Archive

Posts Tagged ‘הנביא מוסא’

הזכות שלנו למשה (עליו השלום)

 

ביסמיללה וסאלתו וסאלאם עלא רסוליללה,

איבן עבאס מספר כי כאשר הנביא מוחמד עליו השלום הגיע למדינה הוא מצא כי היהודים צמים ביום העשירי לחודש מוחרם. כאשר הוא שאל אותם על כך הם ענו: "זהו יום טוב. זהו יום שבו אללה הציל את בני ישראל מהאויב שלהם. לכן משה צם אותו". הנביא עליו השלום השיב: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם". והוא הורה למוסלמים לצום את היום הזה.

החודש לפני כמה אלפי שנים, אללה הציל את אחד מנביאיו ואת ההולכים עימו מהמדיניות המדכאת של אחד מהעריצים הגדולים בעולם. הנביא משה עליו השלום ובני ישראל שעליהם הוא בא להגן, היו נתונים תחת רדיפה ממושכת וחסרת רחמים עד אשר ניתן היה לחשוב שהסוף לא נראה באופק. אולם כאשר הסוף בכל זאת הגיע והביא לשקיעתו של פרעה, היום הזה נחשב להקלה גדולה ולברכה, עד אשר הוא נקבע כיום צום בדתנו כדי לציין גם את התודה לאללה וגם את הסולידריות שלנו עם אחינו המוסלמים אשר שמרו על אמונתם תחת העריצות.

בעודנו ממשיכים לצום את העשירי לחודש מוחרם כמה אלפי שנים לאחר מכן, אני חושב שזה רק מתאים להוציא מסיפורם של בני ישראל תחת שלטונו של פרעה כמה תובנות רלבנטיות, על מנת להבין ממה באמת בני ישראל ניצלו. אולי על ידי הבאת כמה דוגמאות מהדרכים בהם נהג פרעה לרדוף את בני ישראל, נוכל להסיק כמה דברים בין המציאות שעמדה בני ישראל לפני אלפי שנים לבין המציאות שעומדת בפני האומה המוסלמית היום. ואולי על ידי כך נוכל להעריך טוב יותר, מדוע אנחנו צמים ביום הזה ואיזה מקום צריך לפנות לו בלבנו.

בואו אם כן נבחן כמה משיטותיו של פרעה לפי הקוראן:

1. דמוניזציה

בסורת עא'פיר, איה 26, פרעה אומר: "…הניחו לי להרוג את משה, ולו גם יזעיק את ריבונו. אכן אני חושש שהוא ישנה את דתכם או שיפיץ על הארץ את הרעה".

כאן אנחנו רואים שפרעה מאשים את משה בשתי האשמות: א) הוא רוצה לשנות את דרכי חייכם. ב) הוא רוצה להפיץ הרס ורעה על הארץ. נשמע מוכר? למעשה, משה נשלח על ידי אללה לפרעה בעבור שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של בני ישראל על ידי פרעה, ולקרוא לפרעה לסגוד לבורא. אם כן, המשימה שלו הייתה בדיוק ההפך ממה שפרעה האשים אותו בעוד שפרעה עצמו עשה בדיוק את אותם הדברים בהם הוא האשים את משה. זהו מקרה קלאסי של מה שנקרא בפסיכולוגיה השלכה (תבדקו את זה מעניין).

לאחר מכן, פרעה בצורה אירונית מציב את עצמו כמגן של ה'טוב' אל מול ה'רוע' שמשה מביא עמו: "…אינני מראה לכם אלא רק את מה שאני רואה לנכון, ולא אוביל אתכם אלא בדרך הישר". (סורת עא'פיר – 40, איה 29). ממש כפי שאללה ציין באיה 11 בסורת אל בק'רה: "בהיאמר להם, 'אל תחמסו את הארץ!' יגידו, אין אנו אלא דורשי שלום".

כפי שניתן לראות, המנהג של דמוניזציה והאשמת הקורבן באלימות, שחיתות וכדומה הוא מנהג די עתיק. היום המושגים האופנתיים הם: 'קיצוניות', 'רדיקאליזם', 'טרוריזם' וכדומה. אם פרעה היה יודע את המילים הללו, הוא כנראה היה משתמש בהם נגד משה בעצמו.

2. זלזול

בסורת א-זוח'רוף, איאת 51-53, פרעה אומר: "וקרא פרעה אל בני עמו לאמור: 'הוי בני עמי, האם לא לי המלכות במצרים והנהרות הללו זורמים מתחתי? האם אינכם רואים?  האין אני טוב מחסר הערך הזה אשר לא מדבר ברורות? מדוע לא עוטר בצמידי זהב או באו עמו מלאכים מאוחדים?"

משה הלך לפרעה בגלל שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של האחרים ולקרוא לו לסגוד לבורא. פרעה יודע שאין לו שום טיעון מוסרי או הגיוני לאף אחת מהדרישות הללו של משה. אז המוצא היחיד שלו הוא לזלזל במשה על מנת להסית את תשומת הלב של הציבור מעבר לעובדות. במקום לגשת לדרישות הללו באחריות ובהגינות, הוא מציג את עצמו כסמכות חזקה ומבוססת העומדת מול אדם מגמגם, חלש ומנודה, אשר לא מציע שום יוקרה או מעמד לאותו אדם חסר מזל שיצטרף אליו. כל זאת בניסיון לסתור את הלגיטימיות של הדרישות שנאמרו.

גם היום משתמשים באותה טקטיקה. אנחנו שומעים לרוב כי חלקים מסוימים מהשריעה מתוקפים כמיושנים, ברבריים, לא תרבותיים, לא אנושיים וכדומה. אנחנו תמיד שומעים על הצורך שיש למוסלמים במקומות מסוימים בעולם ללמוד כיצד לחיות במדינות שיש בהם 'חופש' וכדומה. תמיד מלמדים את המוסלמים שהם צריכים לתת לאחרים לפתור את הבעיות שלהם מכיוון שהם חלשים ותלותיים במעצמות ובשום פנים ואופן הם לא  י כ ו ל י ם להסתדר בלעדיהם. על המוסלמים להיות חסרי משמעות, מתגוננים ומתנצלים ועוד ועוד.

שום דבר מזה הוא לא מקרי. זוהי טקטיקה מכוונת אשר שאולה מדרכי הפעולה של לא אחרת מפרעה, והמטרה שלה היא כפולה: ליצור תסביך נחיתות במוחות המוסלמים ובאותה העת ליצור מסך עשן על מנת למנוע מאלו שאינם מוסלמים להימשך לאמת. המסר של משה היה מאוד ברור והגיוני: הפסק מייד עם הדיכוי של האחרים והתחל לסגוד לריבונך. הזלזול של פרעה הוא לא אחרת מאשר פעולה של ייאוש וטקטיקה של מניפולציה כדי לפצות על כך. כפי שמצויין באיה 54: "כך הסית את בני עמו והם צייתו לו…"

3. מאסר

בסורת א-שועארא', איה 29, פרעה אומר: "…אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים".

האיום הזה בא באמצע העימות הפומבי בין משה לפרעה, בעוד שמשה הציג ברהיטות טיעון אחרי טיעון אודות האמונה באל אחד. האנשים החלו לשמוע את המסר המוזר והחדש הזה, ופרעה לא אהב זאת בלשון המעטה. זה היה מסר רדיקלי ('המגיע אל השורש' לפי ההגדרה במילון ולא 'קיצוני'), וזה בדיוק מה שהקריאה לתווחיד הייתה כפי שהוצגה על ידי משה וכל שאר הנביאים. זהו מסר פשוט וחד משמעי לאלו אשר מחפשים ענווה, אך זהו גם מסר ברור ואזהרה לכל מי שחושב שהוא בדרגה של אל, כמו פרעה. הדרך היחידה להשתיק את משה ואת המסר שלו הייתה לכלוא אותו. האיום במאסר תמיד מגיע כאשר ישנם כאלה שמביעים אמונות ועמדות לא פופולאריות, ולא חסרות דוגמאות גם מהאומה המוסלמית בעבר ובהווה. כליאה אם כן, באה כדי לשמש כעוד כלי לדיכוי והכנעה.

לעומת זאת, האיום בכליאה יכול לשמש גם ככלי לכפייה של מעשים מסוימים, בדרך כלל מעשים מבישים מטבעם. בסורת יוסוף, איה 32, אנחנו קוראים כי הנביא יוסוף היה נתון תחת איום מכיוון שהוא סירב לשכב עם אשתו של האדון:  "…אכן שידלתי אותו על נפשי והוא כבש את יצרו. אולם אם לא יעשה כדברי, יושלך ללא ספק לכלא ויהיה מן המושפלים". תשובתו של יוסוף הייתה פשוט לומר: " אמר: ריבוני הכלא אהוב עליי מלעשות את אשר הן מבקשות". וכך קרה, כאשר הוא נכלא בעודו מסרב לציית לדרישה המבישה והבוגדנית: "וכך נראה להם לאחר שהם ראו את האותות לאסור אותו לזמן מה".

מי ייתן ואללה ישחרר את כל המוסלמים הכלואים מתוך דיכוי וכפייה בכל העולם, אמין.

4. החדרת פחד חברתי

בסורת יונוס, איה 83, אללה סובחאנהו ותעלה אומר: "ואיש לא האמין למשה זולת מתי מעט מבני עמו, מתוך חשש מפרעה ונכבדיהם על כך שירדפו אותם…"

פחד הוא אחד האמצעים היעילים ביותר כדי להתמודד עם נוכחות לא רצויה מהעובדה הפשוטה שזהו צעד מניעתי אשר מיועד לשמור את היחיד, הקבוצה או החברה כולה על המשמר. במקום לחכות עד שהמסר מופץ או עד שתנועה מסוימת מפרה את הסטטוס-קוו, קל יותר להפחיד את כולם ולגרום להם ליישר קו עד לקונפורמיות מלאה. במקום לאפשר למשה את החופש ללמד את המסר שלו ולאבד תוך כדי כך מספר רב של תומכים, פרעה מתחיל בקמפיין של הפחדה אשר ידכא כל השפעה או אפילו כל גילוי של סימפטיה כלפי משה ותומכיו. בדרך הזאת, לא רק שמשה לא יוכל להפיץ את המסר שלו, אלא גם לא יהיה שום רמז פומבי לתמיכה במסר שלו. מדוע? מכיוון שהמסר של משה תוקף ישירות את היהירות של פרעה ואת הדיכוי שהוא מפעיל כלפי האחרים. הוא חייב להשתיק את המסר הזה כדי להמשיך את השליטה שלו. כל גילוי ולו הקטן ביותר אשר יכול להפריע לשליטה המוחלטת חייב להיות מזוהה, מבודד ומחוסל. פרעה למעשה הפך להיות מאסטר באומנות השליטה באמצעות טרוריזם. שפירושה: 'השימוש הפוליטי של טרור או הפחדה'.

המילים של סייד ק'וטוב מתארים היטב את מצבו של משה:

לחברה יש היגיון שלטוני ומצב קיים, הלחץ שלה חזק, והמשקל שלה כבד על כל אחד אשר לא מוגן על ידי חברים חזקים בחברה או על כל מי שמאתגר אותה ללא עוצמה מספקת… האדם אשר עומד מול כיוונה של החברה – מול ההיגיון השלטוני שלה, מול הסטנדרטים שלה, מול התפיסות שלה, מול חוליה וסטיותיה – ימצא את עצמו זר וחסר אונים אלא אם כן הסמכות עליה הוא נשען באה ממקור חזק יותר מאנשיה, תמידי יותר מן הארץ, ואציל יותר מהחיים…

זה בדיוק היה המצב של משה עליו השלום. הקמפיין של פרעה היה נגדו ונגד המסר שלו, נגד אמונתו ונגד מילותיו ודרך חייו – למרות שהוא ספג דמוניזציה, זלזול ואיומים במאסר ועינויים, ולמרות שהחברה כולה פחדה אפילו לגלות שבריר של אהדה כלפיו, הוא לא סטה לרגע מהמסר שלו.

יתרה מזאת, למרות מסע ההפחדה של פרעה, היו מספר אנשים אשר בלעו את פחדיהם ועמדו באומץ כדי להגן על משה עד כדי קבלת המסר שלו, כפי שאנחנו למדים מסורת ע'אפיר, איה 28:  "ואז אמר מאמין מבני משפחת פרעה, אשר הסתיר את אמונתו, האם תהרגו אדם אשר אומר: 'ריבוני הוא אללה' והוא הביא אותות מעם ריבונכם?…"

האדם הזה היה אם כן קרוב קרבת דם לפרעה, והוא בא להגן על האמת למרות שכל שאר החברה מפחדת או מתעלמת מכך. ובאותה נשימה, אם נביט על מצבים שונים בהם מעורבים היום מוסלמים, נמצא כי הרבה אנשים שאינם מוסלמים עומדים באומץ על מנת להגן עליהם יותר מאשר אחיהם המוסלמים. היינו עדים אפילו לכמה כאלה, ממש כמו בן משפחתו של פרעה, אשר בחרו להתאסלם כפי שקרה עם לוחמים בצבא נגד עיראק או עם סוהרים בבית הכלא שבגואנטמו למשל.

אלו הם רק כמה דוגמאות מתוך רבים, אבל ההצהרה של הנביא מוחמד ליהודים במדינה: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם" כאשר הוא ציווה על המוסלמים לצום באותו היום, צריכה להיות בעלת משמעות רבה יותר בעבורנו, בעודנו רואים ממה ניצלו בני ישראל ומול מה אנחנו מתמודדים אלפי שנים מאוחר יותר. באותה מידה אנו מתפללים לאותה עזרה וניצחון מאללה כפי שניתן להם, ואנו מבקשים מאללה שיעשה אותנו איתנים באמונתנו גם ברגעים הקשים ביותר, ממש כמה משה שנייה אחת לפני שים סוף נחצה לנגד עיניו.

פניני חוכמה מהקוראן (11) : לכידות ועקיבות

 

הפוסט של היום עוסק בלכידות ובעקיבות של הסורות בקוראן אחת עם השנייה ואני אנסה לתת לכם מספר דוגמאות כדי להראות כיצד העקיבות הזאת נשמרת.
הפעם היחידה בקוראן שבה סיפורו של אדם (עליו השלום) מופיע פעמיים אחד אחרי השני היא בסורת אל איסראא' (הסורה ה- 17 בקוראן) ובסורת אל כאהף (הסורה ה-18 בקוראן). סיפורו של אדם עליו השלום מוזכר בעוד בכמה וכמה סורות בקוראן – כמו למשל בסורת אל אעראף או בסורת אל בק'רה – אבל רק בשני הסורות הללו הוא מוזכר בעקיבות באמצע כל אחת מהן.

הסיפור בשתי הסורות מתחיל באופן דומה:
 

وَإِذْ قُلْنَا لِلْمَلَائِكَةِ اسْجُدُوا لِآدَمَ فَسَجَدُوا إِلَّا إِبْلِيسَ…
"וכאשר אמרנו למלאכים: השתחוו לאדם! והם השתחוו פרט לאיבליס…" ( אל איסראא' 17:61 , אל כאהף 18:50).

השוני בא לידי ביטוי בהמשך של כל איה.

להמשך קריאה…

פניני חוכמה מהקוראן (9) : דיאלוגים

21/05/2009 5 תגובות

 

זהו אחד הפוסטים הארוכים בסדרה, ואינשאללה תהייה לכם הסבלנות לקרוא אותו בעיון.

אחת הדרכים החזקות של הקוראן להפיץ את המסר שלו הוא בעזרת דיאלוגים. בסורות רבות בקוראן, אללה (סובחאנהו ותעלה) מציג דיאלוגים רבים מכל מיני סוגים, כמו למשל: הדיאלוג של אללה עם המלאכים, הדיאלוג של הנביא אברהם עליו השלום עם אביו, הדיאלוג של משה עליו השלום עם פרעה, הדיאלוג של חברי המערה לאחר שהתעוררו ועוד רבים אחרים.

הדבר היפה בדיאלוגים הללו הוא במקום שאללה יאמר לנו מה קרה, הוא מעביר לנו את המידע הזה בצורת דיאלוג על מנת שנוכל לתפוס עוד רבדים של ידע וחוכמה. מאפיין נוסף בדיאלוגים שבקוראן הוא רעיון ה"מעברים". באמצעות המעברים הללו קל לנו יותר, כקהל שומעים, לדמיין את הסצינה שהאיה מדברת עליה.

דוגמה מדהימה של דיאלוג אשר יש בו גם "מעברים" היא הדוגמה מסורת אל-שועראא' (26). זהו הדיאלוג שמתנהל בין משה עליו השלום לבין פרעה. תרגומו של הטקסט לכל שפה אחרת גורם לכך שמידע רב בו הולך לאיבוד. ורק אם נבחן את הטקסט המקורי בערבית נוכל לדלות ממנו את פניני החוכמה.

ראשית, אללה (סובחאנהו ותעלה) פונה אל משה עליו השלום:

وَإِذْ نَادَىٰ رَبُّكَ مُوسَىٰ أَنِ ائْتِ الْقَوْمَ الظَّالِمِينَ  ﴿١٠﴾ قَوْمَ فِرْعَوْنَ  أَلَا يَتَّقُونَ  ﴿١١﴾

"וזכור כאשר קרא ריבונך אל משה לאמור, לך אל עם בני העוולה (10) עמו של פרעה, האם לא תהיה בהם יראה?" (סורת א-שועראא' – 26, איאת 10-11).

قَالَ رَبِّ إِنِّي أَخَافُ أَن يُكَذِّبُونِ  ﴿١٢﴾

"אמר [משה] ריבוני הנני פוחד כי יכחישו אותי" ( סורת א-שועראא' – 26, איה 12 ).

ישנו פחד נוסף שמשה עליו השלום מזכיר לאחר מכן, וזהו הפחד שהם יהרגו אותו בעקבות הפשע שהוא עשה. אולם הדבר הראשון שהוא מזכיר הוא הפחד מכך שיתכחשו לאזהרותיו. הוא פחד יותר מאי השלמת המשימה שאללה נתן לו, מאשר הפחד על החיים שלו. ואז הוא מונה את החסרונות שלו:

وَيَضِيقُ صَدْرِي وَلَا يَنطَلِقُ لِسَانِي فَأَرْسِلْ إِلَىٰ هَارُونَ  ﴿١٣﴾

"וחזי ייצר ולשוני לא תהייה רהוטה, לכן שלח אל אהרון" ( איה 13 ).

משה עליו השלום היה ידוע במזגו החם וכאשר לאדם יש מזג חם, הוא לא יכול להביע את עצמו בצורה ברורה והוא מרגיש כאילו החזה שלו מתכווץ. לכן הוא מבקש מאללה את עזרתו של אחיו אהרון עליו השלום.

وَلَهُمْ عَلَيَّ ذَنبٌ فَأَخَافُ أَن يَقْتُلُونِ  ﴿١٤﴾

"ולהם עלי חטא, וחושש אני שמה יהרגוני" ( איה 14 ).

החטא שהוא מדבר עליו הוא ההרג בשוגג של האיש המצרי אשר הביא גם לבריחתו של משה ממצרים. ההצלחה במשימה נמצאת בעדיפות הראשונה, לכן משה עליו השלום מציע את אחיו שיעזור לו כדי להגשים אותה. אם הוא לא יוכל להתבטא בצורה טובה, אחיו יתערב לטובתו. ואם יהרגו אותו, אז אחיו יחליף את מקומו. מכאן שהחשש של משה הוא לא על חיו אלא על עצירת השליחות.

قَالَ كَلَّا  فَاذْهَبَا بِآيَاتِنَا  إِنَّا مَعَكُم مُّسْتَمِعُونَ  ﴿١٥﴾

"אמר לא ולא! לכו שניכם באותותינו, ואנו עמכם מאזינים" ( איה 15 ).

באיה הזאת, אללה (סובחאנהו ותעלה) מרגיע את משה והוא נענה לבקשתו לשלוח עמו את אחיו. אולם הוא לא אומר לו: "אכן אהרון יהיה שליח". אלא הוא משיב באמצעות מילה אחת < فَاذْهَبَا > "לכו שניכם", שורש המילה הזאת הוא ד'א – הא – בא, ופירושו ללכת. המילה איד'הב < اذْهَب > היא צורת הציווי ליחיד (לך!) והוספת ה- < بَا > מציינת שמדובר בזוג (כלומר: לכו שניכם!). זוהי אחת מהדוגמאות למעברים שדיברתי עליהם בתחילת הפוסט. במקום להשיב במשפט ארוך לבקשתו של משה עליו השלום, הדיבר של אללה מדויק ותמציתי ומהמילה היחידה הזאת, אנו מבינים שאהרון עליו השלום נצטווה גם הוא ללכת כשליח אל פרעה.

בחלק השני של האיה, אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר, "ואנו עמכם מאזינים". המשפט הזה מרמז לנו שהדיאלוג הבא שאנחנו עומדים לשמוע הוא דיאלוג מאוד חשוב. מדוע? מכיוון שאללה בעצמו מדגיש שהוא ישמע אותו. בניגוד למילה מוסמיעון שפירושה: "שומעים", המילה שאללה משתמש בה כאן היא מוסתמיעון < مُّسْتَمِعُونَ > שפירושה: שומעים בקשב רב ומקרוב.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אם כן מצווה על משה ואהרון עליהם השלום:

فَأْتِيَا فِرْعَوْنَ فَقُولَا إِنَّا رَسُولُ رَبِّ الْعَالَمِينَ  ﴿١٦﴾

"בואו אל פרעה ואמרו: אנו שליח ריבון העולמים" ( איה 16 ).

המילה רסול < رَسُولُ > "שליח" היא בצורה של יחיד כאן, כדי להראות לנו שלמרות שמדובר בשני שליחים, הם בעצם מהווים יחידה אחד שלא ניתן להפריד ביניהם.

בואו ננסה כעת לדמיין את הסיטואציה המדוברת: משה עליו השלום בעיניהם הוא פושע נמלט , ואהרון עליו השלום הוא נתין המלך אשר שייך למעמד הנחות ביותר. שניהם הולכים אל פרעה, ישירות אל תוך הארמון, והם אומרים לו שהם השליחים של ריבון העולמים. הרי פרעה כבר טען קודם שהוא ריבון העולמים! כבר במסר הראשוני פרעה מרגיש שהוא מותקף. ואם לא די בכך, הם ממשיכים ואומרים:

أَنْ أَرْسِلْ مَعَنَا بَنِي إِسْرَائِيلَ  ﴿١٧﴾

"שלח עימנו את בני ישראל" ( איה 17 ).

זה כאילו הם באים ואומרים לפרעה: דבר ראשון לידיעתך, יש ריבון אחר ממך והוא ריבון העולמים. ודבר שני, שלח איתנו את בני ישראל, אלו שאתה משעבד לצרכיך. זוהי נשמעת בקשה מאוד גדולה לאדם כמו פרעה.

באיה הבאה לאחר מכן, מתרחש עוד מעבר. הדיאלוג הקודם היה בין אללה (סובחאנהו ותעלה) לבין משה עליו השלום, ואז אנחנו עוברים ישר לסצינה שבה המילים הללו כבר נאמרו לפרעה ואנחנו שומעים על התגובה שלו.

ואיך פרעה מגיב?

قَالَ أَلَمْ نُرَبِّكَ فِينَا وَلِيدًا وَلَبِثْتَ فِينَا مِنْ عُمُرِكَ سِنِينَ  ﴿١٨﴾

"אמר: האם לא גידלנו אותך בינינו מילדות? ושהית בינינו שנים רבות מחייך" ( איה 18 ).

פרעה כלל לא השיב לדבריו של משה. לאחר שהוא אמר לו שהוא שליח ריבון העולמים וביקש ממנו לשחרר את בני ישראל, פרעה  החל מייד לתקוף את אישיותו ונאמנותו של משה. פרעה הוא פוליטיקאי מנוסה והוא מתנהג בהתאם- הוא מדבר על כל הדברים מסביב לנושא הנידון.

פרעה ממשיך ואומר למשה:

وَفَعَلْتَ فَعْلَتَكَ الَّتِي فَعَلْتَ وَأَنتَ مِنَ الْكَافِرِينَ  ﴿١٩﴾

"ועשית את המעשה אשר עשית, ואתה מכפויי הטובה" ( איה 19 ).

פרעה ממשיך בציניות ומזכיר את ה- "מעשה", הוא אפילו לא אומר למשה  "רצחת" או "הרגת", מכיוון שהוא מנסה לערער את משה ולאיים עליו. בשלב הזה בדיאלוג, נראה כי ידו של פרעה נמצאת על העליונה. למרות שהוא לא השיב ישירות למשה, הוא הציג אותו כלא יותר מפושע כפוי טובה ששכח שהוא גדל באותו ארמון שכעת הוא בא להטיף בו.

משה עליו השלום חייב להגיב על הדברים על מנת לחזור מהר למסר שבשבילו הוא נשלח. בגאוניותו הרבה, הוא עונה על טיעוניו של פרעה על פי סדר החשיבות ולא על פי הסדר שהוצג לו:

1.  قَالَ فَعَلْتُهَا إِذًا وَأَنَا مِنَ الضَّالِّينَ  ﴿٢٠﴾ "אמר: עשיתי זאת אז בהיותי עדיין מהתועים" ( איה 20 ). זוהי הנקודה האחרונה שפרעה הציג למשה, אבל היא החשובה ביותר בעבורו. מכיוון שהוא לא הרג את המצרי בכוונה אלא בטעות, והוא מצטער על כך.

2. فَفَرَرْتُ مِنكُمْ لَمَّا خِفْتُكُمْ …﴿٢١﴾ "וברחתי מפניכם כאשר פחדתי מכם…" (איה 21). שימו לב לאומץ שיש לנביא משה עליו השלום, הוא אומר לפרעה בתוך הארמון שלו, ליד כל שריו – < لَمَّا خِفْتُكُمْ > "כאשר פחדתי מכם". כלומר: הוא כבר לא פוחד מהם יותר.

3. …فَوَهَبَ لِي رَبِّي حُكْمًا وَجَعَلَنِي مِنَ الْمُرْسَلِينَ  ﴿٢١﴾ "ונתן לי ריבוני חוכמת משפט ועשה אותי מהשליחים" (איה 21). שימו לב שמשה עליו השלום ממשיך להזכיר את המילה "ריבון"שוב ושוב, והוא אפילו לא משתמש במילה אללה. בדרך הזאת הוא מזכיר לפרעה מי הריבון האמיתי פעם אחרי פעם, וכמו כן הדבר הזה מקל עליו להעביר את המסר ולהפיג את החשש שהיה לו כאשר אללה פנה אליו לראשונה.

4. وَتِلْكَ نِعْمَةٌ تَمُنُّهَا عَلَيَّ …﴿٢٢﴾ "וזוהי טובה אשר נתת לי בחסד…" (איה 22). משה עליו השלום מכיר בחסד של פרעה, אבל :

5. …أَنْ عَبَّدتَّ بَنِي إِسْرَائِيلَ  ﴿٢٢﴾ "…כי שיעבדת את בני ישראל" (איה 22). כאילו משה עליו השלום אומר לפרעה: מה הקשר בין העובדה שגידלת אותי בבית שלך לבין העובדה שאתה משעבד את בני ישראל? האם זה נותן לך את הזכות לשעבד את בני ישראל?! או יותר מכך, העובדה שגדלתי בבית שלך נבעה מלכתחילה מכך ששעבדת את בני ישראל. אם לא היית משעבד אותם והורג את ילדיהם, אני הייתי יכול לחיות בשקט עם משפחתי, כך שמה שעשית בעבורי לא היה ממש  חסד.

יש חור בטיעון של פרעה ומשה עליו השלום לא מהסס לחשוף אותו על מנת לחזור חזרה לעניין שלשמו הוא בא. לאחר שפרעה נדחק לפינה עם התגובה הזאת של משה, הוא מנסה להתאושש:

قَالَ فِرْعَوْنُ وَمَا رَبُّ الْعَالَمِينَ  ﴿٢٣﴾

"אמר פרעה: ומה ריבון העולמים" (איה 23). פרעה משתמש בכוונה במילה מא < مَا > שפירושה "מה" במקום המילה מן < مَن> שפירושה "מי". כאשר משתמשים במילה "מא" מתכוונים בדרך כלל למשהו דמיוני ולא אמיתי וכך פרעה מנסה להוריד מערכו של הריבון האמיתי- ריבון העולמים.

משה עליו השלום שומר על קור רוח והוא עונה בתמציתיות:

قَالَ رَبُّ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَمَا بَيْنَهُمَا  إِن كُنتُم مُّوقِنِينَ  ﴿٢٤﴾

"אמר: ריבון השמיים והארץ ומה שביניהם, אם נכונים אתם להשתכנע" (איה 24). בני עמו של פרעה האמינו שהם הצאצאים של "אל השמש", אבל משה עליו השלום פונה ישירות לאמונותיהם הדתיות ואומר להם שהריבון שלו הוא הריבון של אותו "אל" שיש להם כביכול והוא גם הריבון של הריבון שלהם עלי אדמות- פרעה. משה עליו השלום כבר לא  פונה לפרעה לבדו, אלא הוא פונה גם לקהל שמסביבו ("אם נכונים אתם להשתכנע").

כעת פרעה נעשה מאוד עצבני והוא מרגיש שהתשובה של משה הייתה חד משמעית. אז מה הוא עושה? הוא פונה לאנשים מסביבו על מנת לקבל מהם חיזוק:

قَالَ لِمَنْ حَوْلَهُ أَلَا تَسْتَمِعُونَ  ﴿٢٥﴾

"אמר למי שמסביבו, האם אתם שומעים?" (איה 25). זוהי שאלה רטורית מצדו של פרעה בניסיון להגחיך את משה ואת המסר שלו. ההתקפה של משה היא התקפה נגד פרעה ואם פרעה יאבד את תמיכת האנשים מסביבו הוא יאבד הכל. לכן הוא אומר את המילים לאנשים : "אתם קולטים מה הוא אומר כאן?!" (גם כאן במקום המילה תסמעון שפירושה "אתם שומעים", המילה בשימוש היא תסתמיעון, כלומר: אתם שומעים בקשב רב).

ומה עושה משה? הוא ממשיך בשלו מבלי לסטות מהמסר:

قَالَ رَبُّكُمْ وَرَبُّ آبَائِكُمُ الْأَوَّلِينَ  ﴿٢٦﴾

"אמר: ריבונכם וריבון אבותיכם הראשונים" (איה 26). כלומר הריבון שלי הוא לא רק הריבון של הפרעה הזה, אלא גם הריבון של כל הפרעונים שהיו לפניו, וכך גם של כל אבותיכם מקודם. כעת פרעה ממש נדחק לפינה והוא לא יכול לעשות דבר מלבד רצח אופי:

قَالَ إِنَّ رَسُولَكُمُ الَّذِي أُرْسِلَ إِلَيْكُمْ لَمَجْنُونٌ  ﴿٢٧﴾

"אמר: השליח שלכם אשר נשלח אליכם ללא ספק משוגע" (איה 27 ) . פרעה תוקף את המסר על ידי תקיפת השליח ומקווה להסיט את הדיון מהעיקר. זוהי התנהגות אנושית נפוצה בויכוחים, אבל האיסלאם מלמד אותנו שעלינו לשפוט את המסר ולא את מי שמוסר אותו. דבר נוסף שפרעה עושה זה להגיד: "השליח שלכם", כאילו הוא אומר שהוא בעצם לא נשלח בעבורו.

פרעה קיווה שהטיעון על השיגעון יעבוד, אבל משה עליו השלום ממשיך בשלו:

قَالَ رَبُّ الْمَشْرِقِ وَالْمَغْرِبِ وَمَا بَيْنَهُمَا إِن كُنتُمْ تَعْقِلُونَ  ﴿٢٨﴾

"אמר: ריבון המזרח והמערב ומה שביניהם, אם תשכילו להבין" (איה 28 ). מכיוון שהוא נקרא קודם משוגע, הוא מציע להם להתבונן בשמיים ולהסיק מכך את המסקנות ההגיוניות על פי השכל שלכם. מדוע המזרח והמערב מודגשים כאן? מכיוון שהמצרים נהגו לסגוד לשמש ומשה אומר להם: הריבון שלי הוא הריבון של המקום ממנו השמש זורחת עד למקום שבו היא שוקעת.

דמיינו לעצמכם עכשיו את הזעם שמצטבר אצל פרעה! הקהל החל להקשיב בשקיקה למילים של משה עליו השלום. לפרעה אין ברירה אחרת מאשר לפנות לאיומים:

قَالَ لَئِنِ اتَّخَذْتَ إِلَٰهًا غَيْرِي لَأَجْعَلَنَّكَ مِنَ الْمَسْجُونِينَ  ﴿٢٩﴾

"אמר: אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים" (איה 29 ). הצורה שבה ניסח פרעה את המשפט הזה מראה לנו שיש כבר אנשים שנמצאים במאסר. כלומר כל מי שהתנגד לו או המר את פיו, נשלח לכלא. לקרוא את המשפט הזה הוא כמו לקרוא ספר מבוא במדעי המדינה. ככל שהשלטון צריך יותר כוח שיטור, כך הוא נחשב לחלש יותר. אם פרעה היה צריך לזרוק לכלא את כל מי שהתנגד לו, זה רק מראה כמה מעט הוא שווה וכמה חסר כוח הוא.

משה עליו השלום לא מתרגש והוא מאתגר את פרעה בחזרה:

قَالَ أَوَلَوْ جِئْتُكَ بِشَيْءٍ مُّبِينٍ  ﴿٣٠﴾

"אמר: גם אם אביא לך דבר ברור?" (איה 30 ). עכשיו פרעה לא יכול לדחות את בקשתו של משה מכיוון שהוא כבר גרם לסקרנות אצל האנשים והם רוצים לראות הוכחות. אם משה מבטיח שהוא יביא אותן יש לאפשר לו לעשות זאת. מצד שני, אם ההוכחה שמשה יביא לא תהיה ברורה מספיק (מכל סיבה שהיא), פרעה תמיד יוכל לחזור לטיעון של השיגעון ולהגיד "אמרתי לכם". לכן פרעה אומר:

قَالَ فَأْتِ بِهِ إِن كُنتَ مِنَ الصَّادِقِينَ  ﴿٣١﴾

"אמר: הבא אותו, אם אתה מדוברי האמת" (איה 31 ).

משה עליו השלום מביא מייד שתי אותות:

فَأَلْقَىٰ عَصَاهُ فَإِذَا هِيَ ثُعْبَانٌ مُّبِينٌ  ﴿٣٢﴾ وَنَزَعَ يَدَهُ فَإِذَا هِيَ بَيْضَاءُ لِلنَّاظِرِينَ  ﴿٣٣﴾

"ומייד השליך את מטהו והנה הוא נחש ברור (32) והוציא את ידו והנה היא לבנה לכל הרואים" (איאת 32-33 ).

מכיוון שהאותות הללו היו משהו יוצא דופן, פרעה חוזר להתקפות האישיות:

قَالَ لِلْمَلَإِ حَوْلَهُ إِنَّ هَٰذَا لَسَاحِرٌ عَلِيمٌ  ﴿٣٤﴾

"אמר לנכבדים מסביבו, זהו ללא ספק מכשף בעל ידע" (איה 34 ). פרעה כעת פונה למועצת הנכבדים שמסביבו ולא לכל שאר האנשים כפי שעשה זאת באיה 25. ייתכן שהנכבדים שמסביבו ( שיש להם ידע בכישוף) התרשמו פחות מהאותות הללו ביחס לשאר האנשים. אבל גם אם כן, פרעה מוודא שהם עדיין איתו והוא אומר להם שללא ספק מדובר במכשף מעולה, אולי אפילו כזה שעושה כישופים שלא ידועים לכם. אבל כאן בדיוק הטיעון של פרעה נופל. כיצד ייתכן שהאדם שהוגדר על ידו קודם לכן כמשוגע נחשב כעת לבעל ידע?

פרעה מנסה כעת לגייס את רגשי הנאמנות של הנכבדים:

يُرِيدُ أَن يُخْرِجَكُم مِّنْ أَرْضِكُم بِسِحْرِهِ فَمَاذَا تَأْمُرُونَ  ﴿٣٥﴾

"הוא מבקש לנשל אתכם מארצכם באמצעות כישופיו, אם כן מה עצתכם?" (איה 35 ). הדרך הטובה ביותר להתנגד למישהו שמביא סדר חברתי חדש היא להציג אותו כאיום ביטחוני. פרעה מאחד את כל הנכבדים נגד משה בכך שהוא מציג אותו כמכשף שיגזול מהם את האדמות שלהם. שימו לב לערמומיות של פרעה, משה עליו השלום מעולם לא אמר שהוא רוצה לגרש את המצרים. ההפך הוא הנכון- הוא ביקש מפרעה לשחרר את בני ישראל כדי שהם יעזבו. אבל זה לא חשוב לפרעה, פוליטיקאים מהסוג שלו לא מעוניינים באמת אלא בשמירה על הכוח והשררה.

שימו לב שבסוף האיה הוא אומר : "אם כן מה עצתכם?". איזה מין אל הוא ואיזה מין ריבון הוא שמבקש עצה מהאחרים?! בשלב הזה בדיאלוג פרעה חסר אונים ואין ספק שמול משה, ידו נמצאת על התחתונה.

ובכל אופן, מהי עצת הנכבדים?

قَالُوا أَرْجِهْ وَأَخَاهُ وَابْعَثْ فِي الْمَدَائِنِ حَاشِرِينَ  ﴿٣٦﴾ يَأْتُوكَ بِكُلِّ سَحَّارٍ عَلِيمٍ  ﴿٣٧﴾

"אמרו: דחה אותו ואת אחיו, ושלח קוראים אל הערים (36) למען יבואו אליך בכל מכשף בעל ידע" (איאת 36-37 ). לאחר שהנכבדים ראו כי למשה יש הוכחות ברורות, הם הציעו לפרעה להביא את טובי המכשפים בממלכה. בעוד שהמילה לתיאור מכשף היא סאחיר < سَاحِر > , הם מציעים לו להביא: סחאר < سَحَّارٍ > שפירושו מכשף מומחה ובעל ניסיון.

כעת מתרחש מעבר נוסף בדיאלוג והתיאור מתמקד בהתמודדות של משה עליו השלום עם המכשפים:

فَجُمِعَ السَّحَرَةُ لِمِيقَاتِ يَوْمٍ مَّعْلُومٍ  ﴿٣٨﴾

"וכונסו המכשפים ביום אשר נקבע" (איה 38 ). ההתמודדות של משה עליו השלום עם המכשפים נקבעה כיום חג לאומי. יום שבו התבקשו כל האנשים לגלות הזדהות:

وَقِيلَ لِلنَّاسِ هَلْ أَنتُم مُّجْتَمِعُونَ  ﴿٣٩﴾ لَعَلَّنَا نَتَّبِعُ السَّحَرَةَ إِن كَانُوا هُمُ الْغَالِبِينَ  ﴿٤٠﴾

"ונאמר לאנשים: האם [גם] אתם מתכנסים? (39) אולי ניטה אחר המכשפים אם היו הם הגוברים" (איאת 39-40 ).

נערך מצעד גדול עבור המכשפים והם נחשבו לגיבורים הלאומיים של המצרים. משה עליו השלום לעומת זאת, הוצג כבוגד שחייבים להתנגד לו.

כלפי חוץ, המכשפים טענו שהם עומדים להתחרות עם משה כדי להציל את כבוד האומה. אבל אז מתרחש מעבר נוסף ואנחנו שומעים את הדיאלוג הפרטי שמתנהל ביניהם לבין פרעה:

فَلَمَّا جَاءَ السَّحَرَةُ قَالُوا لِفِرْعَوْنَ أَئِنَّ لَنَا لَأَجْرًا إِن كُنَّا نَحْنُ الْغَالِبِينَ  ﴿٤١﴾

"כאשר באו המכשפים, אמרו לפרעה: האם נבוא על שכרנו אם נהיה אנחנו הגוברים?" (איה 41 ). אללה (סובחאנהו ותעלה) משמיע לנו את הדיאלוג שלהם על מנת להבין את המניעים האמיתיים שלהם- "אתה הולך לשלם לנו כן?" ופרעה משיב שלא רק שהוא ישלם להם, אלא הוא יהפוך אותם לאנשיו הקרובים:

قَالَ نَعَمْ وَإِنَّكُمْ إِذًا لَّمِنَ الْمُقَرَّبِينَ  ﴿٤٢﴾

"אמר: כן, ואתם ללא ספק תהיו מן המקורבים" (איה 42 ). כלומר החמדנות היא גורם משמעותי כאן. בעוד שכלפי חוץ הם הציגו את עצמם כמגני האומה מה שמעניין אותם באמת הוא הכסף והכוח שהם יוכלו להשיג.

 

תחשבו לעצמכם כמה פעמים שמענו על סיפורים כאלה בטלוויזיה או בעיתונים? הקוראן הוא המדיה של כל הזמנים ואללה (סובחאנהו ותעלה) מציג לנו בדיוק כיצד האנשים מתנהגים ומהם הדברים אשר מניעים אותם. באמצעות הדיאלוגים הללו, אנו לומדים כיצד חברות מתנהלות וכיצד שליטים רודנים שומרים על כוחם. מהדוגמה הפשוטה הזאת יש כל כך הרבה דברים ללמוד והפוסט הזה הוא רק ניסיון צנוע להסביר את ההררי הידע אשר נמצאים באיאת הללו. הדיאלוגים שבקוראן נמצאים שם מסיבה מיוחדת וזה מראה לנו כמה עלינו להאזין להם בקשב רב.

הו אללה הנחה אותנו והדרך אותנו להבנה הנכונה של ספר הקוראן.

ואללהו אעלם.

 

מכיוון שהשתמשתי בהרבה איאת בפוסט הזה, לא הוספתי את האודיו ליד כל איה כדי לא להוסיף עוד עומס. במקום זה אני ממליץ לכולכם להאזין למקריא מישארי אל עפאסי -גם אם אתם לא יודעים מילה אחת בערבית. האופן שהוא מקריא את הסורה הזאת הוא פשוט מדהים. סורת א-שועראא' מלאה בדיאלוגים ומתוך 227 האיאת שיש לה, הפוסט הזה עסק רק באיאת 10-42.

(להורדה ישירה)

—-

לשאר הפוסטים בסדרה

משה ישוע ומוחמד – שלושה נביאים, מסר אחד

02/04/2009 3 תגובות

 

באחת מהתגובות בבלוג הזה, אמר מגיב בשם יואל, שההבדלים בין האיסלאם והיהדות אינם כה גדולים כפי שאפשר לשער, ובחינה בלתי אמצעית של הטקסטים תוביל למסקנה שמדובר בתפיסה דתית ותפיסת אלוהות דומה.

עניתי לו אז ש"פערים לא גדולים" זהו דבר סובייקטיבי וחילוקי הדעות מתחילים כבר במהותם של הנביאים שנשלחו. אני חושב שבחינה בלתי אמצעית אמיתית של הטקסטים תוביל להכרה, שכל השליחים והנביאים נשלחו בידי אותו הבורא, על מנת להדריך את האנושות לסגוד לאל האחד והיחיד ולא לצרף לו שותפים.

בתגובה שהשבתי לו הוספתי גם את הקישור של הסרטון שמופיע למטה (ובינתיים נוספו לו כתוביות בשפה העברית, אלחמדולילה) ואני ממליץ לכולכם לצפות בו.

האם הנביא משה עליו השלום היה באמת "יהודי"? האם הנביא ישווע עליו השלום היה באמת "נוצרי"? האם האיסלאם היא דת חדשה שהנביא מוחמד "המציא" במדברי ערב? ומהי משמעות המילה "איסלאם"? (רמז: זה לא שלום)

על השאלות הללו מנסה לענות עבדול רחים גרין, אדם שהיה בעברו נוצרי וקיבל על עצמו את האיסלאם. ומאז התאסלמותו הוא עוסק בדעווה (הפצת הידע על דת האיסלאם) בפני כל אדם שמוכן להקשיב למה שיש לו לומר.

(לקליפ בגוגל וידאו)

 

אללה סובחאנהו ותעלה אומר בקוראן:

قُلْ يَا أَهْلَ الْكِتَابِ تَعَالَوْا إِلَىٰ كَلِمَةٍ سَوَاءٍ بَيْنَنَا وَبَيْنَكُمْ أَلَّا نَعْبُدَ إِلَّا اللَّهَ وَلَا نُشْرِكَ بِهِ شَيْئًا

وَلَا يَتَّخِذَ بَعْضُنَا بَعْضًا أَرْبَابًا مِّن دُونِ اللَّهِ فَإِن تَوَلَّوْا فَقُولُوا اشْهَدُوا بِأَنَّا مُسْلِمُونَ  ﴿٦٤﴾

"אמור [הו מוחמד!] : הוי עמי הספר, בואו ונאמר דבר בינינו אשר עליו נשתווה: [על כך] שנעבוד רק את אללה לבדו ולא נצרף לו כל שותף. ולא ייקח איש מאיתנו אנשים מקרבנו כאדונים זולת אללה. ואם הפנו עורף אמרו: העידו שאנו אכן מוסלמים (מתמסרים)". (סורת אל עימראן – 3, איה 64 )

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

אסחאב אל אוח'דוד (3) – עריצות, כישוף והנזיר

 

א-סאלאמו עליכום,

בפוסט הפתיחה של הסדרה ראינו עד כמה עריץ ומתנשא היה המלך של חברי התעלה. ובדומה למלך פרעה שבקוראן, גם הוא טען שהוא אל.

"אין עריצות השומרת על כוחה ללא כישוף"

השאלה המתבקשת היא- 'האם זה כך גם היום?' והתשובה היא כן! גם היום.

אללה סובחנהו ותעלה אומר בקוראן:

قَالَ أَلْقُوا  فَلَمَّا أَلْقَوْا سَحَرُوا أَعْيُنَ النَّاسِ وَاسْتَرْهَبُوهُمْ وَجَاءُوا بِسِحْرٍ عَظِيمٍ ﴿١١٦﴾

"אמר להם (משה): 'השליכו אתם! (ראשונים)'. וכאשר השליכו, איחֲזו את עיני האנשים וזרעו בהם אימה ובאו בכישוף כבּיר". (סורת אל אעראף – 7, פסוק 116)

כמו כן, הנביא מוחמד עליו השלום אמר: "צחות לשון מסוימת יעילה כמו כישוף".              (סחיח אל בוכארי)

בימינו, כאשר בוחנים את הטלוויזיה ואת התקשורת תוך בדיקת השפעתם על ההמונים, אנו מוצאים שיש להן השפעות שאין לערער עליהן. וזוהי דוגמא לכישוף שמתקיים בצורתו המודרנית.

אבל הטלוויזיה והתקשורת הם לא הכלים היחידים לזריעת האימה. לשליטים יש גם למשל סוכנים חשאיים. הסוכנים החשאיים מרמים את האנשים ומתמרנים אותם להיכנע לשליט. אבל הסוכנים הללו הם העלובים ביותר- אפילו יותר מהשליט עצמו. למה? כי השליט לפחות מעסיק את הסוכנים כדי לזכות בכוח ובתהילה- מהעולם הזה. אך הסוכנים לא נהנים מהעולם הזה, ועל מעשיהם הבזויים בעולם הזה הם מאבדים גם את העולם הבא.

זה מזכיר לי סיפור מפורסם על איזה בנאי גדול אשר בנה למלך שלו ארמון כפי שלא נבנה אף פעם. לאחר שסיים את הבנייה הוא ניגש למלך ואמר: 'בניתי לך ארמון מדהים, אבל יש בו אבן אחת שרק אני יודע את מיקומה, ואם אסיר אותה הארמון כולו יקרוס. אני שומר עליה מכל משמר, האם אני מדהים או לא?' ואז המלך שאל אותו: 'האם רק אתה יודע על מיקומה?' וכאשר הבנאי ענה שכן אז הוא הרג אותו. למה? כי למלך לא אכפת ממנו ולפני הכל הוא מגן על האינטרסים שלו.

***

בחדית' שצוטט בפוסט הראשון, המילה המשמשת לתיאור הנזיר – ראהיבּ – מרמזת לנו שמדובר באדם מתקופתו של עיסא (ישוע עליו השלום) או אחריו. המילה מצביעה גם על כך שהוא היה אדם מלומד, ולא רק 'סתם' אדם מאמין.

אבל כאשר הנער בא אליו וסיפר לו שהמכשף הכה אותו בגלל שאיחר (בעקבות הפגישה עם הנזיר), ושמשפחתו היכתה אותו בגלל שאיחר (שוב בעקבות הפגישה עם הנזיר), הנזיר הציע לו: "כאשר תפחד מהמכשף אמור לו: משפחתי עיכבה אותי. וכאשר תפחד ממשפחתך, אמור: המכשף עיכב אותי".

הנזיר היה אדם צדיק, מהמוסלמים של בני תקופתו. מדוע אם כן הוא עודד את הנער לשקר?

על כך ועל עוד דברים, בפוסט הבא בסדרה אינשאללה.

לפוסט הבא בסדרה–>