ארכיון

Posts Tagged ‘אסחאב אל אוחדוד’

אסחאב אל אוח'דוד (13) – אפילוג: המבחן האחרון.

24/01/2009 תגובה אחת

 

לאחר שהאנשים הצהירו על אמונתם בריבונו של הנער הצעיר, ניגשו יועצי המלך אליו ואמרו לו: "אינך רואה שאללה עשה בדיוק את הדבר שרצית למנוע?" הפחד שלך הביא עליך את אותו הדבר שפחדת ממנו!

המלך היה חסר אונים. הוא הורה לאנשיו לחפור תעלות בכל הדרכים שמובילות לעיר כדי שהאנשים לא יוכלו להימלט. לאחר מכן הוא הורה להבעיר אש בתוך התעלות ופקד לזרוק לתוכה את כל מי שלא חוזר בו מדתו. האנשים המשיכו להאמין והם נזרקו אחד אחרי השני לתוך האש.

ואז הגיעה אישה אחת עם בנה הפעוט בידיה. והיא היססה לגשת את האש מתוך החשש לבנה. אבל הילד דיבר ואמר לה: "הו אימי שאי בסבל כי אנחנו על האמת".

מדוע המלך שרף אותם חיים? הוא עשה זאת רק בשל העובדה שהם האמינו באללה (סובחאנהו ותעלה), היחיד שראוי לסגוד לו- בעל העוצמה והכוח בשמיים ובארץ.

ואכן, המבחן למאמינים הוא כמו האש לגוש הזהב. כאשר מוציאים זהב מתחת לאדמה הוא מלא בחומרים לא טהורים. כאשר שורפים וממיסים אותו, כל מה שלא טהור מופרד ממנו. וכך כאשר המאמינים מועמדים למבחן, הם מטוהרים מגאווה, יהירות ושאר חטאיהם. הם הופכים להיות כמו אותו אחד שהנביא מוחמד עליו השלום הזכיר : "המוסלמי נבחן עד אשר הוא עוזב את העולם ללא כל פגם בו".

ذَٰلِكَ الْفَوْزُ الْكَبِيرُ

בסוף הפסוק האחד עשרה בסורת אל בורוג', אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר: "זוהי הזכייה הכבירה!" (ד'אליכ אל פאווז אל כביר)

כיצד ניתן לכנות את מצבם של האנשים הללו כזכייה כבירה בעוד הם נזרקו חיים להישרף בתוך התעלות? זכייתם בכך היא שהם לא ויתרו על אמונתם והם עמדו עליה עד הרגע האחרון. הם אולי הפסידו במונחים של העולם הזה, אבל הם ניצחו ניצחון כביר לעולם הבא.

המאמינים אם כן יכולים להפסיד בכמה קרבות, אך הם יכולים גם להגיע לניצחון גדול במלחמה על אמונתם. ניצחון שבא לידי ביטוי בזכייה כבירה – גן העדן שנהרות זורמים למרגלותיו.

וכך באה לסיומה סדרת הפוסטים שלנו על אסחאב אל אוח'דוד. אלחמדולילה.

הו אללה עזור לנו לעמוד במבחנים אשר לפנינו כשם שעזרת לאנשים אשר היו לפנינו. והענק לנו את הזכייה הכבירה ברחמיך ריבון העולמים.

לכל הפוסטים הקודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|

|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|חלק 11|חלק 12|

לקריאה נוספת הורידו את הספר: (The People of the Ditch by Sheikh Rifa'i Surur (pdf

ולצפייה בסרט אנימציה על הסיפור לחצו כאן.

אסחאב אל אוח'דוד (12) – אמונה

 

לאחר שגבר בעזרת אללה על שני קבוצות החיילים, הנער פנה אל המלך ואמר לו: "לא תוכל להרוג אותי עד אשר תעשה את מה שאבקש ממך לעשות"

המלך הסכים ושאל את הנער מה עליו לעשות. שימו לב אל מי עברה השליטה כעת.

הנער השיב לו: "עליך לאסוף את האנשים ולקשור אותי על גזע העץ. ואז עליך לשים את החץ בתוך הקשת ולומר- 'בשם אללה, ריבון העולמים' ולירות". וכך המלך עשה בדיוק את מה שהנער אמר לו. הוא היה כל כך נחוש להרוג אותו עד אשר הוא לא הבין את ההשלכות שיכולות להיות במעשה הזה. הוא תיכנן תוכניות, ואללה תיכנן תוכניות, ואללה הוא הטוב במתכננים.

המלך ירה בנער והנער מת. ומייד לאחר מכן החלו האנשים לומר: "אנו מצהירים על אמונתנו בריבונו של הנער הצעיר, אנו מצהירים על אמונתינו בריבונו של הנער הצעיר". וכך בפעולה אחת, כל תושבי העיר הפכו למוסלמים.

אבל האם האנשים לא האמינו לנער קודם לכן?

התושבים האמינו במי שיש לו כוח. וכאשר הם ראו שהמלך לא יכול להרוג את הנער לבדו, והוא חסר כוח בלי הפנייה לאללה – הם האמינו לחלוטין. האירוניה היא שאם המלך היה מניח לנער לנפשו- ואללה יודע יותר טוב מכולם – הנער לא היה מצליח להשיג את ההשפעה הזאת כל כך מהר כמו שהמוות שלו השפיע על האנשים.

 

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|חלק 11|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (11) – מהי מטרתך בעולם?

 

לאחר שהמלך רצח את הנזיר, הוא זימן את הנער ואמר לו: "חזור בך מדתך!". הנער סירב והמלך הורה לחייליו לקחת אותו להר הגבוה ביותר ואם הוא לא יחזור בו מדתו, עליהם לזרוק אותו ממנו.

מדוע הוא לא חתך אותו לשניים מייד כפי שעשה לנזיר? מדוע צריך לקחת אותו עד ההר הגבוה ביותר? מכיוון שהנער יכול להיות שימושי ויש לו השפעה על האנשים. האנשים אוהבים אותו ואם הוא יצטרף למלך, הרבה ילכו בעקבותיו. ההליכה הארוכה אל ההר הגבוה ביותר תתן לו זמן לחשוב שנית וייתכן והוא יחליף את עמדתו.

וכך לקחו אותו החיילים לעבר ההר והנער פנה לאללה ואמר: "הו אללה הצל אותי מהם בכל דרך שתוכל". ואז ההר החל לרעוד וכולם נפלו ממנו למוות למעט הנער.

זה היה דועא' אמיתי עם תגובה מיידית. לנער הייתה אמונה מוחלטת בריבונו.

לאחר שניצל הנער הוא חזר אל המלך ששאל אותו: "מה קרה לחבריך?" והנער השיב: "אללה הציל אותי מהם". כעת המלך נמצא על צומת דרכים- או שהוא יודה בכך שהנער הוא אדם מיוחד במינו וילך בעקבותיו, או שהוא יסרב לכך מתוך יהירותו.

המלך מסרב להכיר בו והוא שולח קבוצה נוספת של חיילים, הפעם כדי לקחת את הנער לעבר הים. קחו אותו עד לאמצע הים, ואם הוא מסרב לחזור בו מדתו הטביעו אותו, הוא אומר להם.

וכך קורה אותו הדבר- הנער פונה לאללה בדועא', כל החיילים טובעים והוא חוזר בחזרה אל המלך.

מדוע הנער ממשיך לחזור אל המלך? למה הוא לא נמלט לארץ אחרת? מכיוון שהוא יודע מהי מטרתו בחיים- לתת דעווה (הזמנה לאמונה) לאנשים ולא משנה מה יקרה.

אז שאלו את עצמכם: איך אני יכול לשרת את אללה בדרך הטובה ביותר? מצאו את מטרתכם בעולם הזה והתמידו בכך! אל תברחו מהאחריות.

הנער ידע זאת, וזה מה שהוא בדיוק עשה.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (10) – חנופה ועינויים

 

בפוסט הקודם סיפרנו כיצד המלך עינה את יועצו עד שהוא הסגיר את שמו של הנער.

מדוע אם כן הוא לא שמר על פיו? ויתרה מזאת, מדוע לאחר שהביאו את הנער, גם הוא חשף בתורו את שמו של הנזיר?

ובכן גם לנחישות יש את הגבולות שלה. האימאם איבן תיימיה אמר פעם: רוב הנחישות אובדת בזמן של עינוי. הנחישות וכוח הרצון שלנו מתמוססים ככול שהעינוי חזק יותר. לכן גם היועץ הסגיר את שמו של הנער, הוא לא יכל לסבול יותר את העינוי.

ואז כאשר החיילים הביאו את הנער אל מול המלך, הוא אמר לו: "הו בני, נודע לי על כך שהפכת כה מומחה בכישוף עד שאתה מרפא את העיוור ואת המצורע…", השיטה הראשונה  שהמלך משתמש בה היא חנופה ושבח. כאשר משבחים מישהו ומחניפים לו מכניסים את הגאווה לתוך ליבו ובכך מטשטשים את קו מחשבתו. גאווה הופכת את האדם להיות פגיע לניצול.

אבל לנער הייתה יותר מידי אמונה. הוא אמר: "אני אינני מרפא איש, זהו אללה אשר מרפא…"

המלך הבין שהעניין לא מתקדם לטובתו והוא עבר מחנופה לעינויים. וכך נחישותו של הנער נכנעה ולבסוף הוא הסגיר את שמו של הנזיר.

כאשר הנזיר הובא בפני המלך, הוא אמר לו: "חזור בך מדתך!". הנזיר סירב והם הביאו מסור גדול וחתכו אותו לשניים.

מדוע המלך לא ניסה קודם את דרך החנופה כלפי הנזיר? מכיוון שהנזיר הוא אדם בעל ידע, ואי אפשר להוליך שולל אנשים כמוהו. לא ניתן לבלבל אנשים בעלי ידע עם מידע מוטעה. הם רואים מעבר לכך.

אם כן, עלינו לחזק את האמונה שלנו על ידי רכישת ידע, ועלינו לפעול על פי הידע שרכשנו. כך לא נחטא בגאווה וכך יהיה קשה לפתות אותנו.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (9) – הרודן המנצל

10/01/2009 תגובה אחת

 

כאשר יועצו של המלך חזר, כולם הבינו שהוא הבריא. הרי קודם לכן הם היו עוזרים לו להיכנס לאולם ומנחים אותו בדרכו, ועכשיו הוא פוסע פנימה ללא שום עזרה.

המלך אמר לו: "מי השיב לך את ראייתך?"

והיועץ ענה: "ריבוני השיב לי את ראייתי"

על כך המלך השיב: "כלומר יש לך ריבון מלבדי?"

והיועץ ענה שוב: "ריבוני וריבונך הוא אללה"

וכך עינה אותו המלך עד אשר הוא הסגיר את שמו של הנער.

אצל מלכים ושליטים עריצים, נאמנות היא לא מילה שנמצאת במילון שלהם. לפחות לא מצידם. כל מה שהם עושים הוא לנצל את האנשים לתועלתם, ואז להיפטר מהם כשהם לא צריכים אותם יותר.

חישבו על זה לרגע, מדובר ביועצו הקרוב של המלך, מישהו שהיה נוהג לשבת לצידו למשך שנים. ברגע הראשון שהמלך חשב שהוא לא מועיל לו יותר, הוא עינה אותו.

וזאת הסיבה שמלומדי האיסלאם אמרו כי המלכים לעולם לא יתנו לכם משהו מהעולם הזה, אלא אם כן הם ייקחו לכם משהו מהדת שלכם (ומהעולם הבא).

זה מזכיר לי את הסיפור של פרעה עם עדת מכשפיו. כאשר הפסידו המכשפים מול משה עליו השלום, הם ידעו שאין מדובר כאן בכישוף. הם נפלו אפיים ארצה ואמרו- "מאמינים אנו בריבונם של הארון ומוסא". ומה פרעה השיב להם?

قَالَ آمَنتُمْ لَهُ قَبْلَ أَنْ آذَنَ لَكُمْ إِنَّهُ لَكَبِيرُكُمُ الَّذِي عَلَّمَكُمُ السِّحْرَ  فَلَأُقَطِّعَنَّ أَيْدِيَكُمْ

وَأَرْجُلَكُم مِّنْ خِلَافٍ وَلَأُصَلِّبَنَّكُمْ فِي جُذُوعِ النَّخْلِ وَلَتَعْلَمُنَّ أَيُّنَا أَشَدُّ عَذَابًا وَأَبْقَىٰ

﴿٧١﴾

"אמר [פרעה], האומנם תאמינו לו בלא רשותי? הן הוא הגדול שבכם אשר לימד אתכם את הכישוף! כרות אכרות את ידיכם ורגליכם לסירוגין ואצלוב אתכם על גזעי דקלים, וכך תדעו מי משנינו מטיל עונש כבד ונצחי יותר." (סורת ט.ה – 20, פסוק 71)

מבחינתו של פרעה העריץ, נתיניו הם רכושו והוא ריבונם! אין להם רשות להאמין בשום דבר לפני אישור ממנו! אך בשני הפסוקים הבאים לאחר מכן הם עונים לו:

"אמרו: לעולם לא נבחר אותך על פני האותות הנהירים אשר הוא הביא לנו ועל פני מי שיצר אותנו, חרוץ את הדין כאשר תחרוץ, ואולם דינך יחול רק בעולם הזה. האמנו בריבוננו למען יסלח לנו על חטאינו ועל מה שכפית עלינו לעשות מהכשפים. ואללה טוב יותר ונצחי [ממך]".

סובחאנאללה! כך צריכה לבוא לידי ביטוי האמונה.

הו אללה! סלח לנו על חטאינו והגן עלינו מכל עריץ ומכל רודן. ושמור עלינו שלא נאבד דבר מדתנו בעבור העולם הזה.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (7) – כוחן של מילים

 

א-סאלאמו עליכום,

אנחנו ממשיכים בפוסט נוסף על הלקחים מסיפור חברי התעלה.

הנער נהג לרפא את העיוורים והמצורעים שבאנשים. (למרות שהוא לא היה נביא: ראו בפוסט הבא) יועצו העיוור של המלך בא אליו עם מתנות ואמר לו: "כל אלה בשבילך אם תרפא אותי", הנער השיב: "אני אינני מרפא איש, המרפא הוא אללה, ואם תאמין באללה אתפלל אליו שירפא אותך". וכך היועץ האמין, הנער התפלל לאללה, ואללה ריפא אותו.

שימו לב שנער לא אמר: "אני ארפא אותך". הוא הפנה זאת לאללה (סובחאנהו ותעלה) ואחת מהסיבות לכך היא לא ליצור מצב שהם יסגדו לו ישירות.

היזהרו מכוחן של המילים. אנשים נכנסים לאיסלאם דרך מילים- באמצעות השאהאדה (הצהרת המשפט: אין אלוהים זולת אללה ומוחמד הוא עבדו ושליחו). אנשים יוצאים מהאיסלאם גם דרך מילים- באמצעות מילות כפירה ויהירות. הנישואין נעשים מחייבים דרך מילים וגם הגירושין מתרחשים בעקבות מילים. הכל בחיינו סובב סביב מילים.

הסאחאבי סהל איבן סעד מספר לנו על חדית' מפי הנביא מוחמד עליו השלום שאמר: "מי שיכול להבטיח לי לשמור על (טהרת) מה שבין רגליו ומה שבין לסתותיו, אני מבטיח לו את גן העדן". (סחיח אל בוכארי)

הנער הצעיר היה מודע לחשיבות בשמירה על טוהר הלשון ועל כוחן של המילים. לכן בדעווה שלו לעבר האנשים הוא תמיד דאג להזכיר להם את קיומו של אללה בעולם, ושהוא רק עבד מעבדיו על פני כדור הארץ.

הו אללה שמור עלינו ועל שאר האנשים מכל רוע אשר נגרם מלשוננו, וחזק את פיותינו בלשון איתנה על דברי האמת.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|

לפוסט הבא בסדרה–>

אסחאב אל אוח'דוד (3) – עריצות, כישוף והנזיר

 

א-סאלאמו עליכום,

בפוסט הפתיחה של הסדרה ראינו עד כמה עריץ ומתנשא היה המלך של חברי התעלה. ובדומה למלך פרעה שבקוראן, גם הוא טען שהוא אל.

"אין עריצות השומרת על כוחה ללא כישוף"

השאלה המתבקשת היא- 'האם זה כך גם היום?' והתשובה היא כן! גם היום.

אללה סובחנהו ותעלה אומר בקוראן:

قَالَ أَلْقُوا  فَلَمَّا أَلْقَوْا سَحَرُوا أَعْيُنَ النَّاسِ وَاسْتَرْهَبُوهُمْ وَجَاءُوا بِسِحْرٍ عَظِيمٍ ﴿١١٦﴾

"אמר להם (משה): 'השליכו אתם! (ראשונים)'. וכאשר השליכו, איחֲזו את עיני האנשים וזרעו בהם אימה ובאו בכישוף כבּיר". (סורת אל אעראף – 7, פסוק 116)

כמו כן, הנביא מוחמד עליו השלום אמר: "צחות לשון מסוימת יעילה כמו כישוף".              (סחיח אל בוכארי)

בימינו, כאשר בוחנים את הטלוויזיה ואת התקשורת תוך בדיקת השפעתם על ההמונים, אנו מוצאים שיש להן השפעות שאין לערער עליהן. וזוהי דוגמא לכישוף שמתקיים בצורתו המודרנית.

אבל הטלוויזיה והתקשורת הם לא הכלים היחידים לזריעת האימה. לשליטים יש גם למשל סוכנים חשאיים. הסוכנים החשאיים מרמים את האנשים ומתמרנים אותם להיכנע לשליט. אבל הסוכנים הללו הם העלובים ביותר- אפילו יותר מהשליט עצמו. למה? כי השליט לפחות מעסיק את הסוכנים כדי לזכות בכוח ובתהילה- מהעולם הזה. אך הסוכנים לא נהנים מהעולם הזה, ועל מעשיהם הבזויים בעולם הזה הם מאבדים גם את העולם הבא.

זה מזכיר לי סיפור מפורסם על איזה בנאי גדול אשר בנה למלך שלו ארמון כפי שלא נבנה אף פעם. לאחר שסיים את הבנייה הוא ניגש למלך ואמר: 'בניתי לך ארמון מדהים, אבל יש בו אבן אחת שרק אני יודע את מיקומה, ואם אסיר אותה הארמון כולו יקרוס. אני שומר עליה מכל משמר, האם אני מדהים או לא?' ואז המלך שאל אותו: 'האם רק אתה יודע על מיקומה?' וכאשר הבנאי ענה שכן אז הוא הרג אותו. למה? כי למלך לא אכפת ממנו ולפני הכל הוא מגן על האינטרסים שלו.

***

בחדית' שצוטט בפוסט הראשון, המילה המשמשת לתיאור הנזיר – ראהיבּ – מרמזת לנו שמדובר באדם מתקופתו של עיסא (ישוע עליו השלום) או אחריו. המילה מצביעה גם על כך שהוא היה אדם מלומד, ולא רק 'סתם' אדם מאמין.

אבל כאשר הנער בא אליו וסיפר לו שהמכשף הכה אותו בגלל שאיחר (בעקבות הפגישה עם הנזיר), ושמשפחתו היכתה אותו בגלל שאיחר (שוב בעקבות הפגישה עם הנזיר), הנזיר הציע לו: "כאשר תפחד מהמכשף אמור לו: משפחתי עיכבה אותי. וכאשר תפחד ממשפחתך, אמור: המכשף עיכב אותי".

הנזיר היה אדם צדיק, מהמוסלמים של בני תקופתו. מדוע אם כן הוא עודד את הנער לשקר?

על כך ועל עוד דברים, בפוסט הבא בסדרה אינשאללה.

לפוסט הבא בסדרה–>