אללה כבר היה ראוי לשבח, לתהילה ולסגידה, וכך גם הוא יישאר כאשר כבר לא נהייה כאן יותר.

הדוגמה הטובה ביותר להמחיש את הנקודה הזאת היא של האדם הטוב ביותר שנברא על פני כדור הארץ – נביאנו האהוב מוחמד, עליו התפילה והשלום. כאשר באמצע הלילה – בעודו מתפלל לאללה מבלי לדעת אם אשתו עאישה (רדיאללהו ענהא) שומעת אותו – אמר: "סֻובְּחָאנַכַּ לָא אֻוחְסִי תַ'נָאַן עַלַיְיכּ, אַנְתַא כַּמַא אַתְ'נַיְיתַה עַלָא נַפְסִיכּ" – 'הוי אללה כמה נעלה אתה, מעולם לא אשבח אותך מספיק כפי שאתה משבח את עצמך'. ואם זה המקרה עם האדם שאהב אותו יותר מכל וסגד לו יותר מכל, אז מה אנחנו נגיד.

דוגמה נוספת היא הדוגמה של המלאכים. המלאכים הם בריאה מבריאותיו של אללה ואין להם רצון חופשי כמו שיש לבני האדם. מטרתם היחידה בחיים היא לבצע את הציוויים של אללה בלי כל אפשרות אחרת. בעודם מתפללים, מהללים ומשבחים את שמו של אללה – הנביא מוחמד עליו השלום אמר כי השמיים מעלינו חורקים ויש להם את כל הסיבה לחרוק מכיוון שאין בהם אפילו מקום לכף יד אחת פרט לכך שיש מלאך שמזכיר את שמו של אללה, או שהוא עושה לו רכיעה או סגידה. ואללה (סובחאנהו ותעלה) אומר לנו בקוראן שהמלאכים הללו ממשיכים לעשות זאת מבלי לאכול, מבלי להתעייף ומבלי לישון. נסו כעת לדמיין את מספרם העצום ואת משך הזמן שבו הם נמצאים ביקום הזה- הרבה לפני בריאת האדם, ואת משך הזמן שהם ימשיכו להיות בו- הרבה לאחר בני האדם.

אך מה הם יגידו כאשר תגיע שעתם והם יעמדו מול המוות? הנביא מוחמד עליו השלום מספר לנו שהם יגידו: "סֻובּחָאנַכַּ יָא רַבַּנָא מָא עַבַּדְנָאכַּ חָאקַּ'ה עִיבָּאדַתִיכּ" – 'כמה נעלה אתה הוי ריבוננו, לא עבדנו אותך כשם שראוי לעבוד אותך'. ומה יאמר אדם שסגד, עבד והתפלל למען ריבונו 80 או 100 שנה? כיצד הוא ישתווה למלאכים אשר אפילו אינם חוטאים? האם מעשיו יהיו ראויים כפי שראוי לעבוד את אללה?

אם כן אנחנו סוגדים לאללה בעיקר בגלל מי שהוא ולא בגלל מי שאנחנו. אנחנו סוגדים לאללה בגלל מי שהוא ולא בגלל מה שהוא עשה בעבורנו.

אין ספק אולם, שישנן עוד סיבות נוספות לכך שאנו סוגדים לאללה. מהם העובדה שהוא ברא אותנו ואנחנו סוגדים לו על מנת להודות לו על כך, או רצוננו להימנע מעונש הגיהינום ולהגיע לגמול המושלם של גן העדן. אכן אלו בהחלט אינן סתם סיבות, אך הן לא הסיבות העיקריות ולכן לא נפרט אותן עכשיו.

לכן תשובתנו לשאלה, "למה אנחנו סוגדים לאללה" תהייה- 'ישנה סיבה עיקרית אחת ומספר סיבות משניות. והסיבה העיקרית היא- אנו סוגדים לאללה כי הוא היחיד שראוי לסגוד לו'. והסיבה העיקרית אכן מאפילה על כל שאר הסיבות. שכן גם אם אללה לא היה בורא אותנו, את חברינו, או את כל היקום הזה- הוא עדיין היה היחיד נשאר הראוי לסגידה.

אללה סובחאנהו ותעלה אומר בקוראן:

وَآتَاكُم مِّن كُلِّ مَا سَأَلْتُمُوهُ ۚ وَإِن تَعُدُّوا نِعْمَتَ اللَّهِ لَا تُحْصُوهَا ۗ …  ﴿٣٤﴾

"והוא נתן לכם מכל אשר ביקשתם, ואם תאמרו לספור את ברכותיו של אללה לא תוכלו למנות אותם…" (סורת איבראהים – 14, איה 34).

אם בעצם אנחנו לא יכולים לעשות רשימה של כל הברכות הללו, אז איך אנחנו בכלל יכולים להודות על כולן?

 

איך אנחנו סוגדים לאללה?

הדרך בה אנו חיים על העולם הזה באה לידי ביטוי בשלושה דרכים: אמונות שאנו מחזיקים בהן, הצהרות שאנו  אומרים אותן ומעשים שאנחנו עושים. מכאן שהדרך בה אנו סוגדים לאללה היא על ידי- אמונות, הצהרות ומעשים ספציפיים. והחדית' המפורסם של המלאך ג'יבריל מסכם את כל הדברים הללו בצורה מצוינת. למעשה אפשר לומר אפילו שכמעט כל התיאולוגיה המוסלמית יוצאת מהחדית' הזה. בחדית' הזה, אנחנו למדים בראש ובראשונה את החשיבות שיש לשאילת השאלות על מנת לדעת כיצד יש לסגוד לאללה בצורה הראויה ככל האפשר. ואת החשיבות של הפניית השאלה למי שיש באמצעותו הידע לענות עליה. מהו האיסלאם? מהו האימאן? ומה האיחסאן? רק אם נדע את הדברים הללו נדע כיצד יש לסגוד את אללה.

 

איך נוכל לסגוד בצורה הטובה ביותר?

על מנת לדעת כיצד לסגוד בצורה הטובה ביותר, עלינו להבין שמהות הסגידה איננה פירושה לקחת חלק בטקסים חוזרים ונשנים. הרי כל מוסלמי יודע כי עליו להתפלל ולצום, להימנע מאלכוהול ומריבית ולשלם את הזאכאת. אבל לא כולם סוגדים באותה צורה.

למרות שישנן דרכים רבות שבהן נוכל להסביר כיצד יש לסגוד בצורה הטובה ביותר, אחת מהדרכים החשובות ביותר שיכולה לעזור לנו להעלות את המודעות שלנו כלפי אללה סובחאנהו ותעלה היא באמצעות רכישת ידע.

אין דבר יותר טוב מידע כדי לחזק את הרוחניות של האדם ואת הקשר שלו לאללה (סובחאנהו ותעלה). אדם אחד יכול לעמוד בתפילה  ולקבל רק עשירית מהגמול עליה, אדם אחר יכול לקבל רק חצי מהגמול עליה ואילו אדם נוסף יכול לקבל את מלוא כל הגמול. בעבורנו הצופה מן הצד כולם נראים עסוקים בתפילה, אבל כל אחד נמצא בדרגה שונה של קרבה לאללה, קרבה אשר במידה רבה נובעת מן הידע שיש לו על מעשיו.

כאשר אנחנו מדברים על ידע כאמצעי חשוב לסגידה טובה יותר, אנחנו יכולים לפרק את המושג הזה לשני מובנים שונים:

1. "הידע התיאורטי והמעשי של החיים" – הידע התיאורטי יהיה כל מה שקשור לעק'ידה (עיקרי האמונה המוסלמית) והידע המעשי יהיה כל מה ל- פיק'ה (ההלכה המוסלמית).

אם נפתח ספר שקשור לעק'ידה המוסלמית ונקרא על אללה ותכונותיו, על המלאכים, על יום הדין, על גן העדן והגיהינום, או כל ספר שקשור לפיק'ה שבו מפורטים כל הדברים הקשורים לקיום התפילה למשל, המעשים שנעשה בעקבות הידע שנקבל מהספרים הללו, לעולם לא יהיו זהים למעשים שעשינו קודם לכן.

2. "הידע לגבי הברכות" (עילם אל פדאא'יל) – הידע הזה מכיל בתוכו את כל הברכות והמעלות אשר אנחנו מקבלים ממעשים טובים שאנחנו עושים.

אם למשל אנחנו קוראים על חדית' מפי הנביא מוחמד עליו השלום, שבו הוא מספר לנו כי כל טיפת מים שנוגעת בגוף שלנו במהלך הרחיצה לפני התפילה (וודוא') נופלת ולוקחת איתה חטא מסוים שעשינו. הרחיצה הבאה שלנו לעולם לא תהייה כמו הפעם שבה לא ידענו על כך.

הידע הנרכש מ"עילם אל פדאא'יל" משנה בצורה מהותית את הדרך בה אנחנו חושבים על המעשים שאנחנו עושים. וזהו ענף ידע מאוד רחב אשר מכיל בתוכו את כל התחומים בחיינו, מהרגע שבו אנחנו מתעוררים ועד לרגע שאנחנו הולכים לישון.

אחד המקורות המומלצים ביותר להשגת הידע הזה הוא הספר "ריאד א-סאליחין" ("גני הצדיקים") של האימאם א-נאואוי. הספר הזה נכתב במיוחד לאדם הממוצע ואין צורך בדוקטורט באיסלאם כדי להבין אותו. הוא מקבץ בתוכו עשרות חדית'ים של הנביא מוחמד עליו השלום שעוסקים בעיקר בנושאי פדאא'יל. מומלץ לחזור ולקרוא בו וליישם את הדברים הנלמדים בו.

בסופו של דבר, המוסלמים עושים את אותם טקסים ואת אותן פעולות דתיות. אבל תוספת קטנה בידע של מי שעושה אותן, תשנה את אותו האדם ותשפיע רבות על גמולו.

 

מהן הדרגות בסגידה לאללה?

גם התשובה לשאלה הזאת, נמצאת בחדית' הקודם שהזכרנו. החדית' של ג'יבריל מספר לנו שישנם שלוש דרגות של סגידה. הדרגה הראשונה היא איסלאם (מוסלים). הדרגה השנייה היא אימאן (מואמין). והדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה היא איחסאן (מוחסין).

המוסלים הוא מי שעושה את המינימום המתבקש ממנו באיסלאם. הוא מתפלל רק את תפילות החובה, הוא צם רק ברמדאן, הוא מוציא מכספו רק את הזכאת, ואם הוא מסוגל כלכלית ופיזית לנסוע לחג' אז הוא עושה זאת.

ישנו חדית' מפורסם שמספר כי יום אחד ניגש אל הנביא מוחמד אחד מהבדווים ושאל אותו: כמה תפילות עלי להתפלל? הנביא השיב: חמש תפילות. האיש שאל: האם יש עוד משהו? הנביא השיב: לא, אלא אם כן אתה רוצה להוסיף תפילות רשות. לאחר מכן הוא שאל על הצום וכמה פעמים עליו לצום, הנביא השיב: חודש אחד. האיש שאל: האם יש יותר מכך? הנביא השיב: לא, אלא אם כן אתה רוצה להוסיף צומות רשות. וכך הוא המשיך לשאול על כל חמשת עיקרי האיסלאם.

לאחר שסיים עם שאלותיו, הבדווי אמר: אני נשבע באללה כי לא אעשה דבר יותר מהדברים הללו. כאשר הסאחאבא (חבריו של הנביא) שמעו את המילים הללו הם היו בהלם. הם חשבו שהאדם הזה אבוד והוא לא יזכה בכלום אם הוא עושה כל כך מעט.  כאשר שמע אותם הנביא מוחמד הוא אמר להם: אם הוא דובר אמת אז הוא יזכה.

האירוניה היא שבעבור הסאחאבא, לעשות כל כך מעט דברים נחשב למשהו שהוא לא מספיק כדי לזכות בגן העדן. אולם בימינו, אם אנשים רואים אדם כזה שמתפלל חמש פעמים ביום, צם ברמדאן ועולה לרגל לחג', הוא נחשב לאדם מאוד דתי. בכל אופן, אם אנחנו מצליחים לשמור על הדברים הללו, פירוש הדבר שהגענו לדרגה של האיסלאם. אולם אם אנחנו לא עושים את המינימום הזה, אין פירושו שאנחנו כופרים, אלא שהאיסלאם שלנו חסר.

הדרגה הגבוהה יותר מכך היא הדרגה של האימאן. חכמי האיסלאם הגדירו את המואמין כמי שמבצע את המינימום הנדרש ממנו באיסלאם אך הוא גם מוסיף לכך את כל המעשים שנחשבים למומלצים או לסונה . המואמין אם כן, מגיע לדרגתו באמצעות הכמות של מעשיו הטובים – הוא מוסיף תפילות רשות לתפילות החובה, הוא צם בימים נוספים פרט לרמדאן, הוא נותן צדקה בנוסף לחובת הזאכת וכן הלאה.

ולבסוף, הדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע האדם היא הדרגה של המוחסין. והיא: "לעבוד את אללה כאליו הינך רואה אותו, ואולם אינך רואה אותו, אך הוא אכן רואה אותך".

במילים אחרות, המוחסין סוגד לאללה 24 שעות ביממה ללא הפסקה. כלומר דרגת הסגידה שלו מגיעה לדרגת הסגידה של המלאכים. אבל השאלה המתבקשת היא כיצד האדם יכול להגיע לדרגה של המלאכים? האם על המוחסין לצום ולהתפלל כל היום וכל הלילה? האם עליו להימנע מכל הדברים הטובים בעולם הזה ולהתנתק מהחברה בה הוא חי? ישנם כאלה שאומרים שכן. וקבוצות מסוימות באיסלאם, בנצרות ובדתות אחרות כמו בודהיזם, גורסים כי על מנת להגיע לרמה הגבוהה ביותר של סגידה יש להתנזר מכל הדברים המהנים בעולם הזה ולהקדיש את כל הזמן לסגידה ולמדיטציה.

אולם זאת לא הדרך שבה הנביא מוחמד או חבריו הקרובים, ומלומדי האיסלאם אחריהם לימדו את האיסלאם. הם גידלו משפחות, הם יצאו לעבוד, הם אכלו וישנו, והם עשו דברים כמו כל בן אדם אחר. אז כיצד הם הגיעו לדרגה של האיחסאן? כיצד אפשר להגיע לדרגה של המלאכים ועדיין להיות בני אדם עם כל החסרונות הנלווים לכך? כאן בעצם טמון כל היופי בדת האיסלאם. זהו החלק החשוב שרבים מהאנשים לא מבינים, וזהו הדבר אשר מפריד בין המואמין לבין המוחסין.

אם בעבור המואמין, ישנה דיכוטומיה בין קודש לחול בעולם הזה. כלומר על פי ראות עיניו הוא חי על העולם הזה כמו כל אחד, אבל כאשר מגיע הזמן והמקום לסגוד לאללה, הוא עובר מן החול אל הקודש. הרי שלמוחסין אין את החלוקה הזאת וכל דבר נחשב בעבורו לקודש. הוא יכול לעשות מעשה שלכאורה לא נחשב למעשה דתי כמו: לנסוע לעבודה, לאכול, לישון, להתחתן וכד'. אבל הוא עדיין יעשה את זה מתוך מודעות לאללה.

כאשר המוחסין נוסע לעבודתו, הוא מודע לברכות שאללה נתן לו ועל האחריות שהוא הטיל עליו לצאת ולמצוא פרנסה. אם יש לו משפחה אז הוא חושב על החובה שלו להביא להם אוכל, וכשהוא מתיישב לאכול הוא חושב על העעובדה שהאוכל הזה ייתן לו כוח לסגוד את אללה טוב יותר.

בעבור המוחסין לא מדובר בכמות המעשים אלא באיכותם. שכן אי אפשר להבדיל בין המואמין לבין המוחסין אם מסתכלים עליהם, והם עושים את אותה הכמות של סגידה. ההבדל המהותי ביניהם נמצא באיכות המעשים שלהם ובמודעות שלהם לאללה (סובחאנהו ותעלה).

לכן על המוסלמי להיות מודע לכך שאללה רואה אותו בכל דבר שהוא עושה ביום ובלילה, ועליו להפנות את כל מעשיו לאללה (סובחאנהו ותעלה). עליו לנסות ככל שביכולתו להגיע לדרגה של האיחסאן מבלי להיות כבול לשגרה של מעשים מונוטוניים הקשורים לקודש או לחול.

ודבר נוסף שעליו לזכור הוא שאסור לו להמעיט בערכו של אף מעשה טוב שהוא עושה, מכיוון שהוא לא יודע מהו המשקל של המעשה הזה והאם המעשה הזה יוביל אותו לבסוף לגן העדן.

הזכות שלנו למשה (עליו השלום)

 

ביסמיללה וסאלתו וסאלאם עלא רסוליללה,

איבן עבאס מספר כי כאשר הנביא מוחמד עליו השלום הגיע למדינה הוא מצא כי היהודים צמים ביום העשירי לחודש מוחרם. כאשר הוא שאל אותם על כך הם ענו: "זהו יום טוב. זהו יום שבו אללה הציל את בני ישראל מהאויב שלהם. לכן משה צם אותו". הנביא עליו השלום השיב: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם". והוא הורה למוסלמים לצום את היום הזה.

החודש לפני כמה אלפי שנים, אללה הציל את אחד מנביאיו ואת ההולכים עימו מהמדיניות המדכאת של אחד מהעריצים הגדולים בעולם. הנביא משה עליו השלום ובני ישראל שעליהם הוא בא להגן, היו נתונים תחת רדיפה ממושכת וחסרת רחמים עד אשר ניתן היה לחשוב שהסוף לא נראה באופק. אולם כאשר הסוף בכל זאת הגיע והביא לשקיעתו של פרעה, היום הזה נחשב להקלה גדולה ולברכה, עד אשר הוא נקבע כיום צום בדתנו כדי לציין גם את התודה לאללה וגם את הסולידריות שלנו עם אחינו המוסלמים אשר שמרו על אמונתם תחת העריצות.

בעודנו ממשיכים לצום את העשירי לחודש מוחרם כמה אלפי שנים לאחר מכן, אני חושב שזה רק מתאים להוציא מסיפורם של בני ישראל תחת שלטונו של פרעה כמה תובנות רלבנטיות, על מנת להבין ממה באמת בני ישראל ניצלו. אולי על ידי הבאת כמה דוגמאות מהדרכים בהם נהג פרעה לרדוף את בני ישראל, נוכל להסיק כמה דברים בין המציאות שעמדה בני ישראל לפני אלפי שנים לבין המציאות שעומדת בפני האומה המוסלמית היום. ואולי על ידי כך נוכל להעריך טוב יותר, מדוע אנחנו צמים ביום הזה ואיזה מקום צריך לפנות לו בלבנו.

בואו אם כן נבחן כמה משיטותיו של פרעה לפי הקוראן:

1. דמוניזציה

בסורת עא'פיר, איה 26, פרעה אומר: "…הניחו לי להרוג את משה, ולו גם יזעיק את ריבונו. אכן אני חושש שהוא ישנה את דתכם או שיפיץ על הארץ את הרעה".

כאן אנחנו רואים שפרעה מאשים את משה בשתי האשמות: א) הוא רוצה לשנות את דרכי חייכם. ב) הוא רוצה להפיץ הרס ורעה על הארץ. נשמע מוכר? למעשה, משה נשלח על ידי אללה לפרעה בעבור שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של בני ישראל על ידי פרעה, ולקרוא לפרעה לסגוד לבורא. אם כן, המשימה שלו הייתה בדיוק ההפך ממה שפרעה האשים אותו בעוד שפרעה עצמו עשה בדיוק את אותם הדברים בהם הוא האשים את משה. זהו מקרה קלאסי של מה שנקרא בפסיכולוגיה השלכה (תבדקו את זה מעניין).

לאחר מכן, פרעה בצורה אירונית מציב את עצמו כמגן של ה'טוב' אל מול ה'רוע' שמשה מביא עמו: "…אינני מראה לכם אלא רק את מה שאני רואה לנכון, ולא אוביל אתכם אלא בדרך הישר". (סורת עא'פיר – 40, איה 29). ממש כפי שאללה ציין באיה 11 בסורת אל בק'רה: "בהיאמר להם, 'אל תחמסו את הארץ!' יגידו, אין אנו אלא דורשי שלום".

כפי שניתן לראות, המנהג של דמוניזציה והאשמת הקורבן באלימות, שחיתות וכדומה הוא מנהג די עתיק. היום המושגים האופנתיים הם: 'קיצוניות', 'רדיקאליזם', 'טרוריזם' וכדומה. אם פרעה היה יודע את המילים הללו, הוא כנראה היה משתמש בהם נגד משה בעצמו.

2. זלזול

בסורת א-זוח'רוף, איאת 51-53, פרעה אומר: "וקרא פרעה אל בני עמו לאמור: 'הוי בני עמי, האם לא לי המלכות במצרים והנהרות הללו זורמים מתחתי? האם אינכם רואים?  האין אני טוב מחסר הערך הזה אשר לא מדבר ברורות? מדוע לא עוטר בצמידי זהב או באו עמו מלאכים מאוחדים?"

משה הלך לפרעה בגלל שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של האחרים ולקרוא לו לסגוד לבורא. פרעה יודע שאין לו שום טיעון מוסרי או הגיוני לאף אחת מהדרישות הללו של משה. אז המוצא היחיד שלו הוא לזלזל במשה על מנת להסית את תשומת הלב של הציבור מעבר לעובדות. במקום לגשת לדרישות הללו באחריות ובהגינות, הוא מציג את עצמו כסמכות חזקה ומבוססת העומדת מול אדם מגמגם, חלש ומנודה, אשר לא מציע שום יוקרה או מעמד לאותו אדם חסר מזל שיצטרף אליו. כל זאת בניסיון לסתור את הלגיטימיות של הדרישות שנאמרו.

גם היום משתמשים באותה טקטיקה. אנחנו שומעים לרוב כי חלקים מסוימים מהשריעה מתוקפים כמיושנים, ברבריים, לא תרבותיים, לא אנושיים וכדומה. אנחנו תמיד שומעים על הצורך שיש למוסלמים במקומות מסוימים בעולם ללמוד כיצד לחיות במדינות שיש בהם 'חופש' וכדומה. תמיד מלמדים את המוסלמים שהם צריכים לתת לאחרים לפתור את הבעיות שלהם מכיוון שהם חלשים ותלותיים במעצמות ובשום פנים ואופן הם לא  י כ ו ל י ם להסתדר בלעדיהם. על המוסלמים להיות חסרי משמעות, מתגוננים ומתנצלים ועוד ועוד.

שום דבר מזה הוא לא מקרי. זוהי טקטיקה מכוונת אשר שאולה מדרכי הפעולה של לא אחרת מפרעה, והמטרה שלה היא כפולה: ליצור תסביך נחיתות במוחות המוסלמים ובאותה העת ליצור מסך עשן על מנת למנוע מאלו שאינם מוסלמים להימשך לאמת. המסר של משה היה מאוד ברור והגיוני: הפסק מייד עם הדיכוי של האחרים והתחל לסגוד לריבונך. הזלזול של פרעה הוא לא אחרת מאשר פעולה של ייאוש וטקטיקה של מניפולציה כדי לפצות על כך. כפי שמצויין באיה 54: "כך הסית את בני עמו והם צייתו לו…"

3. מאסר

בסורת א-שועארא', איה 29, פרעה אומר: "…אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים".

האיום הזה בא באמצע העימות הפומבי בין משה לפרעה, בעוד שמשה הציג ברהיטות טיעון אחרי טיעון אודות האמונה באל אחד. האנשים החלו לשמוע את המסר המוזר והחדש הזה, ופרעה לא אהב זאת בלשון המעטה. זה היה מסר רדיקלי ('המגיע אל השורש' לפי ההגדרה במילון ולא 'קיצוני'), וזה בדיוק מה שהקריאה לתווחיד הייתה כפי שהוצגה על ידי משה וכל שאר הנביאים. זהו מסר פשוט וחד משמעי לאלו אשר מחפשים ענווה, אך זהו גם מסר ברור ואזהרה לכל מי שחושב שהוא בדרגה של אל, כמו פרעה. הדרך היחידה להשתיק את משה ואת המסר שלו הייתה לכלוא אותו. האיום במאסר תמיד מגיע כאשר ישנם כאלה שמביעים אמונות ועמדות לא פופולאריות, ולא חסרות דוגמאות גם מהאומה המוסלמית בעבר ובהווה. כליאה אם כן, באה כדי לשמש כעוד כלי לדיכוי והכנעה.

לעומת זאת, האיום בכליאה יכול לשמש גם ככלי לכפייה של מעשים מסוימים, בדרך כלל מעשים מבישים מטבעם. בסורת יוסוף, איה 32, אנחנו קוראים כי הנביא יוסוף היה נתון תחת איום מכיוון שהוא סירב לשכב עם אשתו של האדון:  "…אכן שידלתי אותו על נפשי והוא כבש את יצרו. אולם אם לא יעשה כדברי, יושלך ללא ספק לכלא ויהיה מן המושפלים". תשובתו של יוסוף הייתה פשוט לומר: " אמר: ריבוני הכלא אהוב עליי מלעשות את אשר הן מבקשות". וכך קרה, כאשר הוא נכלא בעודו מסרב לציית לדרישה המבישה והבוגדנית: "וכך נראה להם לאחר שהם ראו את האותות לאסור אותו לזמן מה".

מי ייתן ואללה ישחרר את כל המוסלמים הכלואים מתוך דיכוי וכפייה בכל העולם, אמין.

4. החדרת פחד חברתי

בסורת יונוס, איה 83, אללה סובחאנהו ותעלה אומר: "ואיש לא האמין למשה זולת מתי מעט מבני עמו, מתוך חשש מפרעה ונכבדיהם על כך שירדפו אותם…"

פחד הוא אחד האמצעים היעילים ביותר כדי להתמודד עם נוכחות לא רצויה מהעובדה הפשוטה שזהו צעד מניעתי אשר מיועד לשמור את היחיד, הקבוצה או החברה כולה על המשמר. במקום לחכות עד שהמסר מופץ או עד שתנועה מסוימת מפרה את הסטטוס-קוו, קל יותר להפחיד את כולם ולגרום להם ליישר קו עד לקונפורמיות מלאה. במקום לאפשר למשה את החופש ללמד את המסר שלו ולאבד תוך כדי כך מספר רב של תומכים, פרעה מתחיל בקמפיין של הפחדה אשר ידכא כל השפעה או אפילו כל גילוי של סימפטיה כלפי משה ותומכיו. בדרך הזאת, לא רק שמשה לא יוכל להפיץ את המסר שלו, אלא גם לא יהיה שום רמז פומבי לתמיכה במסר שלו. מדוע? מכיוון שהמסר של משה תוקף ישירות את היהירות של פרעה ואת הדיכוי שהוא מפעיל כלפי האחרים. הוא חייב להשתיק את המסר הזה כדי להמשיך את השליטה שלו. כל גילוי ולו הקטן ביותר אשר יכול להפריע לשליטה המוחלטת חייב להיות מזוהה, מבודד ומחוסל. פרעה למעשה הפך להיות מאסטר באומנות השליטה באמצעות טרוריזם. שפירושה: 'השימוש הפוליטי של טרור או הפחדה'.

המילים של סייד ק'וטוב מתארים היטב את מצבו של משה:

לחברה יש היגיון שלטוני ומצב קיים, הלחץ שלה חזק, והמשקל שלה כבד על כל אחד אשר לא מוגן על ידי חברים חזקים בחברה או על כל מי שמאתגר אותה ללא עוצמה מספקת… האדם אשר עומד מול כיוונה של החברה – מול ההיגיון השלטוני שלה, מול הסטנדרטים שלה, מול התפיסות שלה, מול חוליה וסטיותיה – ימצא את עצמו זר וחסר אונים אלא אם כן הסמכות עליה הוא נשען באה ממקור חזק יותר מאנשיה, תמידי יותר מן הארץ, ואציל יותר מהחיים…

זה בדיוק היה המצב של משה עליו השלום. הקמפיין של פרעה היה נגדו ונגד המסר שלו, נגד אמונתו ונגד מילותיו ודרך חייו – למרות שהוא ספג דמוניזציה, זלזול ואיומים במאסר ועינויים, ולמרות שהחברה כולה פחדה אפילו לגלות שבריר של אהדה כלפיו, הוא לא סטה לרגע מהמסר שלו.

יתרה מזאת, למרות מסע ההפחדה של פרעה, היו מספר אנשים אשר בלעו את פחדיהם ועמדו באומץ כדי להגן על משה עד כדי קבלת המסר שלו, כפי שאנחנו למדים מסורת ע'אפיר, איה 28:  "ואז אמר מאמין מבני משפחת פרעה, אשר הסתיר את אמונתו, האם תהרגו אדם אשר אומר: 'ריבוני הוא אללה' והוא הביא אותות מעם ריבונכם?…"

האדם הזה היה אם כן קרוב קרבת דם לפרעה, והוא בא להגן על האמת למרות שכל שאר החברה מפחדת או מתעלמת מכך. ובאותה נשימה, אם נביט על מצבים שונים בהם מעורבים היום מוסלמים, נמצא כי הרבה אנשים שאינם מוסלמים עומדים באומץ על מנת להגן עליהם יותר מאשר אחיהם המוסלמים. היינו עדים אפילו לכמה כאלה, ממש כמו בן משפחתו של פרעה, אשר בחרו להתאסלם כפי שקרה עם לוחמים בצבא נגד עיראק או עם סוהרים בבית הכלא שבגואנטמו למשל.

אלו הם רק כמה דוגמאות מתוך רבים, אבל ההצהרה של הנביא מוחמד ליהודים במדינה: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם" כאשר הוא ציווה על המוסלמים לצום באותו היום, צריכה להיות בעלת משמעות רבה יותר בעבורנו, בעודנו רואים ממה ניצלו בני ישראל ומול מה אנחנו מתמודדים אלפי שנים מאוחר יותר. באותה מידה אנו מתפללים לאותה עזרה וניצחון מאללה כפי שניתן להם, ואנו מבקשים מאללה שיעשה אותנו איתנים באמונתנו גם ברגעים הקשים ביותר, ממש כמה משה שנייה אחת לפני שים סוף נחצה לנגד עיניו.

רמדאן מובארכּ

29/08/2009 12 תגובות

image

 

היום יותר ממיליארד וחצי מוסלמים מסיימים את השבוע הראשון של צום הרמדאן. חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי והוא נחשב לחודש הקדוש והחשוב ביותר בכל השנה.

בחודש זה צמים המוסלמים בכל יום מהזריחה ועד השקיעה ומעבירים את הלילות בתפילות בבקשה למחילה רחמים וסליחה. חודש הרמדאן הוא חודש של קירוב לבבות ועזרה לזולת יותר מכל שאר החודשים, ומעשים טובים שנעשים בחודש הזה נחשבים יותר בעשרות מונים.

הנה כמה תמונות מהשבוע האחרון מסביב לעולם המוסלמי :

 

r03_20072559_001

נציגים של הרשות הדתית משתמשים בטלסקופ על מנת לחפש את מולד הירח החדש של הרמדאן בדרום קואלה למפור, מלזיה, 20 לאוגוסט, 2009. מוסלמים בכל מדינה מסביב לעולם מחפשים אחרי מולד הירח על מנת להודיע על תחילת חודש הרמדאן וימי הצום. (צילום: רוייטרס)

 r02_20121707

"משכים הבוקר" מדליק את העששית שלו לפני הסיבוב ברחובות העיר, על מנת להעיר את המוסלמים לארוחה המפסקת (סוחור) לפני הצום. צידון, העיר העתיקה, דרום לבנון, 26 לאוגוסט 2009. (צילום: רוייטרס)

r04_20084049

אישה מוסלמית קוראת בקוראן במסגד 'אל איסתיק'לאל'. ג'קרטה, 22 לאוגוסט, 2009, 1 רמדאן, 1430 להיג'רה. (צילום: גטי אימג'ז)

r06_20078111 

ילד פלסטיני משחק עם זיקוקים בערב הרמדאן. רצועת עזה, 21 לאוגוסט, 2009. (צילום: גטי אימג'ז)

r05_20121673 

ילדה קנייתית קוראת איאת מספר הקוראן ביום החמישי לחודש הרמדאן. ניירובי, קניה, 26 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r07_20116243

גבר מצרי מכין כנאפה, אחד מהקינוחים האהובים בחודש הרמדאן. קהיר, מצרים, 25 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r09_20072003 

מוסלמים מקשיבים לדרשת האימאם בתפילת יום השישי ביום הראשון לרמדאן. בייג'ינג, סין, 21 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r11_20072561 

ילדה חמודה עומדת בין המתפללות בלילה הראשון של חודש הרמדאן. דרום סולאווסי, אינדונזיה, 21 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r12_20078297

האימאם מגיע למסגד לפני תפילת הערב. המסגד הראשי בדואיסבורג, גרמניה, 21 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r13_20093955

מאות מוסלמים עושים קניות אחרונות לאִיפְטָאר- ארוחת הערב ששוברת את הצום. השוק הגדול של דאקה, בנגלדש, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r15_20098799 

תותח יורה פגז סרק כחלק מהטקס המודיע על סיום היום השני של צום הרמדאן. חוצות העיר העתיקה, ירושלים, ישראל, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r17_20082797

ילד ירדני מחזיק סוכריות בעודו קורא בספר הקוראן. עמאן, ירדן, 22 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r19_20090735

ילד תופס תנומה במהלך תפילות הלילה- תַרַאוִויח – הארוכות. טריפולי, לוב, 22 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r20_20093939

אופה עיראקי מכין מתוקים למען חודש הרמדאן. בגדאד, עיראק, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r22_20104691

קבוצת מתפללים ברחובות סרינאגאר. קשמיר, הודו, 24 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r25_20087723

אדם תופס תנומה בין התפילות במסגד אשר בכאבול, אפגניסטאן, 22 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r26_20095231

אופים ירדנים מכינים ק'טאיף, עוד מאכל מתוק ואהוב בחודש הרמדאן. עמאן, ירדן, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r27_20045979

נשים בחברת קישוטי נייר. העיר התחתית של קהיר, מצרים, 19 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r28_20097041

מוסלמי פקיסטאני מכין את האוכל לאיפטאר. המסגד בקראצ'י, פקיסטאן, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r30_20068025

נערות מוסלמיות מצטופפות במהלך טקס אשר נקרא- "תפילה למען ארצנו" על מנת לברך את חודש הרמדאן. ג'קרטה, אינדונזיה, 21 לאוגוסט, 2009. (צילום: גטי אימג'ז)

r33_20100307

מסגד המלך חוסיין על רקע הסהר של הירח. עמאן, ירדן, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: רוייטרס)

r31_20098695

עשרות גברים שוברים את הצום במסגד שעל נמל הים האדום. ג'דה, ערב הסעודית, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: גטי אימג'ז)

r34_20093011

ילדים מתפללים לאללה במסגד אשר במנילה, הפיליפינים, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: גטי אימג'ז)

r38_20095131

נושא תפילה לאללה במסגד. בגדאד, עיראק, 23 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

r37_20110725 

מוכרת מטפחות מחכה ללקוחות ביום הרביעי לרמדאן. ג'קרטה, אינדונזיה, 25 לאוגוסט, 2009. (צילום: גטי אימג'ז)

r39_20116627

מסגד כיפת הסלע בשעות השקיעה. ירושלים, ישראל, 25 לאוגוסט, 2009. (צילום: איי.פי)

 

איסלאמיבלוג מאחל רמדאן כרים ומובארכ לכל המוסלמים באשר הם. אינשאללה נזכה לגמול רב מהחודש הקדוש הזה.

"סגדתי לאללה חמישים שנה"

 

عبدتُ اللهَ خمسين سنةً، فما وجدت حلاوَةَ العبادة حتى تركتُ ثلاثة أشياء

تركتُ رِضى النّاس حتى قَدَرتُ أن أتكلَّمَ بالحقِّ

وتركتُ صحبةَ الفاسقين حتى وجدتُ صحبَةَ الصالحينَ

وتركتُ حلاوة الدنيا حتى وجدتُ حلاوةَ الآخرةِ

– أحمد بن حرب –
[
سير أعلام النبلاء]

"סגדתי לאללה חמישים שנה. ולא יכולתי למצוא את המתיקות בסגידה עד אשר זנחתי שלושה דברים:

זנחתי את חיפוש הקבלה מהאנשים על מנת שאוכל לומר את האמת.

וזנחתי את חברת החוטאים עד אשר מצאתי את חברת ההגונים.

וזנחתי את מתיקות העולם הזה, עד אשר מצאתי את מתיקות העולם הבא".

– אַחְמַד אִיבִּן חַרְבּ –

[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' – "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

עוד על סבלנות

23/04/2009 3 תגובות

בהמשך לפוסט האחרון לגבי ה- סַבְּר < صبر > (סבלנות), נזכרתי שרציתי להוסיף עוד כמה דברים.

סבלנות היא ללא ספק אחת התכונות החשובות למאמין והיא באה לידי ביטוי בכמה תחומים:

  • סבלנות בסגידה לאללה.
  • סבלנות ועוז רוח בהימנעות מחטאים.
  • סבלנות במצבי מבחן.

על מנת להגיע להצלחה האמיתית, עלינו לבחון באופן עקבי את מידת סבלנותנו בשלושת התחומים הללו.

 

סבלנות בסגידה לאללה.

פירוש הדבר בעיקרון הוא לשמור על ציוויו של אללה ולסגוד לו במלוא הכנות, מתוך הבנת הדרך הנכונה כפי שהראה לנו הנביא מוחמד עליו השלום:

وَمَا أُمِرُوا إِلَّا لِيَعْبُدُوا اللَّهَ مُخْلِصِينَ لَهُ الدِّينَ حُنَفَاءَ وَيُقِيمُوا الصَّلَاةَ وَيُؤْتُوا الزَّكَاةَ  وَذَٰلِكَ

دِينُ الْقَيِّمَةِ  ﴿٥﴾

"והם לא נצטוו אלא לעבוד את אללה בייחודם לו את דתם כחניפים, ולקיים את התפילה ולתת את הזכאת, וזאת הדת הנכונה" (סורת אל באיינה – 98, איה 5 )

ולזכור שאין ציווי שאללה הטיל עלינו שאותו איננו יכולים לעשות:

لَا يُكَلِّفُ اللَّهُ نَفْسًا إِلَّا وُسْعَهَا  لَهَا مَا كَسَبَتْ وَعَلَيْهَا مَا اكْتَسَبَتْ  …﴿٢٨٦﴾

"לא יטיל אללה על נפש לשאת יותר מכפי יכולתה, שכרה שמור לה על מעשיה ועונשה שמור לה על מעלליה…" (סורת אל בק'רה – 2, איה 286)


סבלנות ועוז רוח בהימנעות מחטאים.

להימנעות מחטאים ניתן להגיע בשתי דרכים: 1. מתוך פחד מהעונש שגורר אחריו החטא .2. מתוך ענווה ובושה כלפי הבורא מניצול לרעה את הטובות שהוא נתן לנו.

ומהי הדרך הטובה ביותר?

אין ספק שלשניהם יש מקום, אולם מי שמתרחק מהחטאים מתוך עוונה כפי בורא השמיים והארץ, נמצא על דרך טובה יותר. זאת מכיוון שמי שנמנע מחטאים מתוך פחד מעונש, מתרכז ראשית בהצלת עצמו מהעונש ומחומרתו. ואילו מי מונע מעצמו חטאים מתוך עוונה מתרכז באללה עצמו ובגדולתו. זאת הסיבה לכך שכמה מחכמי האיסלאם נהגו לומר:

" את תביט על גדולת חטאיך אלא הבט על גדולתו של מי שכלפיו אתה חוטא"

אחת מהדרכים הללו וודאי תוביל לאימאן, אבל רק הימנעות מתוך ענווה תוביל לאיחסאן.

 

סבלנות במצבי מבחן.

עמידה במבחן היא חלק בלתי נפרד מהאמונה, ומידת הסבלנות שלנו היא המראה שלה. עלינו לזכור תמיד שרגעי המבחן באים גם במצבים של שפע וגם במצבים של מחסור. רוב המבחנים שבהם אנו עומדים הם חדשים, אחרת איך נוכל לגדול ולהתפתח אם נעמוד למבחן בדברים שכבר הצלחנו בהם?

ישנם דרכים רבות בהם נוכל לחזק את סבלנותנו במצבי מבחן:

מחשבה על הגמול: סבלנותנו לעולם לא תהייה לשווא, בכל שנייה שאנו נוהגים בה נקבל עליה את הגמול. בני האדם לרוב נוהגים באנוכיות והם מאפשרים לכעסם להאפיל על התנהגותם. המחשבה לטווח הקצר והמיידי גורמת להם לומר : "מה יצא לי מזה?". לעומת זאת אם נחשוב לטווח הארוך, הרי שהסבלנות תשתלם בסופו של דבר.

ציפייה להקלה: אללה (סובחאנהו ותעלה) מבטיח כי אחרי כל קושי מגיעה ההקלה. אז עלינו להמתין בסבלנות ובעוז רוח. מי שאין לו קשיים בכלל, צריך לזכור שהמבחן שלו גדול אף יותר.

התבוננות בברכות הרבות שיש לנו: כאשר אנחנו יושבים ומהרהרים על הברכות האין סופיות שריבוננו הרעיף עלינו, הבעיות שלנו פתאום לא נראות כל כך גדולות. אנחנו מבינים שהמבחן אותו אנו עוברים הוא רק טיפה באוקיאנוס מלא ברכות.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר בקוראן:

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا اصْبِرُوا وَصَابِرُوا وَرَابِطُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ لَعَلَّكُمْ تُفْلِحُونَ  ﴿٢٠٠﴾

"הוי המאמינים, עמדו בסבלנות והתעלו בעוז רוחכם ועמדו על המשמר, והיו יראים את אללה למען תהיו מהמצליחים" (סורת אל עימראן – 3, איה 200 ).