ארכיון

Posts Tagged ‘פניני טקסט’

ידע בפעולה

12/04/2010 2 תגובות

ليس العالم الذي يعرف الخير والشر

إنما العالم الذي يعرف الخير فيتبعه،

ويعرف الشر فيجتنبه


~ سفيان بن عيينة ~

(أبو نعيم , حلية الأولياء)

" אין המלומד הוא מי שמבדיל בין הטוב לבין הרע.

אלא המלומד הוא מי שיודע את הטוב ופועל על פיו

ומי שיודע את הרע ומתרחק ממנו.".

~ סופיאן איבן עויינה ~

(מתוך חילאית אל אווליאא')

כוח השתיקה

28/03/2010 2 תגובות

אחד החדית'ים המפורסמים של הנביא מוחמד עליו השלום הוא:


من كان يؤمن بالله واليوم الآخر فليقل خيرا أو ليصمت

"כל מי שמאמין באללה וביום הדין, שיאמר את הטוב או יישאר בשקט" [סחיח אל בוכארי ומוסלים]

אם ננתח את החדית' הזה על פי המילים שלו בשפה הערבית, נמצא כי מדובר בחדית' מאוד משמעותי.

הדבר החשוב הראשון שיש לשים לב אליו בטקסט, הוא השימוש של הנביא מוחמד עליו השלום במה שנקרא בערבית  'לָאם אַלְ אַמְר' – ל' הציווי. ל' הציווי מופיעה בשתי המילים: פַלְיַקֻ'לְ – "שיאמר" ו-לִיַצְמֻתְ – "יישאר בשקט".

כלומר הנביא מוחמד עליו השלום לא רק מייעץ למאמינים, אלא זהו ציווי והוראה לומר רק את מה שטוב או לשתוק.

הדבר החשוב השני בחדית' הזה מהפרספקטיבה הלשונית, הוא הבחירה המיוחדת של המילים. בנוסח הזה של החדית', הנביא מוחמד עליו השלום אומר- " שיאמר טוב או לִיַצְמֻתְ ". ולעומת זאת בחדית' מהימן נוסף, הנביא מצוטט כמי שאומר: " שיאמר טוב או לִיַסְקֻתְ ". המילה יַצְמֻת באה מהמילה צַמְת והמילה יַסְקֻת באה מהמילה סֻוקֻות, ושתיהן מתורגמות כשתיקה. אבל מה ההבדל בין המילים הללו ואיזו מהם בעלת משמעות חזקה יותר?

למרות שברוב הפעמים בשפה הערבית משתמשים בשתי המילים הללו לסירוגין כדי לתאר שתיקה, ישנו הבדל משמעותי בין שתיהן. בעוד שסֻוקֻות מייצג מישהו שיש לו את היכולת לדבר אבל הוא לא עושה זאת מתוך בחירה, צַמְת מייצג אדם שאין לו אפילו את היכולת לדבר, ממש כמו אדם אילם. הסוג הזה של שתיקה לא נובע מתוך בחירה, אלא מתוך כך שהשתיקה היא בעצם האופציה היחידה.

אם כן על פי גרסת החדית' הזה, הנביא מוחמד עליו השלום אומר שעל המאמינים לומר את הטוב או לשתוק, עד כדי כך אפילו שיהיו כמו האדם האילם שאין לו את היכולת לדבר, וההישארות בשקט היא כל מה שיש באפשרותו לעשות. סובחאנאללה, כמה אנשים באמת מיישמים את הדבר הזה היום?

פירוש קצר של החדית'

האימאם א-שאפיעי אומר כי הפירוש של החדית' הזה הוא שאם האדם רוצה לדבר, עליו לומר רק את מה שטוב. אך אם הוא יודע בבירור כי הדיבור שלו יכול לגרום לנזק, עליו להימנע מכך ולהישאר בשקט.

השייח' סאלח איבן עות'יימין אומר כי זה כאילו שהנביא מוחמד עליו השלום אומר לנו, 'אם אתם באמת מאמינים באללה וביום הדין, עליכם לדבר רק את הטוב או לשתוק'.

בנוסף לכך הוא ממשיך ומונה כמה מהתועלות שבחדית' הזה,

השתיקה מחויבת אלא אם כן יש טוב בדיבור של האדם. הדיבור של האדם מחולק לשלושה סוגים:

  • חַ'יְיר (טוב): זה מה שהחדית' הזה מצווה עליו.
  • שַׁרְ (רע) : זהו סוג הדיבור האסור והמגונה.
  • לַעְ'ו (שווא) :  סוג הדיבור הזה הוא לא טוב ולא רע בעיקרו. כלומר אין איסור על האדם לדבר לַעְ'ו אך מומלץ לו להישאר בשקט ולהימנע מכך.

כמאמר הפתגם הנודע: "אם הדיבור שווה כסף, השתיקה שווה זהב".

דבר נוסף שאנו לומדים מהחדית' הזה הוא החשיבות הגדולה שיש לשמירה על הלשון. הנביא מוחמד עליו השלום אמר פעם לסחאבי מועאד' (רדיאללהו ענהו), "והאם לא אומר לך מה שולט על הכל?" אמרתי, "כן שליחו של אללה". ואז הוא החזיק את לשונו ואמר: "רסן את זה". אמרתי, "הוי שליחו של אללה, האם נעמוד לחשבון על הדברים שנאמר?" , הוא אמר, "שאמך תשכול אותך! האם יש משהו שממוטט אנשים על פניהם (או על אפיהם) לתוך הגיהינום יותר מאשר עליצות לשונותיהם?" [סונן א-תירמיד'י, סחיח]

שימו לב אם כן לדברים שאתם אומרים. השתדלו מאוד לומר את הטוב והתרחקו מדיבורים רעים וחסרי טעם. אמצו את כוח השתיקה אל לשונותיכם והדבר יטיב עמם בעולם הזה ובעולם הבא.

משהו לחשוב עליו אינשאללה…

מי יבריא את האנשים?

 

المال داء هذه الأمة والعالم طبيب هذه الأمة

فإذا جر العالم الداء إلى نفسه فمتى يبرىء الناس

سفيان الثوري

[سير أعلام النبلاء]

 

"הממון הוא המחלה של האומה הזאת והמלומד הוא הרופא של האומה הזאת.

ואם המלומד יביא את המחלה אל עצמו, מי יבריא את האנשים?"

– סופיאן א-ת'וורי –

[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' – "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

פניני חוכמה מהקוראן (11) : לכידות ועקיבות

 

הפוסט של היום עוסק בלכידות ובעקיבות של הסורות בקוראן אחת עם השנייה ואני אנסה לתת לכם מספר דוגמאות כדי להראות כיצד העקיבות הזאת נשמרת.
הפעם היחידה בקוראן שבה סיפורו של אדם (עליו השלום) מופיע פעמיים אחד אחרי השני היא בסורת אל איסראא' (הסורה ה- 17 בקוראן) ובסורת אל כאהף (הסורה ה-18 בקוראן). סיפורו של אדם עליו השלום מוזכר בעוד בכמה וכמה סורות בקוראן – כמו למשל בסורת אל אעראף או בסורת אל בק'רה – אבל רק בשני הסורות הללו הוא מוזכר בעקיבות באמצע כל אחת מהן.

הסיפור בשתי הסורות מתחיל באופן דומה:
 

وَإِذْ قُلْنَا لِلْمَلَائِكَةِ اسْجُدُوا لِآدَمَ فَسَجَدُوا إِلَّا إِبْلِيسَ…
"וכאשר אמרנו למלאכים: השתחוו לאדם! והם השתחוו פרט לאיבליס…" ( אל איסראא' 17:61 , אל כאהף 18:50).

השוני בא לידי ביטוי בהמשך של כל איה.

להמשך קריאה…

"סגדתי לאללה חמישים שנה"

 

عبدتُ اللهَ خمسين سنةً، فما وجدت حلاوَةَ العبادة حتى تركتُ ثلاثة أشياء

تركتُ رِضى النّاس حتى قَدَرتُ أن أتكلَّمَ بالحقِّ

وتركتُ صحبةَ الفاسقين حتى وجدتُ صحبَةَ الصالحينَ

وتركتُ حلاوة الدنيا حتى وجدتُ حلاوةَ الآخرةِ

– أحمد بن حرب –
[
سير أعلام النبلاء]

"סגדתי לאללה חמישים שנה. ולא יכולתי למצוא את המתיקות בסגידה עד אשר זנחתי שלושה דברים:

זנחתי את חיפוש הקבלה מהאנשים על מנת שאוכל לומר את האמת.

וזנחתי את חברת החוטאים עד אשר מצאתי את חברת ההגונים.

וזנחתי את מתיקות העולם הזה, עד אשר מצאתי את מתיקות העולם הבא".

– אַחְמַד אִיבִּן חַרְבּ –

[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' – "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

"השבח לאללה על האסון הזה"

 

إني لأصاب بالمصيبة فأحمد الله عليها أربع مرات أحمد إذ لم يكن أعظم منها وأحمد إذ رزقني الصبر عليها وأحمد إذ وفقني للاسترجاع لما أرجو من الثواب وأحمد إذ لم يجعلها في ديني.

– شريح القاضي –
[سير أعلام النبلاء]

"כאשר נופל עלי אסון, אני משבח את שמו של אללה על כך ארבע פעמים: אני משבח אותו על כך שזה לא היה גרוע יותר, אני משבח אותו על כך שהוא נתן לי את הסבלנות לעמוד בכך, אני משבח אותו על כך שהוא אפשר לי לומר את האיסְתירְגַ'אע* בתקווה לגמול ואני משבח אותו על כך שהוא לא נתן לכך להפוך לאסון בתוך הדת שלי".

– שורייח אל ק'אדי –
[מתוך סייר אעלם א-נובלאא' – "קורות האישים הנכבדים" – לאימאם א-דאהבי]

* אמירת האיסְתירְגַ'אע היא בכך שכאשר נופל אסון על המוסלמי עליו לומר: "אכן אנחנו שייכים לאללה ואל אללה נשוב", קראו עוד על כך בפוסט הזה.

פניני חוכמה מהקוראן (10) : העצמה והחלשה של הצהרה

 

בשפה הערבית, ישנם מספר כלים ואפשרויות שבאמצעותם ניתן להוסיף עוצמה להצהרה מסוימת או להחליש אותה.

אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר בקוראן:

وَلَئِن مَّسَّتْهُمْ نَفْحَةٌ مِّنْ عَذَابِ رَبِّكَ لَيَقُولُنَّ يَا وَيْلَنَا إِنَّا كُنَّا ظَالِمِينَ  ﴿٤٦﴾

"ואם נגעה בהם נשיפה מעונשו של ריבונך, הם ללא ספק יאמרו: אוי לנו, כי אכן היינו בני עוולה" (סורת אל אנביאא' – 21, איה 46 ).

שימו לב כיצד החלק הראשון באיה מתחיל:

לַאִין < لَئِن > – "אם". משפט העוסק במציאות, נמצא בעוצמה גבוהה יותר ממשפט אשר עוסק באפשרות. ולכן כבר מההתחלה אנחנו רואים כי מדובר בהחלשה של ההצהרה- "אם זה יקרה", כלומר זה לא קורה עדיין.

מַסַּתְהֻום < مَّسَّتْهُمْ > – "נגעה בהם" , המילה הזאת מיוחדת בשלושה מובנים. ראשית זוהי מילת פועל (פִיעְל). מבחינה דקדוקית, כאשר הצהרה מתחילה במילת שם (אִיסִם) היא בעלת עוצמה חזקה יותר מאשר הצהרה אשר מתחילה בפועל. לכן גם המילה השנייה הזאת במשפט היא בעלת עוצמה מוחלשת. שנית, המילה עצמה  היא בזמן עבר- כלומר זה כבר היה. מילים בזמן הווה ובזמן עתיד הם מתמשכים ולכן בעלי עוצמה גבוהה יותר, אבל מילה בזמן עבר היא בעוצמה מוחלשת.

המובן השלישי מתייחס לפירוש המילולי של המילה. ישנם מספר מילים בשפה הערבית כדי לתאר את פעולת הנגיעה או ההכאה. למשל "דַרַבַּה" (שפירושה להכות) או "לַקִ'יַא" (שפירושה לפגוש או להתנגש), אבל המילה באיה הזאת היא אחת המילים החלשות ביותר בשפה הערבית לתיאור נגיעה-  מַסַּ < مَّسَّ > והפירוש שלה הוא משהו שבקושי נוגע.

כבר בשתי המילים הראשונות של האיה אנחנו רואים שהיא מתחילה בפתיחה החלשה ביותר למשפט, במבנה ובזמן החלש ביותר למשפט ובתוכן החלש ביותר.

ואז אללה אומר:

נַפְחַתַן < نَفْحَةٌ > "נשיפה ; משב רוח". נפחה זוהי מילה לתיאור רוח קרירה אשר בקושי מרגישים בה. אם זו הייתה רוח חמה, המילה אשר הייתה מופיעה היא לַפְחַתַן <لفْحَةٌ>.  כלומר ההצהרה הזאת הולכת ונחלשת ממילה למילה- גם אם הנשיפה הקרירה הקטנה ביותר נגעה בהם פעם אחת…

ואיזו נשיפה? מִן עַדָ'אבּ < مِّنْ عَذَابِ > "מעונש". צירוף המילה "מן" הוא עוד דרך להביא להחלשת המשפט מכיוון שמדובר בחלק מהעונש ולא מכולו. והמילה עַדָ'אבּ (עונש) בניגוד למילה  אל עַדָ'אבּ (העונש) היא במבנה לא מיודע אשר גם הוא מחליש את ההצהרה.

עונשו של מי? אללה (סובחאנהו ותעלה) לא אומר: "מעונשו של אללה" או "מעונש הגיהינום", אלא הוא בוחר את המילה רַבִּיכַּ < رَبِّكَ > "ריבונך". כאשר בוחנים את המילה ריבון בקוראן, ניתן לראות שהיא מופיעה לעיתים קרובות בהקשר של רחמים. הריבון הוא הבעלים, המפרנס, המספק, המטפח, התומך וכדומה. כלומר כאשר אללה (סובחאנהו ותעלה) מתאר את העונש, הוא בוחר בשם הרך ביותר ואף יותר מכך הוא אומר: ריבונך, כלומר "הריבון שלך או מוחמד".אללה יכול היה להגיד "ריבון העולמים", "ריבון השמיים והארץ" אולם הוא מזכיר את עצמו דרך אותו האחד שהוא הרחום ביותר כלפיו- הנביא מוחמד עליו השלום.

החלק הראשון של האיה הזאת אם כן, מראה לנו שאין דרך חלשה יותר מזו להעניש מישהו. מודבר למעשה בעונש מזערי וחלש אשר בקושי נוגע בנו.

ומה לגבי החלק השני של האיה?

< لَيَقُولُنَّ يَا وَيْلَنَا إِنَّا كُنَّا ظَالِمِينَ >

התחילית ל' < لَ > באה לציין את הביטוי "ללא ספק" וכבר באות הראשונה של המילה הראשונה במשפט יש לנו הדגשה והעצמה. אבל המילה הראשונה במשפט היא גם בעלת הדגשה כפולה, מכיוון שבסוף המילה מופיע עוד דגש. אם היינו מתרגמים את המילה הזאת- לַיַקֻ'ולֻנַּא < لَيَقُولُنَّ > באופן מילולי, היינו מקבלים משפט כמו: "ללא ספק הם אכן היו אומרים זאת שוב ושוב".

יַא וַיְלַנַא < يَا وَيْلَنَا > "אוי לנו", הביטוי הזה מופיע בקוראן כאשר מדובר בעונש קשה מאוד או באובדן גדול מאוד. כזה שאין מוצא ממנו.

אִינַּא < إِنَّا > המילה הזאת היא הֵלְחֵם בין שתי המילים – אינ <إِنَّ> שפירושה "אכן", ונא– <نا>שפירושה "אנחנו". האנשים הללו מיואשים מאוד. באופן טבעי כאשר בני האדם מקבלים עונש, הם נוטים להאשים את האחרים. אבל במקרה הזה מדובר בעונש כל כך חמור מבחינתם, עד כדי כך שאין להם יכולת לשקר והם מודים באשמה שלהם ללא ספק.

כֻּונַּא דָ'אלִימִין < كُنَّا ظَالِمِينَ > "היינו בני עוולה". המילה דָ'אלִימִין < ظَالِمِينَ > "בני עוולה" , מופיעה בצורת שם (ולא פועל) ובזמן הווה (ולא עבר). הכאב של האנשים הללו גורם להם לזכור את כל החטאים שהם שכחו לגביהם.

לפני יום הדין, האנשים הללו האשימו את האחרים, אבל אם נשיפה קלה מהעונש תיגע בהם, הם יסבלו מאוד.

בחלק הראשון של האיה אנחנו רואים איך כל מילה מופיעה בצורתה המוחלשת ביותר – על מנת להראות כמה חלש הוא העונש. ובחלק השני של האיה אנחנו רואים איך כל מילה מופיעה בצורה מודגשת ומחוזקת יותר – על מנת להראות כמה קשה הוא הסבל.

וזוהי עוד דוגמה לעומק של האיאת בקוראן, עומק כזה שלא יכול להיות מועבר בשום תרגום לשפה אחרת.

ואללהו אעלם.

—–

לשאר הפוסטים בסדרה