ארכיון

Posts Tagged ‘דועא'’

שש רמות של ידע

 

ישנם שש רמות של ידע*:

1. ידע של עובדות. כלומר לדעת דברים שניתן לאמת אותם. בין אם על ידי עדים או ראיות. או זכירה וזיהוי של רעיונות ועקרונות כללים.

2. תפיסה. החשיבה על המידע שיש לנו, וההבנה שלו על ידי תרגום, פירוש וחיזוי.

3. יישום. העברת הידע למעשים, לפי ההקשר שלהם אלינו. כלומר לשאול: כיצד הידע הזה יכול לעזור לי בחיים האמיתיים.

4. ניתוח (אנליזה). בחינה ביקורתית של הידע והבנה עמוקה יותר של המשמעות. כלומר להבחין בין עובדות להשערות, לגלות הנחות סמויות,להבחין בין העיקר לטפל וכו'.

5. חיבור (סינטזה). קישור הידע המתקבל לנושאי ידע שכבר יש לנו.

6. הערכה. זיהוי המידע המהימן יותר מתוך כלל המידע. כלומר לשפוט את ערכו של המידע על פי קריטריונים מקובלים שנקבעים מראש.

לימדו לחשוב בצורה ביקורתית! ואל תקבלו כל מידע כמובן מאליו.

אם אתם לומדים בתואר ראשון, או אפילו פחות מזה – בתיכון. אתם תראו שאת רובכם לא  מלמדים מעבר לרמה השנייה. למרות שיהיו כמה 'נגיעות' גם בשאר הרמות ויהיו כאלה שיגיעו גם לשלב היישום- תלוי כמובן בסוג המקצוע הנלמד. רוב הזמן יבחנו אתכם רק על 'ידע של עובדות' ולא מעבר לזה.

הנביא מוחמד עליו השלום היה נוהג לומר:

"הו אללה, אנו מבקשים ממך מחסה מידע לא מועיל"

וגם,

"הו אללה, הועל לנו במה שלימדת אותנו, ולמד אותנו את מה שיועיל לנו והוסף לנו ידע".

 

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

——

* טקסונומית היעדים החינוכיים – בנימין בלום (1913-1999).

אסחאב אל אוח'דוד (11) – מהי מטרתך בעולם?

 

לאחר שהמלך רצח את הנזיר, הוא זימן את הנער ואמר לו: "חזור בך מדתך!". הנער סירב והמלך הורה לחייליו לקחת אותו להר הגבוה ביותר ואם הוא לא יחזור בו מדתו, עליהם לזרוק אותו ממנו.

מדוע הוא לא חתך אותו לשניים מייד כפי שעשה לנזיר? מדוע צריך לקחת אותו עד ההר הגבוה ביותר? מכיוון שהנער יכול להיות שימושי ויש לו השפעה על האנשים. האנשים אוהבים אותו ואם הוא יצטרף למלך, הרבה ילכו בעקבותיו. ההליכה הארוכה אל ההר הגבוה ביותר תתן לו זמן לחשוב שנית וייתכן והוא יחליף את עמדתו.

וכך לקחו אותו החיילים לעבר ההר והנער פנה לאללה ואמר: "הו אללה הצל אותי מהם בכל דרך שתוכל". ואז ההר החל לרעוד וכולם נפלו ממנו למוות למעט הנער.

זה היה דועא' אמיתי עם תגובה מיידית. לנער הייתה אמונה מוחלטת בריבונו.

לאחר שניצל הנער הוא חזר אל המלך ששאל אותו: "מה קרה לחבריך?" והנער השיב: "אללה הציל אותי מהם". כעת המלך נמצא על צומת דרכים- או שהוא יודה בכך שהנער הוא אדם מיוחד במינו וילך בעקבותיו, או שהוא יסרב לכך מתוך יהירותו.

המלך מסרב להכיר בו והוא שולח קבוצה נוספת של חיילים, הפעם כדי לקחת את הנער לעבר הים. קחו אותו עד לאמצע הים, ואם הוא מסרב לחזור בו מדתו הטביעו אותו, הוא אומר להם.

וכך קורה אותו הדבר- הנער פונה לאללה בדועא', כל החיילים טובעים והוא חוזר בחזרה אל המלך.

מדוע הנער ממשיך לחזור אל המלך? למה הוא לא נמלט לארץ אחרת? מכיוון שהוא יודע מהי מטרתו בחיים- לתת דעווה (הזמנה לאמונה) לאנשים ולא משנה מה יקרה.

אז שאלו את עצמכם: איך אני יכול לשרת את אללה בדרך הטובה ביותר? מצאו את מטרתכם בעולם הזה והתמידו בכך! אל תברחו מהאחריות.

הנער ידע זאת, וזה מה שהוא בדיוק עשה.

פוסטים קודמים בסדרה:

|חלק 1|חלק 2|חלק 3|חלק 4|חלק 5|חלק 6|חלק 7|חלק 8|חלק 9|חלק 10|

לפוסט הבא בסדרה–>

מה זה מוסיבה (مُّصِيبَةٌ) ?

10/01/2009 7 תגובות

 

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר בקוראן:

وَلَنَبْلُوَنَّكُم بِشَيْءٍ مِّنَ الْخَوْفِ وَالْجُوعِ وَنَقْصٍ مِّنَ الْأَمْوَالِ وَالْأَنفُسِ وَالثَّمَرَاتِ  وَبَشِّرِ

الصَّابِرِينَ  ﴿١٥٥﴾ الَّذِينَ إِذَا أَصَابَتْهُم مُّصِيبَةٌ قَالُوا إِنَّا لِلَّهِ وَإِنَّا إِلَيْهِ رَاجِعُونَ  ﴿١٥٦﴾

"אכן עוד נעמידכם בדבר [מבחן] הסכנה והרעב ובאבדות מן הרכוש ומן הנפש והיבול, ובשר טובות לעומדים בעוז רוח. אלה אשר בפקוד אותם אסון אומרים: 'אכן אנו שייכים לאללה ואל אללה  נשוב". (סורת אל בק'רה – 2, פסוקים 155-156)

מהפסוקים הללו אנו מבינים כי אללה (סובחאנהו ותעלה) תמיד יבחן את כולנו בחיים האלה, כל אחד בדרך שונה ובמבחן שונה. בנוסף לכך אנו לומדים מהי דרך התגובה הטובה ביותר למבחנים הללו.

בואו נבחן מקרוב את המילה 'מוסיבה' (مُّصِيبَةٌ) אשר תורגמה כאן כ-אסון. השורש של המילה הוא: סאד ص, ואו و , בא ب – או סאווב. הערבים נהגו בעבר להשתמש במילה 'סאווב' כדי להתייחס לחץ אשר פוגע במטרתו. מכאן אנו מבינים כי הדבר הוא מכוון מטרה ומחושב ואין מדובר במקרה. איך אם כן הדבר מתקשר לאסון אשר פוקד אותנו?
-לחצו כאן להמשך…->

אסחאב אל אוח'דוד (4) – הנזיר, הנער והחיה

 

אם קראתם את הפוסט האחרון, ודאי הבנתם כבר שהשקר שהנזיר עודד את הנער לומר נופל תחת הקטיגוריה השלישית של השקרים המותרים – שקר בזמן מלחמה. זו הייתה הדרך היחידה למניעת (או לפחות עיכוב) תפיסתם של הנער והנזיר גם יחד על ידי המלך.

כאשר חסמה החיה את הדרך, הנער פנה לאללה ואמר: "הו אללה, אם העניין עם הנזיר אהוב יותר אליך מהעניין עם המכשף, גרום מוות לחיה על מנת שהאנשים יוכלו לעבור בשלווה". הוא זרק את האבן, פגע בחיה והיא נפלה ומתה [וכך הוא הפך לגיבור בעיני האנשים שהוא עזר להם].

ראשית, שימו לב לנטייה הטבעית של הנער- לעזור לבני האדם. הוא מחובר אל האנשים, הוא יודע את האמת והוא רוצה לעזור להם להגיע אליה. שנית, שימו לב גם לנטייה שלו כלפי הנזיר. כאשר הוא עושה את הדועא' שלו, הוא מבקש למען הנזיר. הוא לא אמר: "הו אללה, אם אתה שונא את המכשף…" או "אם אתה אוהב את המכשף…" . הנער למעשה קושר את האהבה שלו לאללה עם האהבה שלו לנזיר. סובחאנללה.

טכניקת דעווה בסיסית: הפכו את עצמכם לאהובים על מי שמקבלים את הדעווה. בעיני האנשים, זה כמעט בלתי אפשרי להפריד בין המסר ובין מי שמוסר אותו. לכן שאפו להיות קרובים ככל האפשר למוסר שאליו אתם קוראים, ושאפו להתחבב על שומעיכם בגבולות שאללה הציב לכם.

אינשאללה כולנו נלמד מדוגמת האמונה של הנער הצעיר.

לפוסט הבא בסדרה–>

הדועא' של הנביא לעאישה

11/12/2008 2 תגובות

 

א-סאלאמו עלייכום,

סובחאנאללה, קראו את החדית' המדהים הזה:

عَنْ عَائِشَةَ رَضِيَ الله عَنْهَا قَالَتْ: “لَمَّا رَأَيْتُ مِنَ النَّبِيِّ صَلَّى الله عَلَيْهِ وَسَلَّمَ

طِيبَالنَّفْسِ, قُلْتُ: “يَا رَسُولَ اللهِ، ادْعُ الله لِي”. قَالَ: “اللَّهُمَّ اغْفِرْ لِعَائِشَةَ

مَا تَقَدَّمَ مِنْ ذَنْبِهَا وَمَا تَأَخَّرَ وَمَا أَسَرَّتْ وَمَا أَعْلَنَتْ“, فَضَحِكَتْ عَائِشَةُ

حَتَّى سَقَطَ رَأْسُهَا فِي حِجْرِرَسُولِ اللهِ صَلَّى الله عَلَيْهِ وَسَلَّمَ مِنَ الضَّحِكِ,

فَقَالَ: “أَيَسُرُّكِ دُعَائِي?” فَقَالَتْ: “وَمَالِي لا يَسُرُّنِي دُعَاؤُكَ?” فَقَالَ:

وَاللهِ إِنَّهَا لَدَعْوَتِي لأُمَّتِي فِي كُلِّ صَلاة“.

أخرجه البزَّار في ” مسنده ” ( 2658 – كشف الأستار ) وحَسَّنه الألباني في ” السلسلة الصحيحة ” (5 / 324)

עאישה (רדיאלהו ענהא) מספרת: "פעם כאשר ראיתי את הנביא עליו השלום במצב רוח טוב אמרתי לו: 'הו שליחו של אללה, התפלל ( ראו: דועא' במילון) לאללה למעני'. ואז הוא אמר: 'הו אללה! סלח לעאישה על חטאיה בעבר ובעתיד, ועל מה שהסתירה (מחטאיה) ועל מה שגילתה'.

עאישה החלה לחייך עד שראשה נפל לתוך מותניו של שליחו של אללה עליו השלום משמחה.

ואמר (עליו השלום): 'האם הדועא' שלי משמח אותך?'. ואני אמרתי: 'ואיך הדועא' שלך לא ישמח אותי?'.

ואז הוא אמר (עליו השלום): 'נשבע אני באללה, זהו הדועא' לאומה שלי בכל תפילה'

(נאסף במוסנד של אל בזאר, וקוטלג כחַסַן על ידי השייח' אל-אלבאני)

 

اللهم آت محمداً – صلى الله عليه وسلم – الوسيلة والفضيلة، وابعثه المقام المحمود الذي وعدته