Archive

Archive for the ‘תפסיר’ Category

בני האדם בקוראן

על מנת לתאר את בני האדם, אללה סובחאנהו ותעלה משתמש בכמה מילים שונות בקוראן. מהם: בַּשַׁר < بَشَر> אַלְ-אִנְסָאן < الْإِنسَان > בַּנִי אָדַם < بَنِي آدَم > ועוד.

למרות שכל המילים הללו מתארות באופן כללי את אותו הדבר, אין זהו מקרה שמילים שונות מופיעות בהקשרים שונים וכל מילה מכילה בתוכה משמעויות נוספות אשר משרתות את הנושא הנידון בכל איה.

בנוסחים המתורגמים של הקוראן לשפות שונות, רוב המילים הללו מתורגמות באופן זהה, וגם אם המתרגמים משתדלים להראות את ההבדל ביניהן, שפת התרגום לרוב לא מאפשרת זאת. לכן זוהי דוגמא נוספת לכך שקוראים שאינם מתמצאים בשפה הערבית מאבדים הרבה מהמשמעויות של המילים בקוראן.

אז מה בכל זאת ההבדל ביניהם?

בַּשַׁר < بَشَر > מילה המתארת את האדם כ-בשר ודם. המילה ' בַּשַׁר ' מציינת את החלק החיצוני של בני האדם ובכך היא מתייחסת למאפיין המשותף לכולם, כי בניגוד לשאר החיות שמכוסות בשיער, פרווה, שריון או קשקשים, בן האדם ידוע בזכות עורו החשוף ולא משנה מאיזה עם הוא או מה המעמד שלו וכדומה- כולם בשר ודם. לכן כאשר אללה רוצה להזכיר בקוראן מאפיינים דומים בין בני האדם הוא משתמש במילה הזאת.

אללה סובחאנהו ותעלה אומר בקוראן:


قُلْ إِنَّمَا أَنَا بَشَرٌ مِّثْلُكُمْ يُوحَىٰ إِلَيَّ أَنَّمَا إِلَـٰهُكُمْ إِلَـٰهٌ وَاحِدٌ ۖ فَمَن كَانَ يَرْجُو

لِقَاءَ رَبِّهِ فَلْيَعْمَلْ عَمَلًا صَالِحًا وَلَا يُشْرِكْ بِعِبَادَةِ رَبِّهِ أَحَدًا ﴿١١٠﴾

"אמור: אין אני אלא בשר ודם כמותכם, נגלה אלי כי אלוהיכם אלוה אחד הוא. וכל המצפה לפגוש את ריבונו [מוטב לו אם] יעשה את הטוב ולא ישתף בסגידת ריבונו אף אחד" (סורת אל כאהף – 18, איה 110).

ובאיה נוספת:

فَقَالُوا أَبَشَرًا مِّنَّا وَاحِدًا نَّتَّبِعُهُ إِنَّا إِذًا لَّفِي ضَلَالٍ وَسُعُرٍ ﴿٢٤﴾

"ואמרו: הבשר ודם אחד מאיתנו – אחריו נִטה? אכן כי אז נהייה ללא ספק בתעייה ובטירוף" (סורת אל ק'מר – 54, איה 24).

אַלְ אִנְסָאן < الْإِنسَان > מלומדי השפה הערבית חלוקים בדעותיהם לגבי המקור של המילה הזאת והם מציעים שלושה הסברים שונים. ההסבר הראשון הוא שמקורה הוא מהמילה – אִנְס שפירושו חברות או רעות והם מסבירים זאת בכך שהאנסאן לא יכול להתקיים אלא אם כן יש עוד כמוהו, כלומר הוא צריך חברה מסוימת במהלך חייו. ההסבר השני הוא שמקורה במילה אַנִסַ, שפירושה: לראות או ראה (כפי שמופיע באיה 10 בסורת ט.ה) ופירושו יכול להיות גם נראה: בניגוד לג'ין (השדים) אשר אינם נראים, האִנְס (בני האדם) אכן רואים ונראים. ההסבר השלישי הוא שמקורה הוא במילה נִסְיָאן שפירושה: 'שכחה' אולם רוב חכמי השפה מסכימים כי זהו ההסבר החלש יותר.

כאשר אללה משתמש במילה אל-אנסאן לתיאור בני האדם בקוראן, מה שמודגש הוא השוני ביניהם ולא הדומה. וכמו כן, בניגוד למילה 'בשׁר' אשר מתארת את החיצוניות של בני האדם, המילה אל אנסאן מתארת את הפנימיות שלהם, את מחשבותיהם, אמונתם וכדומה.

אללה סובחאנהו ותעלה אומר בקוראן:

يَا أَيُّهَا الْإِنسَانُ مَا غَرَّكَ بِرَبِّكَ الْكَرِيمِ ﴿٦﴾

"הוי בן האדם, מה הִשְלַה אותך בּריבּונך הנכבּד מכל" (סורת אל אינפטאר – 82, איה 6).

ובאיה נוספת:

وَإِذَا مَسَّ الْإِنسَانَ الضُّرُّ دَعَانَا لِجَنبِهِ أَوْ قَاعِدًا أَوْ قَائِمًا فَلَمَّا كَشَفْنَا عَنْهُ ضُرَّهُ مَرَّ

كَأَن لَّمْ يَدْعُنَا إِلَىٰ ضُرٍّ مَّسَّهُ ۚ كَذَٰلِكَ زُيِّنَ لِلْمُسْرِفِينَ مَا كَانُوا يَعْمَلُونَ ﴿١٢﴾

"וכאשר תיגע באדם הצרה, הוא קורא אלינו [בתפילה] בעודו [שוכב] על צידו, או בישיבה או בעמידה. ואולם כאשר נסיר מעליו את צרתו, הוא ממשיך כאילו הוא מעולם לא קרא אלינו לגבי הצרה שנגעה בו. וכך נהייה יפה בעיני הפזרנים הדבר אשר אותו עשו" (סורת יונוס – 10, איה 12).

בַּנִי אָדַם < بَنِي آدَم > מילוליות: בניו של אדם – האדם הראשון שנברא בידי אללה וראשון הנביאים באיסלאם. כאשר אללה מזכיר את הביטוי 'בני אדם' יש לכך שתי סיבות אפשריות:

האחת היא לאות ההזכרה לגבי חטאו של אבי האנושות והאזהרה שלא לחזור על אותה הטעות-


۞ أَلَمْ أَعْهَدْ إِلَيْكُمْ يَا بَنِي آدَمَ أَن لَّا تَعْبُدُوا الشَّيْطَانَ ۖ إِنَّهُ لَكُمْ عَدُوٌّ مُّبِينٌ

﴿٦٠﴾

"האם לא ציוותי עליכם הוי בני האדם שלא תעבדו את השטן, אכן הוא לכם אויב מושבע" (סורת י.ס – 36, איה 60).

ובאיה נוספת:

يَا بَنِي آدَمَ لَا يَفْتِنَنَّكُمُ الشَّيْطَانُ كَمَا أَخْرَجَ أَبَوَيْكُم مِّنَ الْجَنَّةِ يَنزِعُ عَنْهُمَا

لِبَاسَهُمَا لِيُرِيَهُمَا سَوْآتِهِمَا ۗ إِنَّهُ يَرَاكُمْ هُوَ وَقَبِيلُهُ مِنْ حَيْثُ لَا تَرَوْنَهُمْ ۗ إِنَّا جَعَلْنَا

الشَّيَاطِينَ أَوْلِيَاءَ لِلَّذِينَ لَا يُؤْمِنُونَ ﴿٢٧﴾

"הוי בני האדם, אל יפתה אתכם השטן כשם שהוציא את הוריכם מגן העדן, בהפשיטו אותם מלבושיהם למען יראה להם את מבושיהם. אכן הוא רואה אתכם, הוא ושבטו ממקום שלא תראו אותם, אכן עשינו את השטנים מגינים לאלה אשר לא יאמינו" (סורת אל אעראף – 7, איה 27).

השנייה היא לזכר הכבוד שניתן לאדם עליו השלום (וכך גם לצאצאיו) בכך שאללה הורה למלאכים לסגוד לו:


۞ وَلَقَدْ كَرَّمْنَا بَنِي آدَمَ وَحَمَلْنَاهُمْ فِي الْبَرِّ وَالْبَحْرِ وَرَزَقْنَاهُم مِّنَ الطَّيِّبَاتِ

وَفَضَّلْنَاهُمْ عَلَىٰ كَثِيرٍ مِّمَّنْ خَلَقْنَا تَفْضِيلًا ﴿٧٠﴾

"ואכן ללא ספק האדרנו את כבודם של בני האדם, ונשאנו אותם על הארץ והים, ופרנסו אותם מכל טוב, והעדפנו אותם על פני רבים מאשר בראנו – בהעדפה" (סורת אל איסראא' – 17, איה 70).

נוסף לצורות המקור הללו, ישנם גם צורות נוספות בקוראן לתיאור בני האדם ברבים:

אַ-נָּאס < النَّاس > זוהי צורת הרבים של המילה אַלְ אִנְסָאן (צורת רבים נפוצה פחות היא אַנָאסיּ أَنَاسِيَّ) היא גם הצורה הנפוצה ביותר בקוראן לתיאור בני האדם והיא מופיעה כמעט בכל הסורות שבו. למשל:

وَمِنَ النَّاسِ مَن يَقُولُ آمَنَّا بِاللَّـهِ وَبِالْيَوْمِ الْآخِرِ وَمَا هُم بِمُؤْمِنِينَ ﴿٨﴾

"ומבני האדם יש מי שיאמרו האמנו באללה וביום האחרון [יום הדין] ואין הם מאמינים" (סורת אל בק'רה – 2, איה 8 ).

אֻנָאס < أُنَاس > זוהי צורה לתיאור קבוצה ספציפית של בני אדם, ויש אומרים גם עד לרמת היחיד. כפי שבא לידי ביטוי באיה:

يَوْمَ نَدْعُو كُلَّ أُنَاسٍ بِإِمَامِهِمْ ۖ فَمَنْ أُوتِيَ كِتَابَهُ بِيَمِينِهِ فَأُولَـٰئِكَ يَقْرَءُونَ كِتَابَهُمْ وَلَا

يُظْلَمُونَ فَتِيلًا ﴿٧١﴾

"ביום בו נקרא לכל איש באימאם* שלו. ומי שקיבל את ספרו ב[יד] ימינו, אז הם יקראו את ספרם ולא יקופחו [גם אם] כמלוא הנימה" (סורת אל איסראא' – 17, איה 71).

*בפנקס שעליו רשומים מעשיו, או במנהיג שנשלח לאומה שלו.

וכך המילים הפשוטות הללו לכאורה – בַּשַׁר ; אַלְ אִנְסָאן ; ובַּנִי אָדַם שכולן מתארות אנשים, פותחות לנו צוהר מהחוכמה העצומה שגלומה בקוראן והפוסט הזה הוא רק ניסיון צנוע להסביר זאת.

הו אללה עשה אותנו מבין אלו שמבינים את הקוראן. אמין.

פוסט קשור:

הלב בקוראן

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 42 – 44

 

תקציר:

  • 1. כאב, צער, חרטה ויגון עמוק: כמה מהמאפיינים של אלו שאינם מאמינים באללה ולא מייחסים את הצלחתם אליו.
  • 2. העזרה האמיתית והניצחון תמיד באים מאללה.
  • 3. סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'.

—-

כאב, צער, חרטה ויגון עמוק

חברו של בעל שני הגנים הזהיר אותו על גאוותו וכפירתו, ואזהרתו התממשה:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَأُحِيطَ بِثَمَرِهِ فَأَصْبَحَ يُقَلِّبُ كَفَّيْهِ عَلَىٰ مَا أَنفَقَ فِيهَا وَهِيَ خَاوِيَةٌ

عَلَىٰ عُرُوشِهَا وَيَقُولُ يَا لَيْتَنِي لَمْ أُشْرِكْ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٤٢﴾

 

"והנה ניחת אסון על פריו [ממונו], בהשכימו עם בוקר ספק את כפיו על כל אשר הוציא על גניו והיו לעיי חורבות. ויאמר: 'הלוואי שלא צירפתי אף לא שותף אחד לריבוני" (סורת אל כאהף – 18, איה 42 ).

אם נבחן את עבודתם של החקלאים, נראה כי הם קמים בשעות הבוקר המוקדמות והם משקיעים את כל מרצם וכוחם בעיבוד האדמה במשך כל היום והם כמובן גם משקיעים כסף רב. לחקלאי כמעט ואין יום חופש או יום מנוחה, מכיוון שאם יעשה זאת, האדמה שלו לא תניב כמו שצריך. בעל שני הגנים החל למרוח את ידיו מתוך צער ויגון עמוק: כל הזמן, המאמץ, ההשקעה והעבודה שהוא הקריב למען הגנים שלו, ירדו לטמיון מסיבה אחת פשוטה- הוא כפר באללה והסתמך רק על עושרו וילדיו.

הצער שלו כל כך עמוק שהוא אומר- יַא לַיְיתַנִי < يَا لَيْتَنِي >. המילה הכי קרוב לביטוי הזה בעברית היא: הלוואי. אולם היא לבדה איננה מספיקה מכיוון שמי שאומר את הביטוי הזה רוצה להביע חרטה כל כך עמוקה על מה שהוא עשה, עד כדי כך שהוא היה עושה כל מה שביכולתו כדי להחזיר את המצב לקדמותו. כפירוש פשוט, יא לייתני היא כמו לבכות על חלב שכבר נשפך.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר על אבו להב בסורת אל מסד (111:2) : "ולא יעמדו לו הונו וכל אשר זכה לו". אם בעולם הזה לא נכיר תודה לברכות שאללה הרעיף עלינו, אף אחד לא יוכל לעזור לנו, ולא משנה כמה הון או ילדים היו לנו. זכרו שסורת אל כאהף היא סורה אשר התגלתה עוד בעיר מכה וככזו היא מפנה מראה לעבר בני שבט ק'ורייש; היא מזכירה להם כי לבעל שני הגנים היה הון רב, ילדים ומשרתים רבים, אבל הוא כפר בריבונו ולכן כל אדמתו נחרבה. ומה קרה לשבט ק'ורייש כמה שנים לאחר מכן? הם סבלו מבצורת ומרעב.

 

وَلَمْ تَكُن لَّهُ فِئَةٌ يَنصُرُونَهُ مِن دُونِ اللَّهِ وَمَا كَانَ مُنتَصِرًا  ﴿٤٣﴾

 

"ולא קמה לו עדת מושיעים מפני אללה והוא לא נושע" (סורת אל כאהף – 18, איה 43 ).

אם כן העושר של בעל שני הגנים אבד לו וכמו כן לא היה מי שיעזור לו או יציל אותו מהאסון שנחת עליו. לא משנה כמה יגון או כעס הוא הביע, הוא לא יכול היה לשנות את המצב. בימינו, כאשר קורה לנו עוול מסוים, אנו מספרים עליו לאנשים מסביבנו על מנת שיתמכו בנו ויעמדו לצידנו, אנו לפעמים גם מאיימים לתבוע ולהשיג חזרה את מה שנלקח מאיתנו. אולם בעל שני הגנים לא יכול היה לתבוע אף אחד והוא לא יכול היה להחזיר את גנו. שכן העוול שקרה לו לא היה מאללה כי אם מעצמו.

ההרגשה הזאת של חוסר אונים וצער עמוק היא הרגשה שמתוארת רבות בקוראן כאשר היא מזכירה את מצבם של אלו שכפרו בברכותיו של אללה. האנשים הללו מתוארים במקרים רבים כמי שתופסים את ראשם או נוגסים בידיהם ובוכים- יַא לַיְיתַנִי! אולם לרוב זה מאוחר מידי.

העזרה והניצחון תמיד באים מאללה

هُنَالِكَ الْوَلَايَةُ لِلَّهِ الْحَقِّ هُوَ خَيْرٌ ثَوَابًا وَخَيْرٌ عُقْبًا  ﴿٤٤﴾

 

"הנה כי כן, ההגנה [היחידה] היא מאללה, אשר הוא האמת. הוא הטוב בנותני השכר והטוב בגומלים" (סורת אל כאהף – 18, איה 44 ).

העזרה היחידה היא העזרה של אללה, והניצחון האמיתי הוא הניצחון מאללה. אנו נוכחים לראות זאת שוב ושוב בהרבה  מאוד מקרים.

האדם הצטער על כך שהוא לא האמין באללה רק לאחר שהוא איבד את הגן שלו. כך גם העמים הקדמונים אשר הושמדו ונכחדו האמינו שאללה הוא האל האמיתי והריבון רק לאחר שהם ראו את העונש. וגם כאשר פרעה גסס למוות הוא הודה כי אללה הוא ריבונו. אולם "אמונה ברגע האחרון" כזאת, לא תעזור לאף אחד. ורק המעשים שנעשים בעבור אללה ברצינות ובכנות, הם אלו שעליהם נקבל את הגמול הראוי. ואללה הוא הטוב שבגומלים.

 

סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'

בואו אם כן נסכם את הסיפור על בעל שני הגנים:

אללה (סובחאנהו ותעלה) מתחיל באומרו לנביא מוחמד כי עליו לספר לאנשים את הסיפור על שני האנשים הללו. הדבר הזה מראה לנו כי סיפור סיפורים היא דרך מאוד אפקטיבית להעברת המסר וזהו גם הציווי מאללה: "ומשול להם את המשל…". זוהי דרך אפקטיבית ללמידה לא רק בעבור ילדים אלא בעבור כולם. סיפורים טובים עם מוסר השכל עוזרים לנו להשליך אותם על החיים שלנו ולשפר את עצמנו. כולם אוהבים סיפורים טובים, והסיפורים הטובים ביותר הם הסיפורים שאללה שיתף אותנו בהם.

לאחר הציווי, אללה (סובחאנהו ותעלה) מתאר את הגנים לפרטי פרטים עד אשר אנחנו יכולים לדמיין כיצד הם נראו. מדוע יש צורך בכל כך הרבה פרטים? מכיוון שאם המטרה היא להראות את הברכות בבריאה של אללה, זוהי דרך טובה שיכולה לעזור לנו להרהר בכך.

הגנים- רוב האנשים בעולם חיים היום בג'ונגלים העשויים בטון ואספלט ובצפיפות אשר מלווה בזיהום אוויר ורעש. נסו לדמיין כמה מדהימים היו הגנים הללו. הם היו מלאי פריחה ויבול, עם זרימה בלתי פוסקת של הנהרות.

הפשע של בעל הגנים לא היה כפירה מוחלטת בריבונו. הכפירה שלו הייתה בכך שהוא התכחש כי הברכות הללו הן מאללה. הוא אומר באיה 36: "ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני", כלומר הוא ידע שאללה הוא ריבונו אבל הוא התכחש לברכתו.

החברות בין שני האנשים- בעוד שאחד מהם היה עסוק ברכושו בעולם הזה, השני היה אדם מאמין אשר הסתפק במה שיש לו וסמך בכך על אללה. לאחד לא הייתה אמונה בעולם הבא והשני היה מאוד ממוקד בעולם הבא. האחד היה קשור אל הגן שלו והשני היה קשור אל ריבונו. למרות כל ההפכים הללו, הם עדיין מתוארים על ידי אללה כ- חברים.

אין מדובר במקריות, שכן הסיפור הזה עוזר לנו ללמוד כיצד עלינו להתמודד עם אלו אשר אוהבים את העולם הזה יותר מכל דבר אחר. הוא מלמד אותנו כיצד לתת את העצה הטובה וכיצד להעביר את המסר שלנו אל האחרים. חברו של בעל שני הגנים מייעץ לו לומר: 'מאשאללה' על כל הברכות שהוא קיבל. פעמים רבות אנשים מרגישים שלא בנוח לומר מאשאללה בסביבת קרובי משפחה או חברים שלא קרובים יותר מידי לדת, אבל זוהי הזכות של החברות: להזכיר אחד לשני את אללה סובחאנהו ותעלה. בנוסף לכך, חברו של בעל שני הגנים משתמש באנלוגיות ובדוגמאות על מנת לעזור לו להבין כמה עוול הוא עושה לעצמו.

התוצאה היא בכך שהגנים הושמדו כעונש על חוסר התודה, והחבר נותר חסר כל. וזוהי התזכורת לכך שאללה הוא זה שנותן והוא זה שבקלות לוקח. אולם זאת לא התוצאה הסופית שכן העונש שבעל שני הגנים קיבל היה בעודו נמצא בעולם הזה. עדיין יש לו את האפשרות  לחזור לריבונו ולעשות מעשים טובים. ללא ספק, עונש שמתעכב וניתן ביום הדין, חמור יותר מכל עונש אחר.

ואללהו אעלם.

לאלו מכם אשר מעדיפים אודיו על טקסט, אני ממליץ לכם 2 קבצים המפרשים את הסיפור, להורדה ישירה:

בערבית- נביל אל עוואדי – 15mb.

באנגלית – יאסיר ק'אדי – 7mb.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 37 – 41

 

תקציר:

  • 1. מאיפה כל הגאווה הזאת?!
  • 2. אמירת 'מאשאללה' היא הדרך להביע את השמחה על קבלת הברכה.
  • 3. הדרך הטובה ביותר לתת עצה.

—-

"מאיפה כל הגאווה הזאת?"

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

قَالَ لَهُ صَاحِبُهُ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَكَفَرْتَ بِالَّذِي خَلَقَكَ مِن تُرَابٍ ثُمَّ مِن نُّطْفَةٍ ثُمَّ سَوَّاكَ رَجُلًا  ﴿٣٧﴾

 

"אמר לו חברו בעודו משוחח איתו: 'התכפור באשר ברא אותך מעפר, אַחַר מטיפה, אַחַר עיצב אותך ככל האדם?" (סורת אל כאהף – 18, איה 37 )

בפוסט הקודם, שמענו את דבריו של בעל שני הגנים. כעת האדם השני מתחיל לדבר והוא מתחיל בתהייה על דבריו של בעל שני הגנים: כיצד אתה יכול להתכחש למי שנתן לך את שני הגנים הללו?! הוא מזהיר אותו לא להיות כל כך גאה בעצמו שכן הוא לא שווה יותר מעפר ומטיפה אשר ממנה יצר אותו ריבונו.

הוא במיוחד מזכיר את הבריאה מעפר מכיוון שהיא הסימן לתחיית המתים. האיש בעל שני הגנים, בהיותו עובד אדמה, רואה כי הצמחים גדלים ממנה בכל יום. וחברו מרמז לו כי באותה הדרך שבה הם גדלים ממנה, כך גם כל בני האדם יקומו לתחייה מהאדמה ביום תחיית המתים.

והוא ממשיך,

لَّٰكِنَّا هُوَ اللَّهُ رَبِّي وَلَا أُشْرِكُ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٣٨﴾

"אולם [ללא ספק] הוא אללה ריבוני, ולא אצרף [כל שותף] עם ריבוני אף אחד" (סורת אל כאהף – 18, איה 38 ).

במשפט הראשון, החבר של בעל שני הגנים אומר לו כי אללה הוא ללא ספק ריבונו ובאופן בלתי ישיר הוא גם ממליץ לו להאמין בכך גם. במשפט השני, הוא אומר שהוא לעולם לא יצרף עם ריבונו כל שותף ובאופן בלתי ישיר הוא מרמז לו כי עצם העובדה שהוא מתכחש לכך שריבונו נתן לו את שני הגנים, ועצם העובדה שהוא מתגאה כל כך בעושרו, מקרבת אותו לשִירְכּ (עשיית שותפים עם אללה).

ואז הוא מייעץ לו,

אמירת 'מאשאללה'

وَلَوْلَا إِذْ دَخَلْتَ جَنَّتَكَ قُلْتَ مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ إِن تَرَنِ أَنَا أَقَلَّ مِنكَ مَالًا وَوَلَدًا ﴿٣٩﴾

"מדוע לא אמרת בהיכנסך אל גנך: 'כל אשר רצה אללה [מאשאללה] אין כוח אלא רק באללה'. אם הנך רואה אותי חסר ממך בממון ובילדים" (סורת אל כאהף – 18, איה 39 ).

העצה שלו בדבר האמירה: מַאשַאַלַּלה לַא קֻ'וַותַה אִילַּא בִּילַּלה  <مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ > "כל אשר רצה אללה אין כוח אלא רק  באללה", מזכירה לו כי כל מה שיש לו קיים בזכות הברכה של אללה (סובחאנהו ותעלה) ולא בזכות כוחו שלו.

הלקח למאמינים כאן הוא תמיד לומר מאשאללה כאשר הם מקבלים ברכה מאללה, בין אם מדובר בילדים, ממון או כל דבר אחר שמשמח אותם.

הדרך הטובה ביותר לתת עצה

לקח נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא הדרך הנכונה לתת עצה לאנשים. כאשר כאשר בעל שני הגנים דיבר, הוא עשה זאת בהתנשאות על חברו ובזלזול בממון המועט שיש לו. אולם כאשר חברו דיבר, הוא לא נזף בו ולא צעק עליו אלא הוא אמר לו בדרך בלתי ישירה עד כמה חמורות ההצהרות שהוא מצהיר. באיה 37, הוא פותח את משפטו הראשון בצורה של שאלה, וזאת על מנת לגרום לכך שבעל שני הגנים יהרהר על מצבו . באיה שלאחר מכן הוא מרמז לו עד כמה חמורים הדברים שהוא אומר ועד כמה הוא שונה מחברו באמונתו.

ללא ספק כי החבר של בעל שני הגנים ידע כיצד להציג את הצד שלו והייתה לו גם אמונה חזקה יותר בריבונו. כתוצאה מכך הוא גם פונה לריבונו (מי שמכיר את מצבו יותר טוב ממנו):

فَعَسَىٰ رَبِّي أَن يُؤْتِيَنِ خَيْرًا مِّن جَنَّتِكَ وَيُرْسِلَ عَلَيْهَا حُسْبَانًا مِّنَ السَّمَاءِ فَتُصْبِحَ صَعِيدًا زَلَقًا  ﴿٤٠﴾

"אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני" (סורת אל כאהף – 18, איה 40 ).

אנחנו למדים כי האדם הזה היה בעל חשיבה חיובית. הוא אומר: "אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך". כלומר הוא מודע למצבו הדל ביחס לחברו, אבל הוא לא היה קנאי ולא היו לו רגשי נחיתות בשל כך. אלא הוא סמך על אללה כמי שיודע מה טוב יותר בעבורו בחיים הללו ובחיים שלאחר מכן.

ואז באה האזהרה שלו לחברו: "וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני".  כלומר אללה יכול לשלוח לך אסון מהשמיים בעקבות חוסר התודה שלך והגאווה שלך. המילה זַלַקַ'ה < زَلَقًا > מתארת אדמה שכף הרגל לא יכולה לדרוך עליה. וכך האדמה שפעם הייתה שופעת בצמחייה תהייה כמו חול טובעני שלא ניתן לדרוך עליו ולשתול עליו דבר.

أَوْ يُصْبِحَ مَاؤُهَا غَوْرًا فَلَن تَسْتَطِيعَ لَهُ طَلَبًا  ﴿٤١﴾

"או אולי ישקע מקור מימיו באדמה ולא תוכל לעולם למצואו" (סורת אל כאהף – 18, איה 41 ).

כלומר חברו של בעל שני הגנים אומר לו כי הגן שלו יכול להינזק באופן בלתי הפיך ללא אפשרות לשחזר אותו בעקבות הכפירה שלו וחוסר התודה שלו. זוהי דרך מנומסת לומר זאת אבל היא מכילה בתוכה אזהרה מאוד חשובה מעונשו של אללה. וכך יש לתת את העצה הטובה ביותר.

ואללהו אעלם.

בשבוע הבא, נמשיך אינשאללה את סיפור בעל שני הגנים.

—-

לקריאת כל הסדרה

שתי לבבות באדם אחד

23/07/2009 4 תגובות

 

בסורת אל אחזאב (33), אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר:

مَّا جَعَلَ اللَّهُ لِرَجُلٍ مِّن قَلْبَيْنِ فِي جَوْفِهِ…﴿٤﴾

"לא שם אללה לאדם שני לבבות בגופו…" (סורת אל אחזאב – 33, איה 4 )

למרות שהפירוש האמיתי של המילה <رَجُلٍ> הוא: "גבר". במשפט הזה הוא משמש לתאר גברים ונשים גם יחד וכך הוא נרשם גם בתרגומים.

מדוע אם כן אללה השתמש במילה "גבר" ולא למשל במילה "אישה" או "אדם"?

מכיוון שהמשפט הזה נכון גם מטאפורית וגם אנטומית. תחשבו על זה: לאישה יש את היכולת להרות ולכן יש לה את האפשרות שיהיו לה שתי לבבות (או יותר) בגוף שלה. לגבר לעולם לא יהיו שני לבבות בגופו – אנטומית; ולאדם לעולם לא יהיו שני לבבות בגופו – מטאפורית.

סובחאנאללה, הקוראן מדייק גם בדברים שנראים לנו פעוטים ולא חשובים.

רק מי שמהרהר על האיאת של הקוראן יכול לשלות את פניני החוכמה ממנו. אם מזרחן היה יכול לומר שהאיה הזאת מראה בדיוק איך האיסלאם נותן את ההעדפה לגברים זה מפני שהוא לא עצר וחשב להרהר על מה שכתוב. שכן אם היה עושה זאת, היה מבין כמה הטיעון שלו מגוחך.

הו אללה עשה אותנו מבין אלו שמהרהרים בקוראן ומבינים אותו.

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 32-36

 

תקציר:

  • 1. הסיפור של בעל שני הגנים.
  • 2. המחלה של היהירות: להסתכל מלמעלה על האנשים האחרים בעקבות משהו שאללה נתן לך.
  • 3. לחשוב גבוהות על עצמך ולא להכיר תודה לאללה על ברכותיו הוא מעשה עוול לנפש.
  • 4. "אם תהייה אחרית הימים, אני אקבל שם את הטוב ביותר מכיוון שאני כל כך מיוחד".

—-

בעל שני הגנים

הסיפור של בעל שני הגנים, הוא הסיפור השני מתוך ארבעה סיפורים מרכזים שמופיעים בסורה הזאת. לאחר שסיימנו את הסיפור עם 'חברי המערה' ועם הלקחים שעלינו להפיק ממנו, אנחנו עוברים אם כן לסיפור הבא:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَاضْرِبْ لَهُم مَّثَلًا رَّجُلَيْنِ جَعَلْنَا لِأَحَدِهِمَا جَنَّتَيْنِ مِنْ أَعْنَابٍ وَحَفَفْنَاهُمَا بِنَخْلٍ وَجَعَلْنَا بَيْنَهُمَا زَرْعًا  ﴿٣٢﴾

"ומשול להם משל על שני האנשים; לאחד מהם נתנו שני גני ענבים ועצי תמר מסביב להם, וביניהם שדה זרע" (סורת אל כאהף – 18, איה 32 ).

לאחר שהזכרנו את הגישה של של בני שבט ק'ורייש בפוסט הקודם, אללה (סובחאנהו ותעלה) מורה לנביא מוחמד עליו השלום לתת להם את המשל של שני האנשים ; סיפור שיש בו לקחים רבים שכולנו יכולים ללמוד מהם.

לאחד משני האנשים הללו, אללה (סובחאנהו ותעלה) נתן שני גנים המלאים במטעים. אללה מתאר לנו תיאור מקיף של הגנים: מלאים בכרמי ענבים, מוקפים בעצי תמרים ומלאים ביניהם ביבול. הסוגים הללו של גידולים היו מאוד בעלי ערך וחשיבות בעיני הערבים באותה תקופה. דמיינו לעצמכם גן אשר מלא בעיקר בענבים, מוקף כולו בעצי תמר ובאמצע ישנם עוד גידולים שונים וחשובים, זה מה שהיה לנגד עיניהם כאשר הם שמעו את האיה הזאת. ובנוסף לכך:

 

كِلْتَا الْجَنَّتَيْنِ آتَتْ أُكُلَهَا وَلَمْ تَظْلِم مِّنْهُ شَيْئًا وَفَجَّرْنَا خِلَالَهُمَا نَهَرًا  ﴿٣٣﴾

"שני הגנים הללו נתנו את פריים ולא מנעו ממנו דבר, והבקענו דרכם אפיק נהר" (סורת אל כאהף – 18, איה 33 ).

היבול שגדל בתוך הגנים היה בתפוקה מקסימאלית ולא היה שום צמח או עץ שנבל או לא נתן פרי. ולא רק זאת, אלא שלכל גן משני הגנים היה נהר משלו, אשר געש עם כמויות אדירות של מים.

דמיינו כמה ענקיים היו הגנים הללו אם הנהרות זרמו בעוצמה כזאת! ומכיוון שהיה שפע כזה של מים, אנחנו יכולים רק לשער כמה ירוק וסבוך היה הגן.

 

وَكَانَ لَهُ ثَمَرٌ فَقَالَ لِصَاحِبِهِ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا وَأَعَزُّ نَفَرًا  ﴿٣٤﴾

"והיה לו עושר [פרי] רב. ואז אמר לחברו בעודו מתווכח איתו: 'לי יש עושר רב יותר ממך, וחבורתי חזקה יותר משלך'" (סורת אל כאהף – 18, איה 34 ).

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את הגן של האיש: היבול מהגן היה רב מאוד וכך היה לו גם עושר רב ממכירתו.

המחלה של היהירות

אם הייתם מקבלים את  כל הברכות הללו: גנים עם נהרות, כרמי ענבים ותמרים, ומגוון גידולים נוספים המביאים שפע של יבול ועושר, כיצד הייתם מתנהגים? אללה (סובחאנהו ותעלה) מראה לנו מה הייתה הגישה של אותו אדם:

הוא אמר לחברו, < أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا > "לי יש עושר רב יותר ממך". חשבו על היהירות בגישתו של האדם הזה; מכיוון שאללה נתן לו כל כך הרבה בעולם הזה, הוא החל להשתחצן על חברו ולהסתכל עליו ממקום גבוה.

והוא הוסיף ואמר: < وَأَعَزُّ نَفَرًا > "וחבורתי חזקה יותר משלך". כלומר הוא מתייחס כעת למשרתיו, ילדיו, חבריו וכל האנשים אשר נמצאים איתו או מאחוריו. בעבר אצילות נמדדה על פי כמות היבול, העושר וכמות המשרתים שיש לאדם מסוים. אז אתם יכולים לשער כמה אציל הוא היה נחשב בעיניהם. בימינו, אדם כזה היה טוען שהוא מאוד "מקושר" ו"קרוב לצלחת".

כפי שאנחנו רואים, העושר והאנשים נקשרים ביחד באיה הזאת מכיוון שברגע שלאדם מסוים יש עושר, כוח המשיכה הגדול של כספו גורם לאנשים להתקבץ סביבו בצורה אוטומטית. אולם ברגע שהעושר מצטמצם, כך גם מצטמצמת אותה חבורה של אנשים.

גרימת עוול לעצמנו

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את האיש הזה:

وَدَخَلَ جَنَّتَهُ وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ قَالَ مَا أَظُنُّ أَن تَبِيدَ هَٰذِهِ أَبَدًا ﴿٣٥﴾

"ונכנס אל גנו בגורמו עוול לעצמו, אמר: 'אין אני סבור כי אאבד זאת אי פעם'" (סורת אל כאהף – 18, איה 35 ).

האיש העשיר נכנס לגן שלו, < وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ > "בגורמו עוול לעצמו".

מהו אותו עוול (ד'ולום) שהוא עשה לעצמו?  היהירות שלו והכפירה שלו כמובן. כאשר האדם לא מכיר תודה לאללה ומתנהג ביהירות, הוא עושה עוול לעצמו וההפסד יהיה עליו.

בגלל שהוא היה כל כך מרוצה ממצבו בעולם הזה, הוא המשיך ואמר שהעושר שלו לעולם לא יגמר. הוא השלה את עצמו והוא חשב שגם העולם הזה לא יגמר:

"אני כל כך מיוחד"

وَمَا أَظُنُّ السَّاعَةَ قَائِمَةً وَلَئِن رُّدِدتُّ إِلَىٰ رَبِّي لَأَجِدَنَّ خَيْرًا مِّنْهَا مُنقَلَبًا ﴿٣٦﴾

"ואין אני סבור כי השעה [יום הדין] תגיע אי פעם, ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני, ללא ספק אמצא שם נחלה טובה יותר" (סורת אל כאהף – 18, איה 36 ).

יש משהו מאוד משמעותי באיה הזאת: למרות שהאדם מכחיש את בוא השעה (יום הדין) הוא מכיר בכך שהגמול בעולם הבא גדול יותר! כלומר לא רק שהוא כופר בעולם הבא, אלא שהוא אומר שאם כבר יהיה עולם הבא, אז הוא בטוח שהגמול שהוא יקבל יהיה טוב יותר בעולם הזה.

מאיפה הביטחון הזה? מכיוון שהוא קיבל ברכות רבות בעולם הזה, הוא מניח שבעולם הבא מצבו יהיה טוב יותר בהרבה. אנשים רבים מניחים כי מכיוון שהם קיבלו מאללה עושר, ילדים והצלחה בעולם הזה, אללה מרוצה מהם ואוהב אותם. וכך הדברים הללו יכולים להוות סימן להצלחתם בעולם הבא. הסוציולוג הקלאסי הנודע, מקס ובר, אף כתב ספר על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", העוסק ממש בנושא הזה ובהשפעותיו על התנהגות האנשים המאמינים בכך. אולם החשיבה הזאת לא מאפיינת רק פרוטסטנטים כמובן.

אנשים מהסוג הזה, מלאים בכל כך הרבה יהירות והכחשה, עד אשר הם חושבים שהם מאוד מיוחדים בעיני אללה. אולם הקוראן מזכיר לנו פעם אחר פעם שהעושר שלנו והילדים שלנו, כלל לא מביאים אותנו קרוב יותר אל אללה והם לא מעלים את יושרו של אף אדם. אלו הם אמונתו (אימאן) ומעשיו הטובים (עמל סאליח), כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, אשר מביאים אותו קרוב יותר לאללה (סובחאנהו ותעלה).

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 29-31

10/07/2009 2 תגובות

 

תקציר:

  • 1. מבט חטוף על הגיהינום ועל השוהים בו – "כמה רע הוא המקום בו הם ימצאו מנוחה".
  • 2. מבט חטוף על גן העדן ועל השוהים בו – "כמה טוב הוא המקום בו הם ימצאו מנוחה".

—-

מבט חטוף על הגיהינום

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَقُلِ الْحَقُّ مِن رَّبِّكُمْ  فَمَن شَاءَ فَلْيُؤْمِن وَمَن شَاءَ فَلْيَكْفُرْ إِنَّا أَعْتَدْنَا لِلظَّالِمِينَ نَارًا أَحَاطَ بِهِمْ سُرَادِقُهَا

وَإِن يَسْتَغِيثُوا يُغَاثُوا بِمَاءٍ كَالْمُهْلِ يَشْوِي الْوُجُوهَ بِئْسَ الشَّرَابُ وَسَاءَتْ مُرْتَفَقًا  ﴿٢٩﴾

"אמור: 'האמת היא מעם ריבונכם', החפץ יאמין והחפץ יכפור. אכן הכנו לבני העוולה אש אשר תסגור עליהם כאוהל, ואם ישוועו למשקה הם יושקו במים לוהטים כמתכת רותחת הצולה את הפנים. מה רע הוא המשקה, ומה רע להינפש שם!" (סורת אל כאהף – 18, איה 29 ).

ואמור הו מוחמד – אַלְ חַאקֻ' מִןִ רַבִּיכֻּום <الْحَقُّ مِن رَّبِّكُمْ> "האמת היא מעם ריבונכם" : הקוראן הוא חאק' (אמת), השליח הוא חאק' וכל מה שנשלח מאללה הוא חאק'. ריבונכם שולח רק את מה שהוא חאק', לכן-

פַמַן שָאאַ פַלְ יֻואְמִין < فَمَن شَاءَ فَلْيُؤْمِن > "החפץ יאמין". וַמַן שָאאַ פַלְ יַכְּפֻור < وَمَن شَاءَ فَلْيَكْفُرْ > "והחפץ יכפור". האמת נשארת אמת גם אם אנחנו בוחרים להאמין בה או בוחרים לכפור בה. אלו אינם דברי עידוד לכופרים, אלא זוהי אזהרה רצינית-

<إِنَّا أَعْتَدْنَا لِلظَّالِمِينَ نَارًا أَحَاطَ بِهِمْ سُرَادِقُهَا > "אכן הכנו לבני העוולה אש אשר תסגור עליהם כאוהל". האנשים בגיהינום יהיו מוקפים מכל הכיוונים בלהבות ובעשן כאילו הם נמצאים תוך אוהל אשר צולה אותם מבפנים. האש תהייה המיטה שלהם, הלבוש שלהם והכיסוי שלהם ולא תהייה להם שום אפשרות להימלט ממנה.

וַאִין יַסְתַרִ'יתֻ'ו < وَإِن يَسْتَغِيثُوا > "ואם ישוועו למשקה (או למנוחה)", יֻורָ'אתֻ'ו בִּמָאִין כַּלְמֻוהְל <يُغَاثُوا بِمَاءٍ كَالْمُهْلِ > "הם יושקו במים כמו אל מוהל"

על פי המפרשים, למילה- 'אַלְ מֻוהְל' יש כמה פירושים:

  • – איבן עבאס (רדיאללהו ענהו) מציין כי 'אל מוהל' מתייחס לנוזל השחור והסמיך אשר מצטבר בקרקעית השמן.
  • – מוג'אהיד מציין כי 'אל מוהל' מתייחס לנוזל המכיל מוגלה ודם.
  • – אימאם ראע'יב מציין כי 'אל מוהל' הוא סוג של מתכת מותכת.
  • בפירוש שלו לספר הקוראן, איבן כתיר אומר כי אין סתירה בין כל הפירושים הללו שכן אל מוהל מכיל את כל המאפיינים הלא נעימים הללו: הוא שחור, הוא מריח רע והוא סמיך ורותח.

כלומר המנוחה של שוכני הגיהינום והמשקה שהם יקבלו להקלה מהעונש שלהם, יהיה בעצמו עונש אשר- יַשְוִוי אלְ וֻגֻ'וה < يَشْوِي الْوُجُوهَ > "צולה את הפנים". המילה יַשְוִוי <يَشْوِي> היא מהשורש: שין – ואו – יא, והיא משמשת לתיאור צליית בשר או רתיחה של מים.

כאשר הם יקרבו את המשקה הרותח לעברם כדי לשתות אותו, הפנים שלהם יישרפו לחלוטין. אולם בעקבות הצמא האדיר שלהם, הם ישתו אותו וכך הוא ישרוף גם את איבריהם הפנימיים.

בִּיאְסַא א-שַּרָאבֻּו וַסָאאַת מֻורְתַפַקַ'ה <بِئْسَ الشَّرَابُ وَسَاءَتْ مُرْتَفَقًا> "מה רע הוא המשקה ומה רע להינפש שם!". המילה מֻורְתַפַקַ'ה <مُرْتَفَقًا> היא מהשורש: רא – פא – ק'אף. המילה משמשת לתיאור האדם כאשר הוא שוכב על המרפק שלו ברוגע, נוחיות ומנוחה. כלומר השימוש במילה הספציפית הזאת בא לתאר לעג לכופרים: "כמה גרוע המקום בו הם ימצאו מנוחה!"

זהו אכן עונש קשה מאוד ואנו מתפללים לאללה שינחה אותנו וירחיק אותנו מגורל כזה לעד.

ולעומתם, יש את אלו אשר קיבלו עליהם את החאק' (האמת)- 

מבט חטוף על גן העדן

إِنَّ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ إِنَّا لَا نُضِيعُ أَجْرَ مَنْ أَحْسَنَ عَمَلًا  ﴿٣٠﴾

" [ובאשר לאלו] המאמינים ועושי הטוב – אכן לא נגרע משכרם של המטיבים" (סורת אל כאהף – 18, איה 30 ).

האיה הזאת אומרת לנו שאִימָאן (אמונה) ועַמַל סָאליח (מעשים טובים) שווים ל- אַחְסַנַה עַמַלַה <أَحْسَنَ عَمَلًا > "המעשים הטובים ביותר". כלומר על מנת לעשות את המעשים הטובים ביותר עלינו להיות כנים לאללה ולעצמנו ואין עלינו לסטות מדרכו של הנביא מוחמד עליו השלום. גם המעשה הטוב הקטן וחסר החשיבות בעבורנו, לא ייגרע מאיתנו והוא יוצג בפנינו ביום הדין.

 

أُولَٰئِكَ لَهُمْ جَنَّاتُ عَدْنٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهِمُ الْأَنْهَارُ يُحَلَّوْنَ فِيهَا مِنْ أَسَاوِرَ مِن ذَهَبٍ وَيَلْبَسُونَ ثِيَابًا

خُضْرًا مِّن سُندُسٍ وَإِسْتَبْرَقٍ مُّتَّكِئِينَ فِيهَا عَلَى الْأَرَائِكِ نِعْمَ الثَّوَابُ وَحَسُنَتْ مُرْتَفَقًا  ﴿٣١﴾

"לכל אלו [יהיו] גני עדן אשר מתחתיהם זורמים הנהרות, יעוטרו בהם בצמידים מזהב ויעטו מלבושים ירוקים רקומי משי וקטיפה, ושם יסבו על ספות מוגבהות. מה טוב הוא השכר ומה טוב להינפש שם!" (סורת אל כאהף – 18, איה 31 ).

ללא ספק, בגן העדן ישנם דברים אשר נמצאים מעבר לתפיסתו והבנתנו, מהסיבה הפשוטה שלא ראינו, שמענו או חשבנו על דברים כאלה. אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר רק כמה מהדברים אשר נמצאים בגן העדן על מנת שננסה לדמיין ולחשוב כיצד החיים שם יתנהלו. וכך באיה הזאת, מוזכרים לנו כמה דברים (שחלקם מוכרים לנו מהעולם הזה)אשר הוכנו במיוחד למאמינים.

המאמינים יהיו בתוך גַ'נָּאתֻו עַדְנִין <جَنَّاتُ عَدْنٍ> "גני עדן". למילה עדן יש שתי משמעויות:

  • זהו אחד משמות גן העדן ( או ג'נה).
  • זוהי מילה אשר פירושה נצח ותמידיות. כלומר המאמינים ישהו בגן העדן לעד, וכל מה שנמצא בגן העדן יהיה שם לעד.

ומה יש בגנים הללו?

תַגְ'רִי מִן תַחְתִיהִיםֻ אלְ אַנְהַר < تَجْرِي مِن تَحْتِهِمُ الْأَنْهَارُ > "מתחתיהם זורמים הנהרות". מתחת לארמונותיהם וגניהם של המאמינים זורמים נהרות מחלב, מים, דבש ויין להנאתם.

והם:

< يُحَلَّوْنَ فِيهَا مِنْ أَسَاوِرَ مِن ذَهَبٍ > "יעוטרו בהם בצמידים מזהב". אללה (סובחאנהו ותעלה) לא אמר שהם יקבלו תכשיטים כדי לענוד אותם אלא הוא אמר שהם יעוטרו ויקושטו בהם. כלומר מישהו ישים את התכשיטים עליהם כסימן לכבוד ולמעמד גבוה.

והלבוש שהם  ילבשו יהיה לבוש <خُضْرًا مِّن سُندُسٍ وَإِسْتَبْرَقٍ > "ירוק עשוי מסֻונְדֻוס ואִיסְתַבְרַק'". הצבע הירוק הוא צבע מרגיע ויפה. באופן טבעי, בני האדם נרגעים מהצבע הירוק של הגנים והעצים וכך גם השוכנים בגן העדן ילבשו בגדים אשר יגרמו להם לנחת ולרוגע. הבגדים שהם ילבשו יהיו: סֻונְדֻוס – משי טהור ודק, ואִיסְתַבְרַק' – משי עבה ועשיר.

הם יהיו: < مُّتَّكِئِينَ فِيهَا عَلَى الْأَرَائِكِ > שוכבים בנחת על ספות מוגבהות". הם נאבקו בחיים הללו למען אללה, הם עבדו קשה ועשו מעשים טובים, וכך גן העדן יהיה בעבור מרגוע על מרגוע, נחת על נחת.

מה טוב הוא השכר ומה טוב להינפש שם!

זהו אכן שכר מדהים מאוד ואנו מתפללים לאללה שינחה אותנו ויזכה אותנו בגורל כזה לעד.

 

במרוץ אחר הנחת והאושר, אנחנו מנסים להפוך את העולם שלנו לגן עדן, אבל האמת היא שאף פעם לא נצליח להשיג זאת כי העולם הזה רחוק מלהיות מושלם. הנחת והשלמות נמצאים רק בגן העדן. שוכני גן העדן קיבלו את משכנם כי הם לא התפתו למנעמי העולם הזה והם כיוונו את מעשיהם לחיים שאחרי העולם הזה.

זכרו תמיד את האיה הזאת, גן העדן לא בא בחינם, הוא בעבור אלו שעשו אסחנה עמלה. אז עלינו לעבוד קשה בעולם הזה, על מנת שנשיג את הרווח ואת המנוחה בעולם הבא.

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה

פניני חוכמה מהקוראן (12) : התזכורת האחרונה

24/06/2009 תגובה אחת

 

אלחמדולילה, סדרת הפוסטים על פניני החוכמה מהקוראן הגיעה לסיומה ואני מקווה שכולנו נפיק מהם הרבה תועלת וידע. אם תרצו לחזור ולקרוא עליהם אתם יכולים למצוא אותם בעמוד הסדרות אינשאללה.

לסיום הסדרה הזאת, אני רוצה לחלוק איתכם את התזכורת האחרונה אשר נשא נועמאן עלי חאן בסיום הקורס ללימודי "ערבית ספרותית למתקדמים":

התזכורת האחרונה

מדוע אנחנו לומדים ערבית?

אללה (סובחאנהו ותעלה) מאתגר אותנו בקוראן ואומר:

وَلَقَدْ يَسَّرْنَا الْقُرْآنَ لِلذِّكْرِ فَهَلْ مِن مُّدَّكِرٍ  ﴿١٧﴾

"ואכן עשינו את הקוראן קל לזכירה! היש מזכיר?" (סורת אל ק'מר – 54, איה 17).

כמו כן, המילה הזכרה משמשת לתיאור הקוראן במקומות רבים בו:

إِنْ هُوَ إِلَّا ذِكْرٌ لِّلْعَالَمِينَ  ﴿٢٧﴾

"אין הוא אלא דברי הזכרה לשוכני העולמים" (סורת א-תכוויר – 81, איה 27).  

إِنَّا نَحْنُ نَزَّلْنَا الذِّكْرَ وَإِنَّا لَهُ لَحَافِظُونَ  ﴿٩﴾

" אכן אנו הורדנו את דבר ההזכרה ואכן אנחנו ללא ספק על משמרו"  (סורת אל חיג'ר – 15, איה 9 )

ובסורת אל ג'ומעה :

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا نُودِيَ لِلصَّلَاةِ مِن يَوْمِ الْجُمُعَةِ فَاسْعَوْا إِلَىٰ ذِكْرِ اللَّهِ وَذَرُوا الْبَيْعَ 

ذَٰلِكُمْ خَيْرٌ لَّكُمْ إِن كُنتُمْ تَعْلَمُونَ  ﴿٩﴾

הוי המאמינים! בהישמע הקריאה לתפילת היום השישי, מהרו אל הזכרת שם אללה, והניחו את המיקוח והממכר. בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם" (סורת אל ג'ומעה – 62, איה 9 )

החלק הארוך ביותר מהתפילה (סאלא) הוא העמידה בזקוף (ק'יאם) שבה המתפללים קוראים מהקוראן. אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר על התפילה:

إِنَّنِي أَنَا اللَّهُ لَا إِلَٰهَ إِلَّا أَنَا فَاعْبُدْنِي وَأَقِمِ الصَّلَاةَ لِذِكْرِي ﴿١٤﴾

"הנה אנוכי אללה אין אלוה מבלעדי, על כן עבוד אותי וקיים את התפילה למען זכר שמי" (סורת ט.ה – 20, איה 14)

הדרך הטובה ביותר להזכיר את אללה היא באמצעות המילים שלו ובדרך שהוא לימד אותנו. זו גם הסיבה לכך שהוא אומר:

فَإِنْ خِفْتُمْ فَرِجَالًا أَوْ رُكْبَانًا فَإِذَا أَمِنتُمْ فَاذْكُرُوا اللَّهَ كَمَا عَلَّمَكُم مَّا لَمْ تَكُونُوا تَعْلَمُونَ  ﴿٢٣٩﴾

"ואם פוחדים אתם אז [הרשות נתונה לכם להתפלל] עומדים על רגליכם או רכובים, וכאשר תהיו בבטחה הזכירו את אללה כפי שלימד אתכם את אשר לא הייתם יודעים" (סורת אל בק'רה – 2, איה 239).

אם כן הדרך הטובה ביותר להזכיר את אללה על ידי ספרו של אללה – הקוראן. והוא מהווה את התזכורת האחרונה:

كَلَّا إِنَّهَا تَذْكِرَةٌ  ﴿١١﴾

"לא ולא! זוהי אכן הזכרה" (סורת עבסא – 80, איה 11)

نَّحْنُ أَعْلَمُ بِمَا يَقُولُونَ وَمَا أَنتَ عَلَيْهِم بِجَبَّارٍ فَذَكِّرْ بِالْقُرْآنِ مَن يَخَافُ وَعِيدِ  ﴿٤٥﴾

"אנחנו מיטיבים לדעת את אשר יגידו, ואין אתה עליהם מכריח, לכן הזכר בקוראן לכל הירא אזהרה" (סורת ק'אף – 50, איה 45)

אז מה פירוש ההזכרה?

להמשך קריאה…