ארכיון

Posts Tagged ‘סיפור בעל שני הגנים’

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 42 – 44

 

תקציר:

  • 1. כאב, צער, חרטה ויגון עמוק: כמה מהמאפיינים של אלו שאינם מאמינים באללה ולא מייחסים את הצלחתם אליו.
  • 2. העזרה האמיתית והניצחון תמיד באים מאללה.
  • 3. סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'.

—-

כאב, צער, חרטה ויגון עמוק

חברו של בעל שני הגנים הזהיר אותו על גאוותו וכפירתו, ואזהרתו התממשה:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَأُحِيطَ بِثَمَرِهِ فَأَصْبَحَ يُقَلِّبُ كَفَّيْهِ عَلَىٰ مَا أَنفَقَ فِيهَا وَهِيَ خَاوِيَةٌ

عَلَىٰ عُرُوشِهَا وَيَقُولُ يَا لَيْتَنِي لَمْ أُشْرِكْ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٤٢﴾

 

"והנה ניחת אסון על פריו [ממונו], בהשכימו עם בוקר ספק את כפיו על כל אשר הוציא על גניו והיו לעיי חורבות. ויאמר: 'הלוואי שלא צירפתי אף לא שותף אחד לריבוני" (סורת אל כאהף – 18, איה 42 ).

אם נבחן את עבודתם של החקלאים, נראה כי הם קמים בשעות הבוקר המוקדמות והם משקיעים את כל מרצם וכוחם בעיבוד האדמה במשך כל היום והם כמובן גם משקיעים כסף רב. לחקלאי כמעט ואין יום חופש או יום מנוחה, מכיוון שאם יעשה זאת, האדמה שלו לא תניב כמו שצריך. בעל שני הגנים החל למרוח את ידיו מתוך צער ויגון עמוק: כל הזמן, המאמץ, ההשקעה והעבודה שהוא הקריב למען הגנים שלו, ירדו לטמיון מסיבה אחת פשוטה- הוא כפר באללה והסתמך רק על עושרו וילדיו.

הצער שלו כל כך עמוק שהוא אומר- יַא לַיְיתַנִי < يَا لَيْتَنِي >. המילה הכי קרוב לביטוי הזה בעברית היא: הלוואי. אולם היא לבדה איננה מספיקה מכיוון שמי שאומר את הביטוי הזה רוצה להביע חרטה כל כך עמוקה על מה שהוא עשה, עד כדי כך שהוא היה עושה כל מה שביכולתו כדי להחזיר את המצב לקדמותו. כפירוש פשוט, יא לייתני היא כמו לבכות על חלב שכבר נשפך.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר על אבו להב בסורת אל מסד (111:2) : "ולא יעמדו לו הונו וכל אשר זכה לו". אם בעולם הזה לא נכיר תודה לברכות שאללה הרעיף עלינו, אף אחד לא יוכל לעזור לנו, ולא משנה כמה הון או ילדים היו לנו. זכרו שסורת אל כאהף היא סורה אשר התגלתה עוד בעיר מכה וככזו היא מפנה מראה לעבר בני שבט ק'ורייש; היא מזכירה להם כי לבעל שני הגנים היה הון רב, ילדים ומשרתים רבים, אבל הוא כפר בריבונו ולכן כל אדמתו נחרבה. ומה קרה לשבט ק'ורייש כמה שנים לאחר מכן? הם סבלו מבצורת ומרעב.

 

وَلَمْ تَكُن لَّهُ فِئَةٌ يَنصُرُونَهُ مِن دُونِ اللَّهِ وَمَا كَانَ مُنتَصِرًا  ﴿٤٣﴾

 

"ולא קמה לו עדת מושיעים מפני אללה והוא לא נושע" (סורת אל כאהף – 18, איה 43 ).

אם כן העושר של בעל שני הגנים אבד לו וכמו כן לא היה מי שיעזור לו או יציל אותו מהאסון שנחת עליו. לא משנה כמה יגון או כעס הוא הביע, הוא לא יכול היה לשנות את המצב. בימינו, כאשר קורה לנו עוול מסוים, אנו מספרים עליו לאנשים מסביבנו על מנת שיתמכו בנו ויעמדו לצידנו, אנו לפעמים גם מאיימים לתבוע ולהשיג חזרה את מה שנלקח מאיתנו. אולם בעל שני הגנים לא יכול היה לתבוע אף אחד והוא לא יכול היה להחזיר את גנו. שכן העוול שקרה לו לא היה מאללה כי אם מעצמו.

ההרגשה הזאת של חוסר אונים וצער עמוק היא הרגשה שמתוארת רבות בקוראן כאשר היא מזכירה את מצבם של אלו שכפרו בברכותיו של אללה. האנשים הללו מתוארים במקרים רבים כמי שתופסים את ראשם או נוגסים בידיהם ובוכים- יַא לַיְיתַנִי! אולם לרוב זה מאוחר מידי.

העזרה והניצחון תמיד באים מאללה

هُنَالِكَ الْوَلَايَةُ لِلَّهِ الْحَقِّ هُوَ خَيْرٌ ثَوَابًا وَخَيْرٌ عُقْبًا  ﴿٤٤﴾

 

"הנה כי כן, ההגנה [היחידה] היא מאללה, אשר הוא האמת. הוא הטוב בנותני השכר והטוב בגומלים" (סורת אל כאהף – 18, איה 44 ).

העזרה היחידה היא העזרה של אללה, והניצחון האמיתי הוא הניצחון מאללה. אנו נוכחים לראות זאת שוב ושוב בהרבה  מאוד מקרים.

האדם הצטער על כך שהוא לא האמין באללה רק לאחר שהוא איבד את הגן שלו. כך גם העמים הקדמונים אשר הושמדו ונכחדו האמינו שאללה הוא האל האמיתי והריבון רק לאחר שהם ראו את העונש. וגם כאשר פרעה גסס למוות הוא הודה כי אללה הוא ריבונו. אולם "אמונה ברגע האחרון" כזאת, לא תעזור לאף אחד. ורק המעשים שנעשים בעבור אללה ברצינות ובכנות, הם אלו שעליהם נקבל את הגמול הראוי. ואללה הוא הטוב שבגומלים.

 

סיכום הסיפור על 'בעל שני הגנים'

בואו אם כן נסכם את הסיפור על בעל שני הגנים:

אללה (סובחאנהו ותעלה) מתחיל באומרו לנביא מוחמד כי עליו לספר לאנשים את הסיפור על שני האנשים הללו. הדבר הזה מראה לנו כי סיפור סיפורים היא דרך מאוד אפקטיבית להעברת המסר וזהו גם הציווי מאללה: "ומשול להם את המשל…". זוהי דרך אפקטיבית ללמידה לא רק בעבור ילדים אלא בעבור כולם. סיפורים טובים עם מוסר השכל עוזרים לנו להשליך אותם על החיים שלנו ולשפר את עצמנו. כולם אוהבים סיפורים טובים, והסיפורים הטובים ביותר הם הסיפורים שאללה שיתף אותנו בהם.

לאחר הציווי, אללה (סובחאנהו ותעלה) מתאר את הגנים לפרטי פרטים עד אשר אנחנו יכולים לדמיין כיצד הם נראו. מדוע יש צורך בכל כך הרבה פרטים? מכיוון שאם המטרה היא להראות את הברכות בבריאה של אללה, זוהי דרך טובה שיכולה לעזור לנו להרהר בכך.

הגנים- רוב האנשים בעולם חיים היום בג'ונגלים העשויים בטון ואספלט ובצפיפות אשר מלווה בזיהום אוויר ורעש. נסו לדמיין כמה מדהימים היו הגנים הללו. הם היו מלאי פריחה ויבול, עם זרימה בלתי פוסקת של הנהרות.

הפשע של בעל הגנים לא היה כפירה מוחלטת בריבונו. הכפירה שלו הייתה בכך שהוא התכחש כי הברכות הללו הן מאללה. הוא אומר באיה 36: "ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני", כלומר הוא ידע שאללה הוא ריבונו אבל הוא התכחש לברכתו.

החברות בין שני האנשים- בעוד שאחד מהם היה עסוק ברכושו בעולם הזה, השני היה אדם מאמין אשר הסתפק במה שיש לו וסמך בכך על אללה. לאחד לא הייתה אמונה בעולם הבא והשני היה מאוד ממוקד בעולם הבא. האחד היה קשור אל הגן שלו והשני היה קשור אל ריבונו. למרות כל ההפכים הללו, הם עדיין מתוארים על ידי אללה כ- חברים.

אין מדובר במקריות, שכן הסיפור הזה עוזר לנו ללמוד כיצד עלינו להתמודד עם אלו אשר אוהבים את העולם הזה יותר מכל דבר אחר. הוא מלמד אותנו כיצד לתת את העצה הטובה וכיצד להעביר את המסר שלנו אל האחרים. חברו של בעל שני הגנים מייעץ לו לומר: 'מאשאללה' על כל הברכות שהוא קיבל. פעמים רבות אנשים מרגישים שלא בנוח לומר מאשאללה בסביבת קרובי משפחה או חברים שלא קרובים יותר מידי לדת, אבל זוהי הזכות של החברות: להזכיר אחד לשני את אללה סובחאנהו ותעלה. בנוסף לכך, חברו של בעל שני הגנים משתמש באנלוגיות ובדוגמאות על מנת לעזור לו להבין כמה עוול הוא עושה לעצמו.

התוצאה היא בכך שהגנים הושמדו כעונש על חוסר התודה, והחבר נותר חסר כל. וזוהי התזכורת לכך שאללה הוא זה שנותן והוא זה שבקלות לוקח. אולם זאת לא התוצאה הסופית שכן העונש שבעל שני הגנים קיבל היה בעודו נמצא בעולם הזה. עדיין יש לו את האפשרות  לחזור לריבונו ולעשות מעשים טובים. ללא ספק, עונש שמתעכב וניתן ביום הדין, חמור יותר מכל עונש אחר.

ואללהו אעלם.

לאלו מכם אשר מעדיפים אודיו על טקסט, אני ממליץ לכם 2 קבצים המפרשים את הסיפור, להורדה ישירה:

בערבית- נביל אל עוואדי – 15mb.

באנגלית – יאסיר ק'אדי – 7mb.

—-

לקריאת כל הסדרה

מודעות פרסומת

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 37 – 41

 

תקציר:

  • 1. מאיפה כל הגאווה הזאת?!
  • 2. אמירת 'מאשאללה' היא הדרך להביע את השמחה על קבלת הברכה.
  • 3. הדרך הטובה ביותר לתת עצה.

—-

"מאיפה כל הגאווה הזאת?"

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

قَالَ لَهُ صَاحِبُهُ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَكَفَرْتَ بِالَّذِي خَلَقَكَ مِن تُرَابٍ ثُمَّ مِن نُّطْفَةٍ ثُمَّ سَوَّاكَ رَجُلًا  ﴿٣٧﴾

 

"אמר לו חברו בעודו משוחח איתו: 'התכפור באשר ברא אותך מעפר, אַחַר מטיפה, אַחַר עיצב אותך ככל האדם?" (סורת אל כאהף – 18, איה 37 )

בפוסט הקודם, שמענו את דבריו של בעל שני הגנים. כעת האדם השני מתחיל לדבר והוא מתחיל בתהייה על דבריו של בעל שני הגנים: כיצד אתה יכול להתכחש למי שנתן לך את שני הגנים הללו?! הוא מזהיר אותו לא להיות כל כך גאה בעצמו שכן הוא לא שווה יותר מעפר ומטיפה אשר ממנה יצר אותו ריבונו.

הוא במיוחד מזכיר את הבריאה מעפר מכיוון שהיא הסימן לתחיית המתים. האיש בעל שני הגנים, בהיותו עובד אדמה, רואה כי הצמחים גדלים ממנה בכל יום. וחברו מרמז לו כי באותה הדרך שבה הם גדלים ממנה, כך גם כל בני האדם יקומו לתחייה מהאדמה ביום תחיית המתים.

והוא ממשיך,

لَّٰكِنَّا هُوَ اللَّهُ رَبِّي وَلَا أُشْرِكُ بِرَبِّي أَحَدًا  ﴿٣٨﴾

"אולם [ללא ספק] הוא אללה ריבוני, ולא אצרף [כל שותף] עם ריבוני אף אחד" (סורת אל כאהף – 18, איה 38 ).

במשפט הראשון, החבר של בעל שני הגנים אומר לו כי אללה הוא ללא ספק ריבונו ובאופן בלתי ישיר הוא גם ממליץ לו להאמין בכך גם. במשפט השני, הוא אומר שהוא לעולם לא יצרף עם ריבונו כל שותף ובאופן בלתי ישיר הוא מרמז לו כי עצם העובדה שהוא מתכחש לכך שריבונו נתן לו את שני הגנים, ועצם העובדה שהוא מתגאה כל כך בעושרו, מקרבת אותו לשִירְכּ (עשיית שותפים עם אללה).

ואז הוא מייעץ לו,

אמירת 'מאשאללה'

وَلَوْلَا إِذْ دَخَلْتَ جَنَّتَكَ قُلْتَ مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ إِن تَرَنِ أَنَا أَقَلَّ مِنكَ مَالًا وَوَلَدًا ﴿٣٩﴾

"מדוע לא אמרת בהיכנסך אל גנך: 'כל אשר רצה אללה [מאשאללה] אין כוח אלא רק באללה'. אם הנך רואה אותי חסר ממך בממון ובילדים" (סורת אל כאהף – 18, איה 39 ).

העצה שלו בדבר האמירה: מַאשַאַלַּלה לַא קֻ'וַותַה אִילַּא בִּילַּלה  <مَا شَاءَ اللَّهُ لَا قُوَّةَ إِلَّا بِاللَّهِ > "כל אשר רצה אללה אין כוח אלא רק  באללה", מזכירה לו כי כל מה שיש לו קיים בזכות הברכה של אללה (סובחאנהו ותעלה) ולא בזכות כוחו שלו.

הלקח למאמינים כאן הוא תמיד לומר מאשאללה כאשר הם מקבלים ברכה מאללה, בין אם מדובר בילדים, ממון או כל דבר אחר שמשמח אותם.

הדרך הטובה ביותר לתת עצה

לקח נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא הדרך הנכונה לתת עצה לאנשים. כאשר כאשר בעל שני הגנים דיבר, הוא עשה זאת בהתנשאות על חברו ובזלזול בממון המועט שיש לו. אולם כאשר חברו דיבר, הוא לא נזף בו ולא צעק עליו אלא הוא אמר לו בדרך בלתי ישירה עד כמה חמורות ההצהרות שהוא מצהיר. באיה 37, הוא פותח את משפטו הראשון בצורה של שאלה, וזאת על מנת לגרום לכך שבעל שני הגנים יהרהר על מצבו . באיה שלאחר מכן הוא מרמז לו עד כמה חמורים הדברים שהוא אומר ועד כמה הוא שונה מחברו באמונתו.

ללא ספק כי החבר של בעל שני הגנים ידע כיצד להציג את הצד שלו והייתה לו גם אמונה חזקה יותר בריבונו. כתוצאה מכך הוא גם פונה לריבונו (מי שמכיר את מצבו יותר טוב ממנו):

فَعَسَىٰ رَبِّي أَن يُؤْتِيَنِ خَيْرًا مِّن جَنَّتِكَ وَيُرْسِلَ عَلَيْهَا حُسْبَانًا مِّنَ السَّمَاءِ فَتُصْبِحَ صَعِيدًا زَلَقًا  ﴿٤٠﴾

"אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני" (סורת אל כאהף – 18, איה 40 ).

אנחנו למדים כי האדם הזה היה בעל חשיבה חיובית. הוא אומר: "אולי יואיל ריבוני להעניק לי תמורה טובה יותר מגנך". כלומר הוא מודע למצבו הדל ביחס לחברו, אבל הוא לא היה קנאי ולא היו לו רגשי נחיתות בשל כך. אלא הוא סמך על אללה כמי שיודע מה טוב יותר בעבורו בחיים הללו ובחיים שלאחר מכן.

ואז באה האזהרה שלו לחברו: "וישלח עליו ברק מן השמיים, והוא יהיה כחול טובעני".  כלומר אללה יכול לשלוח לך אסון מהשמיים בעקבות חוסר התודה שלך והגאווה שלך. המילה זַלַקַ'ה < زَلَقًا > מתארת אדמה שכף הרגל לא יכולה לדרוך עליה. וכך האדמה שפעם הייתה שופעת בצמחייה תהייה כמו חול טובעני שלא ניתן לדרוך עליו ולשתול עליו דבר.

أَوْ يُصْبِحَ مَاؤُهَا غَوْرًا فَلَن تَسْتَطِيعَ لَهُ طَلَبًا  ﴿٤١﴾

"או אולי ישקע מקור מימיו באדמה ולא תוכל לעולם למצואו" (סורת אל כאהף – 18, איה 41 ).

כלומר חברו של בעל שני הגנים אומר לו כי הגן שלו יכול להינזק באופן בלתי הפיך ללא אפשרות לשחזר אותו בעקבות הכפירה שלו וחוסר התודה שלו. זוהי דרך מנומסת לומר זאת אבל היא מכילה בתוכה אזהרה מאוד חשובה מעונשו של אללה. וכך יש לתת את העצה הטובה ביותר.

ואללהו אעלם.

בשבוע הבא, נמשיך אינשאללה את סיפור בעל שני הגנים.

—-

לקריאת כל הסדרה

תפסיר סורת אל כאהף : פסוקים 32-36

 

תקציר:

  • 1. הסיפור של בעל שני הגנים.
  • 2. המחלה של היהירות: להסתכל מלמעלה על האנשים האחרים בעקבות משהו שאללה נתן לך.
  • 3. לחשוב גבוהות על עצמך ולא להכיר תודה לאללה על ברכותיו הוא מעשה עוול לנפש.
  • 4. "אם תהייה אחרית הימים, אני אקבל שם את הטוב ביותר מכיוון שאני כל כך מיוחד".

—-

בעל שני הגנים

הסיפור של בעל שני הגנים, הוא הסיפור השני מתוך ארבעה סיפורים מרכזים שמופיעים בסורה הזאת. לאחר שסיימנו את הסיפור עם 'חברי המערה' ועם הלקחים שעלינו להפיק ממנו, אנחנו עוברים אם כן לסיפור הבא:

ביסמיללה א-רחמן א-רחים,

وَاضْرِبْ لَهُم مَّثَلًا رَّجُلَيْنِ جَعَلْنَا لِأَحَدِهِمَا جَنَّتَيْنِ مِنْ أَعْنَابٍ وَحَفَفْنَاهُمَا بِنَخْلٍ وَجَعَلْنَا بَيْنَهُمَا زَرْعًا  ﴿٣٢﴾

"ומשול להם משל על שני האנשים; לאחד מהם נתנו שני גני ענבים ועצי תמר מסביב להם, וביניהם שדה זרע" (סורת אל כאהף – 18, איה 32 ).

לאחר שהזכרנו את הגישה של של בני שבט ק'ורייש בפוסט הקודם, אללה (סובחאנהו ותעלה) מורה לנביא מוחמד עליו השלום לתת להם את המשל של שני האנשים ; סיפור שיש בו לקחים רבים שכולנו יכולים ללמוד מהם.

לאחד משני האנשים הללו, אללה (סובחאנהו ותעלה) נתן שני גנים המלאים במטעים. אללה מתאר לנו תיאור מקיף של הגנים: מלאים בכרמי ענבים, מוקפים בעצי תמרים ומלאים ביניהם ביבול. הסוגים הללו של גידולים היו מאוד בעלי ערך וחשיבות בעיני הערבים באותה תקופה. דמיינו לעצמכם גן אשר מלא בעיקר בענבים, מוקף כולו בעצי תמר ובאמצע ישנם עוד גידולים שונים וחשובים, זה מה שהיה לנגד עיניהם כאשר הם שמעו את האיה הזאת. ובנוסף לכך:

 

كِلْتَا الْجَنَّتَيْنِ آتَتْ أُكُلَهَا وَلَمْ تَظْلِم مِّنْهُ شَيْئًا وَفَجَّرْنَا خِلَالَهُمَا نَهَرًا  ﴿٣٣﴾

"שני הגנים הללו נתנו את פריים ולא מנעו ממנו דבר, והבקענו דרכם אפיק נהר" (סורת אל כאהף – 18, איה 33 ).

היבול שגדל בתוך הגנים היה בתפוקה מקסימאלית ולא היה שום צמח או עץ שנבל או לא נתן פרי. ולא רק זאת, אלא שלכל גן משני הגנים היה נהר משלו, אשר געש עם כמויות אדירות של מים.

דמיינו כמה ענקיים היו הגנים הללו אם הנהרות זרמו בעוצמה כזאת! ומכיוון שהיה שפע כזה של מים, אנחנו יכולים רק לשער כמה ירוק וסבוך היה הגן.

 

وَكَانَ لَهُ ثَمَرٌ فَقَالَ لِصَاحِبِهِ وَهُوَ يُحَاوِرُهُ أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا وَأَعَزُّ نَفَرًا  ﴿٣٤﴾

"והיה לו עושר [פרי] רב. ואז אמר לחברו בעודו מתווכח איתו: 'לי יש עושר רב יותר ממך, וחבורתי חזקה יותר משלך'" (סורת אל כאהף – 18, איה 34 ).

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את הגן של האיש: היבול מהגן היה רב מאוד וכך היה לו גם עושר רב ממכירתו.

המחלה של היהירות

אם הייתם מקבלים את  כל הברכות הללו: גנים עם נהרות, כרמי ענבים ותמרים, ומגוון גידולים נוספים המביאים שפע של יבול ועושר, כיצד הייתם מתנהגים? אללה (סובחאנהו ותעלה) מראה לנו מה הייתה הגישה של אותו אדם:

הוא אמר לחברו, < أَنَا أَكْثَرُ مِنكَ مَالًا > "לי יש עושר רב יותר ממך". חשבו על היהירות בגישתו של האדם הזה; מכיוון שאללה נתן לו כל כך הרבה בעולם הזה, הוא החל להשתחצן על חברו ולהסתכל עליו ממקום גבוה.

והוא הוסיף ואמר: < وَأَعَزُّ نَفَرًا > "וחבורתי חזקה יותר משלך". כלומר הוא מתייחס כעת למשרתיו, ילדיו, חבריו וכל האנשים אשר נמצאים איתו או מאחוריו. בעבר אצילות נמדדה על פי כמות היבול, העושר וכמות המשרתים שיש לאדם מסוים. אז אתם יכולים לשער כמה אציל הוא היה נחשב בעיניהם. בימינו, אדם כזה היה טוען שהוא מאוד "מקושר" ו"קרוב לצלחת".

כפי שאנחנו רואים, העושר והאנשים נקשרים ביחד באיה הזאת מכיוון שברגע שלאדם מסוים יש עושר, כוח המשיכה הגדול של כספו גורם לאנשים להתקבץ סביבו בצורה אוטומטית. אולם ברגע שהעושר מצטמצם, כך גם מצטמצמת אותה חבורה של אנשים.

גרימת עוול לעצמנו

אללה (סובחאנהו ותעלה) ממשיך לתאר את האיש הזה:

وَدَخَلَ جَنَّتَهُ وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ قَالَ مَا أَظُنُّ أَن تَبِيدَ هَٰذِهِ أَبَدًا ﴿٣٥﴾

"ונכנס אל גנו בגורמו עוול לעצמו, אמר: 'אין אני סבור כי אאבד זאת אי פעם'" (סורת אל כאהף – 18, איה 35 ).

האיש העשיר נכנס לגן שלו, < وَهُوَ ظَالِمٌ لِّنَفْسِهِ > "בגורמו עוול לעצמו".

מהו אותו עוול (ד'ולום) שהוא עשה לעצמו?  היהירות שלו והכפירה שלו כמובן. כאשר האדם לא מכיר תודה לאללה ומתנהג ביהירות, הוא עושה עוול לעצמו וההפסד יהיה עליו.

בגלל שהוא היה כל כך מרוצה ממצבו בעולם הזה, הוא המשיך ואמר שהעושר שלו לעולם לא יגמר. הוא השלה את עצמו והוא חשב שגם העולם הזה לא יגמר:

"אני כל כך מיוחד"

وَمَا أَظُنُّ السَّاعَةَ قَائِمَةً وَلَئِن رُّدِدتُّ إِلَىٰ رَبِّي لَأَجِدَنَّ خَيْرًا مِّنْهَا مُنقَلَبًا ﴿٣٦﴾

"ואין אני סבור כי השעה [יום הדין] תגיע אי פעם, ואם [בכל זאת] ישיבו אותי אל ריבוני, ללא ספק אמצא שם נחלה טובה יותר" (סורת אל כאהף – 18, איה 36 ).

יש משהו מאוד משמעותי באיה הזאת: למרות שהאדם מכחיש את בוא השעה (יום הדין) הוא מכיר בכך שהגמול בעולם הבא גדול יותר! כלומר לא רק שהוא כופר בעולם הבא, אלא שהוא אומר שאם כבר יהיה עולם הבא, אז הוא בטוח שהגמול שהוא יקבל יהיה טוב יותר בעולם הזה.

מאיפה הביטחון הזה? מכיוון שהוא קיבל ברכות רבות בעולם הזה, הוא מניח שבעולם הבא מצבו יהיה טוב יותר בהרבה. אנשים רבים מניחים כי מכיוון שהם קיבלו מאללה עושר, ילדים והצלחה בעולם הזה, אללה מרוצה מהם ואוהב אותם. וכך הדברים הללו יכולים להוות סימן להצלחתם בעולם הבא. הסוציולוג הקלאסי הנודע, מקס ובר, אף כתב ספר על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", העוסק ממש בנושא הזה ובהשפעותיו על התנהגות האנשים המאמינים בכך. אולם החשיבה הזאת לא מאפיינת רק פרוטסטנטים כמובן.

אנשים מהסוג הזה, מלאים בכל כך הרבה יהירות והכחשה, עד אשר הם חושבים שהם מאוד מיוחדים בעיני אללה. אולם הקוראן מזכיר לנו פעם אחר פעם שהעושר שלנו והילדים שלנו, כלל לא מביאים אותנו קרוב יותר אל אללה והם לא מעלים את יושרו של אף אדם. אלו הם אמונתו (אימאן) ומעשיו הטובים (עמל סאליח), כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, אשר מביאים אותו קרוב יותר לאללה (סובחאנהו ותעלה).

ואללהו אעלם.

—-

לקריאת כל הסדרה